האהבה תשנה אותך

למאמרים נוספים מאת:

פלא האהבה שב ומעסיק את האנושות מדי יום ביומו. נדמה כי כבר אמרו עליו הכול, ובכל זאת כמאמר השיר של ביאליק – "אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵש בָּעוֹלָם – מַה זֹּאת אַהֲבָה?"- שאלה זו מיטיבה מבחינתי לבטא את המבוכה שמומלץ שתהיה לנו מול כל הדברים שעל משמעותם אנו תוהים, והיא נקודת התחלה טובה לבחון את האהבה באופנים חדשים

כמי ששואפת לחתור באופן יום-יומי לעשות אהבה עם החיים… כלומר להתקרב פנימה, לבוא במגע עם החיים, אני מוצאת עניין רב במי שעשו זאת הרבה לפניי. מבחינה זו, משמח מאוד לגלות שהתנועות והזרמים השונים של החוכמה, התרגול וההגות- כגון בודהיזם, חסידות, סופיות ועוד – עסקו ועוסקים בכך עדיין באופן שיטתי ורציני ביותר. כך נפגשתי לאורך הזמן עם לא מעט דמויות של אנשי חוכמה ורוח שהשתוקקו לאהבה, נמשכו, סבלו, התייסרו, נאלצו לוותר, למדו לשחרר, נדרשו למות, הצליחו ליצור או ליילד דברים חדשים – ובכך מימשו את האהבה הזו שוב ושוב.
מבין הדמויות שעוררו בי השראה מיוחדת, ישנה דמותו של ג'אלאל א-דין רומי, פילוסוף, מיסטיקן, איש דת, משורר ויוצר בן המאה ה-13 לספירה. רומי, כמו נוספים לפניו ששייכים לזרם הפילוסופי המכונה "סופיות", שיתף ותיאר בשירתו האומנותית-מיסטית, בלשון חיה ופשוטה, את חוויית האהבה. הוא מתאר אותה כמרכיב בעל משקל גדול שחולל בחייו מהפך פנימי ואִפשר לו למות, במובן הנפשי-רוחני, כדי להיוולד מחדש להכרה ולתפיסת חיים רחבה וגבוהה יותר.
המסע שהאהבה פתחה בפניו ורגעי המוות שהוא מתאר נוכחים במיוחד ביחסים שלו עם מורו הרוחני,
דרוויש-נווד שפגש באופן מקרי לגמרי, ביום בהיר אחד בשוק העיר. הוא היה אז בן 38, בשיא בשלותו כדרשן דתי, מורה ומנהיג לקהילת תלמידיו. בדומה למפגש המטלטל בין אפלטון לסוקרטס ביוון של המאה הרביעית לפני הספירה, כך גם במפגש בין רומי לשמס היתה הטלטלה המניע המרכזי להשתנות פנימית פורה.
רומי כתב כך:
שאלתי אותו: "מה עלי לעשות?"
הוא ענה לי: "תמות".
אמרתי: "הפכתי לשמן צלול"
הוא אמר לי: "תמות".
אמרתי: "הפכתי מאור,
הפכתי לפרפר המסנוור מאורך,
הו פניך קורנות!"
"תמות" – הוא אמר לי – "תמות".

הקשר המסתורי הזה בין אהבה לבין מוות, כמקור לחיים חדשים, שב וחוזר במסורות השונות המתארות תהליכי חניכות והתפתחות רוחנית. במסורת העברית, למשל, דרישתו של האל מבני האדם היא לקשור קשר של אהבה בינו לבינם: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה…"(שיר השירים, פרק ח, פסוקים ו – ז).
המוות הוא ללא כל ספק חוויה עזה וגורפת עבורנו במובן הכולל והסופי, אך המבט הפילוסופי מזכיר לנו לראות את המוות דווקא כחלק טבעי ומחזורי בגלגל החיים, ולא כסוּפיות מוחלטת שמותירה אחריה ריקנות אפלה. הרי נוכל לראות את שמש הבוקר העולה מתוך חשכת הלילה בדבקות, יממה אחר יממה, ואת האביב מגיח ונולד שנה אחרי שנה מתוך החורף הקר והמצמית. במובן הזה, המוות אינו אלא המבשר של שינוי הכרחי לצמיחה והתקדמות מתמשכים. את זאת מתארים הפילוסופים הקלאסיים של המזרח והמערב כעניין בסיסי להבנה ומשמעותי לתרגול.
כך, למשל, בדיאלוג המפורסם של ה"בהגווד-גיטא" בין קרישנה האלוהי לארג'ונה הגיבור:
"כל הנולד מות ימות, ולכל מת נכונה לידה, לכן אל תאבל על מה שאין להימלט ממנו […] הופעתם בת החלוף של שמחה וצער והיעלמותם עם הזמן משולות לבואם ולהיעלמם של החום והקור. באים הם מתפיסת החושים. שאף לשאת אותם, הו ארג'ונה." (ה"בהגווד גיטא", בתרגום של איתמר תיאודור)
ומה מכל הדברים יוכל להעניק לבני האדם את הכוח לשאת את כאבי החיים והמוות ההכרחיים להשתנות ולצמיחה, אם לא עוזה של האהבה. כותב ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות": "אדם נעשה מסוגל לשאת רעה, השפלה, פחד וזעם על עוולות, בזכות דמויותיהם של בני אדם אהובים שהוא שומר בלבו, בזכות הדת, בזכות חוש הומור, ואף בזכות מבטי-חטף על חמדת הטבע רבת המרפא – על עץ או על שקיעת החמה."
לשם כך קורא לנו רומי להתיידד עם מי ומה ששוכן בתוכנו, כלומר עם מה שברשותנו מלכתחילה – אהבה שתיוולד מתוך המסע של ידיעת עצמנו. ההשתוקקות, הרצון והחתירה המתמדת לזהות את המעלות האנושיות שטמונות בנו כאוצרות שמבקשים להתממש, תהיינה הבסיס לאפשרות שלנו לאהוב באופן עמוק ואמיתי.
"בתוך הנפש כוח רב טמון, חפש! בהר הגוף אוצר בלום, חפש! הו סופי – הלך, אם לחיפושים יצאת החוצה אל תביט. הכל בפנים, חפש!"

הפנייה הזו פנימה, לחפש בתוכנו, ללמוד תחילה לכבד, להוקיר ואף לאהוב את אשר הננו – רחוקה לעתים מלהיות לנו מובנת וטבעית, כפי שרומי מתאר בשירו. הצורך שלנו באהבה בא לרוב לידי ביטוי כצורך שלנו להיות נאהבים על ידי גורם חיצוני, ובאופן כללי לתלות את אושרנו במה שמחוץ לנו. הפילוסופיה מזהירה מפני אהבה מסוג זה, אשר מובילה להשתוקקות ולהזדהות עם מה שסופו לחלוף, מה שהוא בלתי ניתן לאחיזה עבורנו ומשום כך יסב לנו ולסביבתנו מידה רבה של מפח נפש וסבל. סכנות נוספות האורבות לנו בשלב הזה הן ביקורת עצמית מופרזת, התמקדות בפן השלילי או טיפוח אהבה עצמית שקרית, שמקורה באגואיזם ובחוסר טוהר מוסרי. כל אלו מובילות להתבדלות ולהפרדה – "אני ואפסי עוד"..
לשם כך קורא לנו רומי להתיידד עם מי ועם מה ששוכן בתוכנו, כלומר עם מה שברשותנו מלכתחילה – אהבה שתיוולד מתוך תהליך שנוכל לכנות כמסע של ידיעת עצמנו – הסקרנות, התשוקה והחתירה המתמדת לקרבה בתוך עצמנו ולזיהוי המעלות האנושיות שטמונות בנו. כל אלה כאוצרות המבקשים להתממש בנו. אלו הן הבסיס לאפשרות שלנו לאהוב באמת.
השלב הבא של השתנות והתרחבות ההכרה שלנו נמצא כתמרור בהיר ומכוון במשפט הידוע "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי" (מסכת אבות א, יד).
גם רומי מתאר זאת בשפתו הלירית:
"בלב זורח אור ההבנה: אני בודד, אך לא כמו גווייה בשחור קברה. אני בודד כמו גרגר המלח אשר בין אלף גרגרים זהים לכוד במחצבה"
הלב הוא זה שיודע לזהות שאיננו לבד בעולם, שאנו חולקים את המסע של החיים עם האנשים שסביבנו– כלומר עם הזולת. אך להצליח לאהוב את הזולת, זו כבר קפיצה משמעותית עבורנו. "הגיהנום הוא הזולת", משפט מפורסם שמניח הפילוסוף הצרפתי הנודע, ז'אן־פול סארטר בפיו של גרסאן, גיבור המחזה "בדלתיים סגורות". המחזה מציג שלושה אנשים המוּבלים לאחר מותם לחדר במדורי הגיהינום, ושם הם מגלים עד מהרה שהגיהנום הוא לא אחר מאשר האתגרים העולים במפגש בין אנשים. המפגש עם ה"אחר", שאיננו אנחנו, שחושב ומתנהג אחרת מאיתנו, נחשף כמאיים וכקורא תיגר על בלעדיות האגו שלנו ונתפס על ידי האינסטינקטים הנמוכים שלנו כהתייצבות מול אויב של ממש.
כל זה מתקיים בנו במידה כזו או אחרת, עד שאנו לומדים להכיר את האחר ולזהות אותו כ"גרגר מלח" זהה לנו מהותית, חלק מאותה מחצבה שבה גם אנו נוצרנו… כלומר, זה הרגע שבו אנו מבינים שכולנו משפחה אחת, בין אם נרצה או לא נרצה, ושדווקא החיכוך שנוצר בינינו הוא הבסיס המפרה ביותר שגורם לנו לגדול, להשתנות ולהיות טובים יותר ומאושרים יותר.
מאחר שזה לא משהו שקורה לנו בפשטות או באופן ספונטני, ראו בכך כל חכמי הדורות את לב העבודה שיש לאנושות ללמוד ולתרגל – לגלות איך לעבוד יחד כשווי ערך פנימי, למרות ובגלל העושר שבגיוון ובשוני שקיים בין המופעים האינדיבידואליים של כל אחד ואחת מאיתנו.
"ואהבתך לרעך כמוך" היא כל התורה כולה – וזו באמת תפיסה מהפכנית המאפשרת לנו להבין שהמרחב החברתי, הוא ולא אחר, הוא אתר החניכה הגבוהה ביותר עבורנו כבני האדם.
זו הבנה שהאחר ואני אינם נפרדים;
זו ההבנה שיש בין כולנו אחדות בסיסית ומהותית, שיש קשר בין החלקים השונים ושלכל חלק יש תפקיד, כמו לאיברים בגוף השלם.
בשלב זה, שבו אנו שואפים לכיבוש תפיסת עולם מעין זו, וגם מתחילים לתרגל זאת בתוכנו ביחס לאנשים הקרובים לנו ביותר, כמו גם מול אלו שהגורל זימן לנו ללא בחירתנו, כביכול – זהו ללא ספק הזמן שבו נדרשת מידה עוצמתית מאוד של אהבה.
ללא אהבה בלבנו לאחר, אנו נותרים מוגבלים, בודדים וקשורים בשלשלאות לאשליה המסוכנת והאפלה ביותר שאורבת לפתחנו – אם כל המלחמות, ההרס, ההשחתה הפנימית ואובדן צלם אנוש. עד כדי כך… לכן טוב והכרחי לנו לעשות את המאמץ לראות את האחר במבט שרואה את הטוב שבו, את הפוטנציאל שלו, ולהשתמש בנסיבות של מפגשים וחיכוכים כהזדמנויות לתרגול אהבה– באמצעות תקשורת נכונה ויצירת חלל וזמן לעשייה משותפת.
כך נוכל לבחור ללמוד את ה"שיעורים" שעולים גם ממפגשים קשים, ולראות באחר את ה"מורה" העמוק והמדויק ביותר עבורנו.
שלב האהבה לזולת נדמה לא פעם כפרוזדור ארוך וצר, מלא בלא מעט ייסורים, לפחות בהתחלה, אך לעולם לא נפקדת ממנו התקווה להתעלות ולאושר יציב המזכה את בעליו במעבר
לשלב חדש.
רומי מתאר זאת כך:
"גדולה האהבה שבדבר אינה תלויה, גדולה בעבודה בלי מטרה גלויה. אם תוותר על קסם התחכום, אז תגלה פלאי פשוטת שביקום."
האהבה לשם אהבה, זו שאינה מוגבלת לתמורה או למטרה, אלא נובעת מעצמה, ממש כמו האור והחום של השמש על ראשי כל היצורים החיים בעולמנו, ללא אפליה, ללא ביקורת או סייגים – היא הפסגה אליה שואף הפילוסוף. זו אמנם פסגה רחוקה, אך יש בהחלט באפשרותנו לטפס לקראתה בצעדים מדודים ובעלי ערך. נוכל לעשות זאת ככל שנפנה את לבנו לעולם שבו אנו חיים ברמה הולכת ומתרחבת – למן היצורים הזעירים ביותר ועד לגלקסיות רבות ההוד ולחלל מלא המסתורין שעוטף ונושא את הכול. יש בלבנו היכולת הפלאית לחוש, מעבר לכל היגיון או רגש סובייקטיבי, את אותה שייכות בסיסית לעצום ביותר ולרחוק ביותר. יכולת זו נולדת בתוך הרעד הטבעי של יראת הכבוד של הטיפה הזעירה ביותר לאוקיינוס, שהיא תמיד חלק ממנו.
הבה נאזור בתוכנו את האומץ לאהוב בכל יום מעט יותר – את עצמנו, את הזולת ואת העולם. האהבה תשנה אותנו! אך אל לנו להירתע מן השינוי, שהרי בכוח האהבה להתמיר את הפחד שבנו לדחף של כמיהה ושל רצון לחיות ביתר שאת חיים מלאי אושר ומשמעות.

* הציטוטים המובאים במאמר לקוחים מתוך הספר "דיוואן”. תרגם מפרסית: אלכסנדר פייגן. תודתנו להוצאת "עולם קטן", ירושלים

לרכישת כרטיס כניסה ליום הפילוסופיה ״יומה 4״ סגור

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן