לכאורה עוד יום שגרתי בחיי… השעה ארבע אחר הצהריים ואני חוזר עם הילד מהגן.
אני פותח את שער החצר ונע לכיוון הבית, כשהבן שלי בן ה-3.5 צועד לידי.
אני מסתכל לכיוון הבית ורואה שהדלת פתוחה…
אני יודע שאשתי לא בבית ואני מיד מבין, פרצו לי הביתה!
אני מציץ מפתח הבית פנימה ורואה כאוס מוחלט, כל הבית הפוך, ממש עיי חורבות.
אם הייתה לי תקווה קטנה שאולי שכחתי את הדלת פתוחה כשיצאתי, אז היא נגוזה. עכשיו זה ודאי.
אני כבר מבין את ההשלכות, אך נשאר רגוע כלפי חוץ כיוון שהילד נמצא לידי.
אנחנו נכנסים הביתה. הילד רואה את כל המגירות במשרד של אמא הפוכות על הרצפה, ושואל ״מי עשה את זה? אמא לא מרשה להוציא את הדברים מהמגירה שלה!״…
תגובתו מעלה בי חיוך ואני מסביר לו שנכנסו אלינו הביתה אנשים שלא הוזמנו.
לאחר מספר שעות אני מבין את גודל האירוע – כל חפץ בעל ערך בבית – נגנב!
מחשבים, מצלמות יקרות מאוד, מקרנים, תכשיטים, כסף, בגדים, דרכונים ועוד…
אף על פי שלא היה לנו ביטוח לתכולת הבית, הדברים החומריים הרבים שנלקחו לא הדאיגו אותי.
מה שהדאיג אותי הוא שכל הגיבויים של המחשבים שהיו בבית, וכללו בתוכם מפעל חיים של כ-20 שנה ואת היכולת שלי להתפרנס – נגנבו. בשני העשורים האחרונים הסתובבתי באזורים נידחים בעולם שרגל אדם לא דרכה בהם. צילמתי אלפי תמונות, ולאחר מחקר של שנים בניתי עשרות הרצאות על מסעות אלו. כל המחקר, התמונות וההרצאות היו במחשבים או בגיבויים שנלקחו. אין לדברים אלו כל ערך עבור אותם גנבים, אך עבורנו הם מפעל חיים ופרנסה שנבנו במשך שנים וירדו לטמיון ברגע אחד.
כיצד מתמודדים עם סיטואציה מסוג זה? התחושה היא שמשכו את השטיח מתחת לרגליי ואין לי כל בסיס לדרוך עליו – ממש אובדן של זהות. כל מה שאני מזדהה איתו, כל מה שמגדיר אותי, נעלם ברגע אחד! חוויתי טלטלה ממשית, תחושה של כאב גדול ואובדן עצום! לא נותרה לנו אפילו תמונה של הילד מאז שנולד.
אובדן זהות או שיעור בזהות?
המצב שנוצר, שבו כל מה שאני מזדהה איתו, כל מה שמגדיר אותי, נעלם ברגע אחד, הביא אותי למחקר עמוק, עד לשאלה השורשית והקיומית של ״מי אני?״. עם מה אני מזדהה יותר מכול בחיי? מה מגדיר אותי?
אם התשובה לשאלה זו היא, למשל – ״מרצה, מוביל מסעות בעולם וצלם גיאוגרפי״, אז מקרה הגניבה הזה הפך אותי לחסר-כול ברגע אחד וכל עולמי חרב עליי.
אך הרהור עמוק עזר לי להיזכר שזה לא אני, זה רק מה שאני עושה, העיסוק שלי והתחביבים שלי.
אם אני מזדהה מאוד עם הרכוש שיש לי – מצלמה, מחשבים, כסף, בגדים, בית – אז גם כאן המקרה של הגניבה הופך אותי לחסר-כול. אך אני גם יודע היטב שאני לא שום דבר מרשימת הציוד הזאת. זה רק הרכוש שלי. זה לא אני.
אז מי אני מתחת לכל המסכות הללו?
אם אני לא השם שלי, העבודה שלי, התחביבים שלי, הרכוש שלי, התואר שלי – מה נשאר?
פשוט אני. human being. בן אדם.
והחיבור לדבר הפשוט הזה ברמה העמוקה שלו מביא הרבה אושר (שאינו תלוי בנסיבות). את מי שאני אף אחד לא יכול לקחת ממני או לגנוב ממני, ולכן גם את האושר שלי אף אחד לא יכול לקחת.
אנחנו מזדהים כל כך עם מה שאנחנו עושים (human doing) ועם מה שיש לנו (human having), עד שאנחנו שוכחים מי אנחנו (human being) ומה חשוב באמת. העיסוקים והרכוש שלנו הם רק נסיבות החיים שלנו, שמאפשרות לנו להגשים את מי שאנחנו באמת – בני אדם. גם אם לפעמים הנסיבות נראות כואבות ולא נעימות (כמו המקרה שלנו), הן בסך הכול עוד שיעור בהרפתקה הנפלאה של החיים.
בודהה והסיבה לסבל בעולם
המקרה גרם לי להיזכר בלימודי הבודהיזם שאני מעביר מפעם לפעם. בודהה הקדיש את חייו לחקר המקור של הסבל האנושי וכיצד ניתן להקל עליו. אנו למדים ממנו שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, והסיבה לסבל קשורה בצימאון או בהיאחזות (attachment) שלנו לדברים חומריים וזמניים, כמו בית, רכב, תואר, כסף, כבוד, משפחה, עבודה, זוגיות ועוד. מכירים את זה?
אם אנחנו רוצים משהו ואנחנו לא מצליחים להשיג אותו – אנחנו סובלים.
אם אנחנו רוצים משהו, השגנו אותו ואז איבדנו אותו – אנחנו סובלים.
אפילו אם אנחנו רוצים משהו והשגנו אותו – אנחנו סובלים מהחשש פן הוא יאבד לנו (כסף, ילדים ועוד).
זו לא טרגדיה יוונית… זוהי רק התבוננות ריאלית על החיים. הסבל הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, והוא אורב לנו בכל פינה. בכל רגע. אך בודהה לא משאיר אותנו בדיכאון… הוא טוען שיש דרך לצאת מהסבל.
הדרך ליציאה מהסבל קשורה בשני שלבים
1. יש להכיר בקיומו של הסבל. בודהה אמר – ״דע את הסבל עד סופו״. כלומר, הדרך לצאת מהסבל מתחילה בהכרה בקיומו. לא לברוח ממנו או להדחיק אותו ולא לרוץ מיד לתרופה. הדרך הרוחנית חוצה את הסבל ולא עוקפת אותו. לפני חיפוש של פתרון יש לזהות את הסבל בחיינו (כעסתי, קשה לי, לקחו לי ועוד…), להישיר אליו מבט ולהתבונן בו. לחוש אותו ואת השפעתו עלינו. לא לתת לו להוביל לעוד ועוד סבל. לזהות שיש עוד אנשים בעולם שסובלים כמונו ולפתח אמפתיה וחמלה למצב שלהם.
2. יש לטפל בשורש הבעיה. יש להפסיק את הצימאון ואת ההיאחזות בדברים החומריים והזמניים בחיינו הגורמים לסבל. כלומר, פחות להיקשר לזמני ולמשתנה בחיינו ופחות להזדהות איתם, כי הם לא יהיו שם תמיד. לחפש משהו עמוק יותר, יציב ונצחי ולהזדהות איתו. משהו שאינו תלוי בנסיבות.
כמה קל לקרוא את זה, ללמוד את זה או ללמד את זה, אפילו להבין את זה ולהסכים עם זה…
אך כמה שזה קשה לחיות את זה. ליישם את זה בחיים.
כפילוסוף, מיד הבנתי שקיבלתי הזדמנות לתרגל את התורה שאני מכיר ומאמין בה בחיי, הלכה למעשה. לא רק לדבר עליה, אלא לחיות אותה. כן, אני יודע שזה לא פשוט והפעם זה נראה כמו שיעור ״במגרש של הגדולים״, אך אם הוא הגיע לפתחי, כנראה הוא "בגובה העיניים" שלי.
אני מנסה להתבונן על הסבל שלי כתוצאה מהאירוע, לזהות את התחושה של החוסר וההיצמדות לדברים שנלקחו ונעלמו (תחושה בהחלט מורגשת), לזהות את ההיאחזות שלי בעבודה שלי, במצלמה שלי, בתמונות שלי, בהרצאות שלי. עד שכל זה נעלם לא ידעתי עד כמה אני מזדהה עם זה! אני מתחיל להבין טוב יותר למה בודהה התכוון. אני קולט את כוחה של החוויה בהבנה עמוקה יותר של התורות הרוחניות. רק כשאני חווה את הדברים על בשרי, אני מבין אותם לעומק. לא מספיק לקרוא עליהם בספר.
אני מנסה להרים מבט מהסבל האישי שלי ולהבין שאני לא היחיד שסובל. כמוני סובלים עוד אנשים רבים. אני מצליח לקלוט טוב יותר את הסבל של הפליטים באירופה, הנרדפים באפריקה, הנפגעים בהוריקנים בארה״ב ומקסיקו והטייפונים במזרח. לכולם נשמט השטיח מתחת לרגליים ברגע אחד. אני מזדהה עם הסבל שלהם, אני אמפתי יותר כלפי המצב שלהם, אני מבין שהמצב שלי לא גרוע כל כך. פתאום אני יכול יותר להכיל את הסבל של העולם, לראות שכולנו אחד ושהנפרדות היא רק אשליה. שינוי הפרספקטיבה והרחקת המבט מעצמי לאחרים, מהתייסרות לחמלה, מולידים תחושת עוצמה. ההכרה בסבלו של האחר מצמצמת את הכאב, לא בגלל ההשוואה אלא מפני שאני מזהה חיבור. אני מרחיב את הזהות שלי ומכיר בכך שכולנו קשורים זה לזה, וגישה זו מולידה את האמפתיה והחמלה ומצמצמת את הכאב והסבל האישי.
עכשיו אני קולט קצת יותר את הגישה הבודהיסטית, הגורסת כי תהליך זה של הרחבת ההכרה יכול להיות צעד ראשון בדרכו של האדם להפסיק להיות מרוכז כל כך בעצמו. עכשיו אני מבין גם קצת יותר שחשיבה אגוצנטרית היא חלק מהמקור לסבל, ואילו דאגה חומלת לרווחת האחר היא חלק מהמקור לאושר. פתאום אני מבין שהכאב בלתי נמנע לפעמים, אך הסבל הוא בחירה.
תרגול אמפתיה וחמלה גם כלפי הגנבים
הרבה אנשים שסיפרתי להם על המקרה שלי הגיבו בכינויי גנאי כלפי הגנבים. וגם במקרה הזה אני מנסה לתרגל אמפתיה וחמלה. אני מנסה לדמיין את המקום של הגנבים. כן, זה קשה כל כך לעשות זאת, אך אני עושה את המאמץ. אני יכול לדמיין שאם הם הגיעו למצב שבו הם חיים מגניבות מאנשים אחרים, הם בוודאי חיים במצוקה. אני משער שנסיבות חייהם לא פשוטות, והן אלו שגררו אותם לעשות את מה שעשו. אני בטוח שגם אין כל רוע בלבם, אלא צורך הישרדותי בלבד. אני יכול לדמיין שאם אני הייתי נולד באותן נסיבות חיים, אולי גם אני הייתי הופך לגנב…
אני מבין שהגנב עצמו הוא סוג של קורבן של החיים. פתאום אין בי כל כעס על אותם גנבים. אין לי שום צורך פנימי שהם ייתפסו ויושלכו מאחורי סורג ובריח. יש בי חמלה.
אחווה אוניברסאלית
אחד הדברים העוצמתיים ביותר שחווינו במקרה הזה היו האהבה, הסיוע הנדיב והעזרה הבלתי מוגבלת שקבלנו מהמשפחה, מחברים ומאנשים רבים, שאת חלקם אנו כלל לא מכירים.
זה הזכיר לי שוב שיש דברים יקרים מפז שאי אפשר לגנוב מאיתנו, את האחווה האנושית.
לצערי, אנו נוטים לעיוורון ביחס לקשר בינינו בעולמנו, עד לעתות מצוקה ואסון גדול. ניתן לראות זאת באסונות טבע שהתרבו לאחרונה ברחבי העולם (רעידות אדמה, הוריקנים, שריפות, שיטפונות ועוד). במקרים אלו יש מחוות רבות כל כך של סיוע הדדי ואהבה ללא תנאי שבני האדם נותנים זה לזה, גם אם מדובר במדינה אחרת ובאנשים שהם כלל לא מכירים. צריך לחזק את הקשר הזה בין בני האדם באשר הם. זהו כוח עוצמתי שיכול לנצח כל אתגר. כוחנו באחדותנו.
כוחה של הפילוסופיה
הדבר שעזר לי יותר מכול להתמודד עם הסיטואציה המאתגרת הייתה הגישה הפילוסופית לחיים, שאותה אני לומד ומלמד, ואף מתרגל וחי בשנים האחרונות. אני יודע שלפעמים ״פילוסופיה״ נשמעת כמשהו מאוד לא פרקטי, משהו מנותק מהחיים. אך אני לא מדבר על לימודי פילוסופיה כמו באקדמיה, אלא על לימודי פילוסופיה כדרך חיים, פילוסופיה יישומית, כזאת שלא רק מדברת על ערכים גבוהים ועל דרך חיים נכונה. זוהי פילוסופיה שנותנת כלים מעשיים כדי ליישם ערכים אלו בתוך החיים שלנו, כאן ועכשיו, ולהפוך לפילוסופים. זוהי פילוסופיה שעוזרת לנו לחיות נכון יותר, להבין את החיים בצורה בהירה יותר.
הפילוסופיה היא זו שעזרה לי להתמיר את הסבל להזדמנות. אמנם איבדתי כמה חפצים חומריים וזהות אשלייתית, אך נזכרתי מי אני באמת, וגיליתי שוב עד כמה גישה פילוסופית לחיים היא כלי עוצמתי על מנת שנוכל להתמודד בצורה אנושית עם כל האתגרים שהחיים מביאים. היא מזכירה לנו שכל מה שקורה לנו הוא צודק עבורנו, וזוהי הדרך של החיים לדבר איתנו. אסור לכעוס על החיים ועל נסיבות החיים, פשוט להתבונן בהם ולהקשיב לשיעור שהחיים מנסים ללמד אותנו – על עצמנו, על העולם ועל החיים.
סוף דבר
אני חייב לשתף שבסופו של דבר הצלחתי לאתר את הגיבויים הגנובים ולהחזיר אותם הביתה, ובכך פרנסתי חזרה אליי. זה כנראה חלק מהחמלה של החיים. אולי אם הם לא היו חוזרים אליי, זה היה שיעור גדול מדי עבורי כדי להכיל אותו בשלב ההתפתחותי שלי. בכל מקרה למדתי שיעור גדול לחיים, ואני מודה על כך. לפעמים האירועים הקשים ביותר שקורים לנו מביאים את השיעורים הגדולים והעמוקים ביותר שלנו. לפעמים האויב הוא המורה הגדול שלנו. מי ייתן ונזכור שכל הקשיים והאתגרים שלנו יכולים להיות חומר גלם איכותי להתפתחות הרוחנית שלנו, אם רק נדע להתבונן עליהם קצת אחרת.