משבר רבע החיים

למאמרים נוספים מאת:

פורסם בקטגוריה:

כן, יש דבר כזה… מתי זה קורה? בדרך כלל אחרי שמסיימים את התואר הראשון ויוצאים ל”חיים האמיתיים”. ברגע הזה יש מפגש חזיתי עם החיים והוא לא תמיד נעים…

"אז מה את הולכת לעשות?" היא שאלה אותי.
"לא יודעת," השבתי. "לנוח אולי? לעשות סדר במחשבות. להבין לאיזה כיוון אני רוצה ללכת ומה יעשה אותי מאושרת."
"לנוח? אושר? את בת עשרים ושמונה וחצי. מה יש לך לנוח? את רק בהתחלה של החיים שלך. זה הזמן שלך לעבוד קשה, לא לנוח."
ולסיום היא קינחה במשפט הידוע, "עם אושר לא קונים אוכל במכולת."
שתקתי. הרגשתי איך הדמעות חונקות את גרוני. הרגשתי איך הלב שלי מאיץ את דפיקותיו.
בתוכי עלו כל מיני קולות שאמרו כל מיני דברים בגוונים שונים, מכעס ואשמה ועד אומללות ורחמים עצמיים.
קול אחד בולט שאני זוכרת מאוד, דיבר איתי בשפת הפחד – מה את עושה ??? הוא זעק. איך את עוזבת את הדירה היפה הזו שיש לך? איך את מוותרת על הצעת עבודה שמקדמת אותך??? את יוצאת מהתחום המקצועי בדיוק כשאת מתחילה לצבור שם וניסיון, איך תוכלי לחזור? אז יש לך קצת ספקות, אז מה?! בולעים את זה וממשיכים. ומאיפה את יודעת שתמצאי משהו יותר טוב? אולי פשוט תחזרי לאותה נקודה? ואז מה? לא חבל על הזמן שעבר?
קול נוסף שהיה בולט לא פחות דיבר איתי בשפת הביקורת – את פשוט ילדה מפונקת ומבולבלת שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה. בסוף החודש, גברת, מישהו צריך לשלם שכר דירה ולקנות אוכל. איך תעשי את זה עם הגשמה עצמית? אלה רעיונות יפים שהתאימו לתפיסת העולם שלך כשהיית בת שש-עשרה. ברוכה הבאה לחיים האמיתיים.
והיה קול נוסף, גם הוא צעק: כן!!! אני רוצה לנוח!!! לעצור לרגע את הסחרחורת המטורפת הזו שנכנסתי אליה מהרגע שסיימתי את התיכון. לעצור לרגע את המירוץ ולקרוא ספר, להרהר, לחשוב, להתמלא. אני מסיימת ארבע שנות לימודי תואר ראשון שבמהלכן גם עבדתי, והרבה. בחגים, במבחנים, בחופשת הקיץ, בלילות ובסופי השבוע. ניסיתי ככל שיכולתי לשלם שכר דירה בזמן, לשלם חשבונות ולאכול כמו בן אדם. ניסיתי גם ללמוד ולהוציא ציונים טובים, כדי שארגיש שגם למדתי דבר או שניים בתואר הזה. הלחץ הכלכלי לבדו, בלי קשר למבחנים ולעבודה, היה מספיק כדי לשאוב ממני אנרגיות ולהכניס אותי למתח.
אז כן. אני אשמח מאוד לנוח. אשמח מאוד רגע לעצור. לבחור איך לכוון את החיים שלי מנקודת המבט הזו, של אישה בת עשרים ותשע ולא של ילדה שצריכה לבחור איפה ומה ללמוד. כי כן, סיימתי תואר ראשון, אבל אין לי מושג מה לעשות איתו. אני מרגישה שאני רוצה לנוע, לזוז קצת, לצאת להרפתקה. זה מה שעולה בתוכי – מה רע בזה? אתם אלו שחיים בעולם מעוות שבו חייבים לעבוד כל הזמן. אתם שנמצאים במירוץ ולא עוצרים לרגע. אתם המבוגרים יוצרים עולם לא כייפי. אתם אלו שלא בסדר, ולא אני!
בגדול, אלו היו הקולות שעלו בתוכי בזמן שניהלתי שיחה עם מנהלת החשבונות, שנועדה לסגור פרטים פורמליים שקשורים להחלטה שלי להתפטר ולצאת אל הלא נודע.
הייתי מבולבלת מאוד. ממצב שבו הכול היה לי ברור – עבודה, לימודים ובית – עברתי למצב שאני, מבחירה, סוגרת את החיים המאוד בטוחים וברורים שהיו לי, ויוצאת לכיוון אחר. למה? כי משהו בתוכי היה לא שקט במשך הרבה זמן, למרות שעל פניו הייתי "מסודרת".
עיקר הקולות שהיו בתוכי דיברו את השפה הזו של הביקורת. ביקורת לכל הצדדים. האשם והמואשם. אתם ואני. ה-בסדר וה-לא בסדר.
אבל היה עוד קול אחד, שונה מאוד מהשאר, מכמה סיבות. ראשית, כי באותו הרגע לא שמעתי אותו באופן מודע ובהיר. אני רק יודעת לומר בדיעבד שהוא היה שם. סיבה נוספת שבגללה הוא היה מיוחד קשורה למהות שלו. הוא לא דיבר על הכעס, הוא לא דיבר על אני מול החברה, על הצעירים מול המבוגרים, על הטוב מול הרע או על החומר מול הרוח. הוא דיבר על משהו שנמצא מעל כל זה. הוא דיבר איתי על אמת. אמת פנימית. על הנכון. הוא אמר לי – אמונה, סבלנות. הוא אמר לי, חכי רגע. תהיי ברגע הזה. תחווי את התסכול והכאב. תהיי בטוחה בעצמך. את חווה כאן משהו. את עוד לא יודעת לאן את הולכת. את לא יודעת מה זה יביא, אבל את יודעת בתוך תוכך שכול זה הוא חלק מהתוכנית ואת בדרך לאנשהו. תתחברי לאמונה שלך. לתקווה שלך. תמשיכי להיות כאן בבלבול, בחיפוש שלך, תכבדי את העצות והקולות שאולי מדברים בצורה שמעליבה אותך, אבל מכוונים לטוב. תהיי בתהליך הזה, הלא ידוע והלא ברור, תסכימי להיות בדרך ותראי מה תגלי.
בדיעבד אני יכולה לומר שזה היה הקול הפנימי שלי, "קול הדממה" כפי שהוא נקרא בטיבט, העצמי האמיתי שלנו, הנפש או הנשמה, אם תרצו, המדריך או המורה שלי. אותו קול שנמצא מעל הפחדים ומעבר לפחדים, להרגלים, למקובל והלא מקובל. באותו הזמן התקשיתי לשמוע אותו, אך אני מאמינה שהוא הוביל את דרכי כל הזמן, ברקע, בשקט ובאופן לא מודע.
באותו הזמן לא הצלחתי להבין אם הביקורת שאני שומעת היא האמת שמנסה לכוון אותי לבחירה הנכונה, או שאולי אני דווקא אמורה להתמודד עם הפחד הזה כדי להתקרב יותר למי שאני באמת. לא יכולתי לדעת את זה באותה התקופה, משום שהייתי במשבר. את זה הבנתי בדיעבד. למשבר הזה אפילו יש הגדרה בעולם הפסיכולוגיה והסוציולוגיה של ימינו, והוא נקרא משבר רבע החיים.
במחקר של תמר ועוז אלמוג- "דור ה-Y בישראל”, משבר רבע החיים מוגדר כתופעה פסיכולוגית המתרחשת לרוב אחרי סיום הלימודים הגבוהים. הוא רלוונטי לעולם המערבי ככלל ולא רק לתרבות הישראלית. צורות הביטוי של המשבר משתנות, אבל המהות זהה. עם סיום הלימודים, ברוב המקרים (מדובר בהכללה ובוודאי שיש יוצאים מן הכלל) הישראלי הממוצע מוצא את עצמו יוצא לראשונה לחיים נטולי מסגרת ברורה ומוגדרת. עד אז יש מגוון של חוויות מלמדות ומבגרות, אך הן מאורגנות מאוד וברורות. ישנה המסגרת החינוכית ברוב המקרים, לאחר מכן צבא, אולי גם נסיעה לטיול ארוך בחו"ל, לימודים בהכשרה גבוהה או מקצועית, ואז מגיעים לסיום שלב ההכשרה או הלימודים, ולמעשה יוצאים לראשונה ממסגרת מכוונת וברורה אל הלא נודע.
זה הרגע שבו פוגשים חזיתית את שוק העבודה המקצועי, את הבחירות והדילמות הרבות הקיימות בו, את ההכרח למצוא עבודה כדי לשלם שכר דירה (בלי תמיכה של מלגות והלוואות סטודנטים) ואת הלחץ החברתי שעשוי לעלות סביב הצורך להתמסד, להתיישב, להתקדם בחיים, "להסתדר".
המפגש הזה יכול להיות מפגש לא פשוט. לרוב יש תחושה של אכזבה. הדלתות לא נפתחות בקלות. יש בלבול, חרטה ותסכול. חוסר שביעות רצון מהחיים, בדידות, דיכאון והרבה חרדה לקראת העתיד.
אני מודה שכמו שכתוב בספרים, גם אני חוויתי את תחושת האכזבה. לאורך כל חיי קיבלתי את המסר שאם אעבוד קשה, אלמד לימודים גבוהים ואקבל תואר ראשון, אהיה מסודרת ומאושרת ואסלול את המסלול הנכסף לעבר עתיד ורוד ובטוח. ופתאום גיליתי שזה לא המקרה.
הרגע שבו סיימתי את התואר ויצאתי לחיים הבוגרים והעצמאיים היה רגע בודד ומפחיד. בתוך ים האפשרויות האין-סופיות שנזרקתי אליו, הרגשתי כמו ספינה טרופה בלב ים בעיצומה של סערה, ללא כל פיסת אדמה שנצפית באופק. ברגע הזה היו בלבול גדול מאוד, פחד ממה שיבוא והכרה ראשונה בפער העצום בין מה שחשבתי שאני מבינה על החיים ובין מה שהחיים הבוגרים דרשו ממני באמת.
בתוך כל הרעש הזה, כנראה שהקול הפנימי, אותו קול דממה, היה חזק יותר מהאחרים, כי איכשהו עשיתי את זה. קפצתי מהצוק וויתרתי על הכול. העזתי להיות בשקט ולשאול את עצמי מה אני באמת רוצה.
משבר רבע החיים הכה בי בעוצמות חזקות. הרגשתי עירומה מאוד מול החיים. בלי עבודה, בלי בית, בלי כסף, בלי זוגיות, בלי הסטטוס של סטודנטית. עירומה מכל תואר או מעמד חיצוני. אני וזהו. ומהמקום הזה עלתה בי שאלה… האם אני מאושרת רק אם יש לי משהו? בית? כסף? עבודה ספציפית? הרי כל הדברים האלו חיצוניים ומשתנים. הם יכולים להיעלם ברגע אחד. האם אני לא יכולה להיות מאושרת מעצם היותי?
באותה תקופה פחדים היו לי בשפע, גם בלי שאקבל עוד מהסביבה. חששתי מעצמי ולא הייתי בטוחה שאני מקבלת את ההחלטה הנכונה. כל מה שהייתי צריכה זו נשימה. נשימה עמוקה ושקטה כדי שאוכל לשמוע באמת את קולי הפנימי, כדי שאוכל באמת להקשיב למה שהלב מבקש.
בסופו של דבר המשבר הזה הפגיש אותי עם דרך. דרך מפתיעה שמעולם לא ציפיתי לפגוש. בתוך התהליך הזה של מחקר פנימי שנעשה עם הפחד והכאב, עם ניסיון להבין מהם הערכים שחשובים לי, מה יעשה אותי מאושרת ומה נכון לי, התמונה התחילה להתבהר… לאט לאט יכולתי לראות שלצד כל מערכת הציפיות והלחץ החיצוני, גם לי היה חלק בתוך הבלבול הזה. זה היה קשור להסכמה שלי לקחת אחריות על עצמי, להתבגר, להעז לקבל החלטות משמעותיות ולשאת בתוצאותיהן, ובגדול להסכים להיכנס לעולם המבוגרים שהיה נראה לי עייף, עצוב ואפור כשהסתכלתי עליו מהצד. דווקא במקום הזה עלו השאלות המשמעותיות ביותר מתוכי, הקשורות לרצון להיות מאושרת, לא להתפשר על מה שאני מרגישה שהוא אינו נכון, לא לפחד להביט במראה, לא לברוח ממה שהחיים אומרים לי.
מה שעזר לי היו האמונה בעצמי והרצון הכן לגעת במה שאני רוצה באמת, ההסכמה לעשות טעויות, המחילה על טעויות והידיעה שכל עוד אני שואפת להכיר את עצמי ולהיות מי שאני באמת, אני נמצאת בדרך הנכונה.
ההקשבה לקול הפנימי, לקול הדממה, היא תהליך. זהו תהליך של בניית אמון עם עצמנו הכולל חיזוק יכולתנו לסמוך על עצמנו ולהכיר בכך שבתוך תוכנו אנו יודעים מה באמת נכון לנו. הוא אולי מכוסה במידה רבה של פחדים, הרגלים והשפעות חיצוניות, אבל אם נעז להישאר בתהליך החיפוש הזה אנחנו תמיד נגיע בסוף אל האמת. לא מדובר בפעולה קצרת טווח וחד פעמית, אלא בפעולה חזרתית ההולכת ונבנית עם הזמן ועם העבודה הפנימית.
מדובר באמונה שהכול אפשרי, שניתן לשנות, שהעולם הוא מקום מופלא והיכולת להעז לחלום להיות מאושרים אינה שמורה רק לילדים ולתמימים.
מדובר ביכולת לעבד ולקלוט מצבים מורכבים וכואבים; בהבנה ששינוי דורש מאמץ, ובהפנמה שמימוש של רצון עשוי לעתים לדרוש מתיחה של גבולותינו, ויתורים ועבודה קשה. כל אלה חשובים ומהותיים לתהליך של ההתבגרות ושל יכולתנו להגשים את חלומותינו. שני הקצוות האלו לא חייבים לעמוד זה מול זה. אנחנו לא חייבים לוותר על החלומות שלנו כשאנו גדלים. אין ספק שהבחירות וההשלכות של בחירותנו יהיו מורכבות יותר ככל שנתבגר, אך לצדן יתחזקו ויגדלו גם הכוחות והאמצעים שברשותנו להגשמת חלומותינו.
רוח הנעורים אין משמעותה להיות עם פחות קמטים, אלא להישאר בעלי אמונה, בעלי תקווה, בעלי רוח שטות וקלילות. עלינו להמשיך לשאוף מעלה, להתפתחות, להעמקה, להתקלפות. להמשיך להיות סקרנים ונרגשים מול העולם ומול עצמנו. עלינו להמשיך לראות את הפלא שבעולם והחיים. כי יש פלא, הגוף שלנו הוא פלא, הדברים שאנו יכולים לעשות יחד הם פלא, האהבה והיופי שאנו מסוגלים להעניק לסביבה ולעצמנו הם פלא.עולם המבוגרים נראה הרבה פחות אפור כשאנחנו מביאים ורוד לתוכו.
הצבע הוורוד יכול להיות משל לאותה אמונה, אותה שמחת חיים ואותה תחושת פליאה והשתאות שיש לנו מול החיים.
עבורי, תחושת הפליאה והאופטימיות היא הצבע הוורוד. אני מרגישה שאני מצליחה להביא אותו לחיים כשאני מחוברת אל קול הדממה, שנשמע חזק יותר מאז אותו משבר אמצע החיים.
והוא שם תמיד. בתוכי. בתוכנו.
כל שעלינו לעשות הוא להשקיט את כל שאר הקולות מסביב ולהקשיב.

לרכישת כרטיס כניסה ליום הפילוסופיה ״יומה 4״ סגור

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן