איך אומרים בסינית "אני אוהב אותך"?


מחשבות על שפה בעקבות הסרט "המפגש"

%d7%90%d7%95%d7%94%d7%91-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%9a-%d7%91%d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%aa-1

Wo ai ni – כך אומרים "אני אוהב אותך" בסינית. למה זה חשוב? נגיע לכך בהמשך.

"המפגש" הוא סרט מדע בדיוני, המתאר תרחיש שעל פיו חייזרים נוחתים על כדור הארץ ב-12 מקומות שונים בו-זמנית. בכל המקומות הללו נעשים ניסיונות לתקשר עם החייזרים, על מנת להבין מי הם, ובעיקר – מה הם רוצים. גיבורת הסרט היא מומחית לשפות, שמוזמנת על ידי הצבא האמריקני לנסות ולפענח את שפת החייזרים ואת המסר שהם מבקשים להעביר לבני האדם.
איך ניגשים למשימה כזאת? ולמה זה אמור לעניין אותנו? כלומר, מתי לאחרונה מצאנו את עצמנו סגורים באותו חדר עם חייזר?

ובכן, הבא נתחיל מהשאלה – מיהו החייזר? המפגש עם ה"חייזר" נחווה לרוב על הרצף שבין משיכה לחרדה. מצד אחד אנו כמהים למפגש משנה חיים עם "חבר מכוכב אחר", כזה שיביט בנו בעיניו הגדולות ויזכיר לנו בארבע אצבעות שאי שם במרחבי הגלקסיה יש עוד מישהו שדומה לנו. הוא יכול להיות גם כחול ומזונב. הוא יאחז בידינו וייקח אותנו למסע לעבר חכמה עתיקה שנשתכחה כבר מזמן על ידי האנושות, כמו שקורה ב"אווטר". אך בצד השני של הסקאלה נמצאים תסריטי זוועה הנשענים על החרדות העמוקות ביותר שלנו. סרטים כמו "הנוסע השמיני" או "היום השלישי" מתארים חייזרים בעלי כוונות רצחניות המעוניינים להשמיד את האנושות כולה, או לפחות לאכול אותנו לארוחת בוקר.

כל זה בקולנוע. במציאות, מאות מיליוני דולרים נשפכים לטובת ניסיונות שונים ומשונים לקלוט שמץ של סימן חיים בחלל. אנחנו רוצים כל כך לדעת שאנו לא לבד, ומיטב המוחות האנושיים קודחים בניסיון לענות על השאלה – איזה שדר נוכל לשלח לחלל כך שיבינו אותנו, שיזהו שאנו יצורים תבוניים ושפנינו לשלום. אנחנו רוצים כל כך להיות מובנים. מצד שני אפילו סטיבן הוקינג מזהיר אותנו ממפגש עם חייזרים שדומים לנו מדי – כלומר, כאלה שמעוניינים ליצור איתנו קשר רק מפני שהספיקו לכלות את כל אמצעי הקיום שלהם והכדור שלנו נראה להם כמו הבטחה נהדרת, אם רק יפנו ממנו את המטרד הקטן הקרוי בפינו "אדם".

אך ייתכן שהמפגש הדמיוני עם יצור מכוכב אחר הוא רק סמל למפגש שלנו עם הזר באשר הוא. אולי יהיה נכון יותר לשאול – מיהו הזר? הוא יכול להיות "זה שנמצא מעבר לחומה" (פיסית או מטאפורית), כמו הפלסטיני עבור הישראלי ולהיפך, הוא יכול להיות שחור העור (דרפורי, אריתראי או אחר), שרוכב על אופניו ברחוב שלידנו, הוא יכול להיות בן גזע שונה, תרבות שונה, דת שונה, מנטליות שונה, הוא יכול להיות השכנה מלמטה, ולפעמים הוא אפילו זה שישן איתנו בלילה.

השאלה הבאה שעולה מהסרט היא – כיצד מייצרים תקשורת בין זרים, ומהו התפקיד של השפה בהקשר זה. שפה היא מילים, אותיות, תחביר, אוצר מילים, סלנג, חוקים של דקדוק, אבל יותר מכל אלה היא בסופו של דבר אופן חיתוך מסוים של המציאות. למשל, בעברית, כאשר אני רוצה לפנות אליך אני חייבת להחליט – האם אתה את או אתה? ואילו באנגלית, למשל, אני יכולה פשוט לומרyou . ההבחנה הזו נוכחת כל כך בשפה העברית עד שאפילו עצמים דוממים אינם חומקים ממנה. במילים אחרות, גם לשולחן עברי יש זהות מינית. גם בספרדית וגם באנגלית קיימת הצורה של I am, רק שבספרדית יש הבדל בין משפט המתאר מצב זמני, כמו "אני סטודנט" או "אני עייף (אז נאמר Yo estoy), לבין מצב קיומי כמו "אני יוכבד" או "אני ???" (אז נאמר Yo soy). כלומר, בשפה הספרדית יש חשיבות להבחנה בין מצב חולף למצב קבוע. אם כן, כיצד נתרגם את המשפט "אני מת"? באופן מפתיע (או שלא), המשפט הזה מתורגם כמצב זמני (estoy muerto). כלומר, באמצעות השפה אנו נחשפים לרמז בדבר תפיסה מסוימת לגבי החיים והמוות. בצרפתית, כשאומרים "אני מתגעגע אליך" בעצם אומרים בתרגום מילולי אתה חסר לי (tu me manques). כלומר, בגעגוע הצרפתי יש אלמנט של חוסר, שמחבר אותנו לגוון מלנכולי-משהו של החוויה, ואילו ה"געגוע" העברי הוא פתוח יותר ויכול להכיל בתוכו מנעד רחב של רגשות.

הומרוס היווני כתב בשפה עשירה ושופעת תיאורים: הפרים שלו הם "קמורי טלף ומסועפי קרן", הנשים "יפות תלתל" והספינות "טובות ספסל". לאור כל זאת, מפתיע לגלות כי הדבש מתואר בעיניו כירוק, צמר הכבשים סגול ואילו הכחול לא מוזכר אפילו פעם אחת, במקום זאת מתוארים "שמי נחושת" וים שהוא "כהה כיין". עובדות משונות אלה הובילו חוקרים מסוימים להניח כי הומרוס סבל כפי הנראה מעיוורון צבעים, או לחילופין לפתח תיאוריות בדבר אבולוציה מהירה של מבנה העין האנושית. היום סבורים כי בסך הכול מדובר בחלוקה תרבותית שונה של סקלת הצבעים. נראה כי בתרבויות רבות ירוק וכחול או צהוב וירוק נתפסים כצבע אחד, וכך גם כחול ושחור, וכדומה.

מכל הדוגמאות הללו אנו יכולים ללמוד כי שפה היא לא רק דרך ניטרלית לתאר מציאות קיימת, אלא היא עצמה זו שיוצרת את חוויית המציאות שלנו ומגדירה אותה. אם כן, המפגש עם דובר שפה שונה מזו שלנו, גם אם אינו נתפס כך – הוא מפגש בין עולמות, ולעיתים אף בין יקומים.
קל להניח שה"זר" שלפנינו הוא עיוור צבעים. אך ההנחה הזו לא משאירה מקום לאפשרות שזה שעומד מולנו אינו "פגום", אלא פשוט רואה את הדברים בצורה שונה מאיתנו. בסרט, לאחר עבודת פענוח מאומצת ומייגעת מתורגם סוף סוף המסר שמעבירים החייזרים, והוא מסוכם במשפט שקשה להישאר אדישים לגביו – "offer weapon" – האם נוכל להעלות בדעתנו פרשנות אחרת לצמד המילים הזה?

סיפור זן מתאר שני נזירים הפוסעים בשלווה לאורך הנהר. אומר נזיר א' לנזיר ב' – "ראה את הדגים, כמה הם נהנים להם במים". עונה לו נזיר ב': "אתה לא דג, אין לך מושג איך הדגים מרגישים". על כך משיב נזיר א' בכעס: "אתה לא אני, אין לך מושג אם אני יודע או לא כיצד מרגישים הדגים". קשה כל כך להיכנס לעורו של אדם אחר, ועם זאת אנו נוטים להניח שאנו מבינים את האחרים, יודעים איך הם מרגישים וגם מה הם זוממים. לרוב, מה שנדמה לנו שאנו יודעים על האחר, הוא רק השלכה של הרגשות, המחשבות והתפיסות שלנו. כך, זה שמחשבותיו זדוניות ירבה לחשוד בחבריו, וזה שמחשבתיו טהורות, ייטה לחשוב טובות על מכריו. ייתכן שזו הסיבה שבעטיה טען איינשטיין שהשאלה הרת-הגורל ביותר שבפניה ניצבת האנושות כיום היא – האם העולם הוא מקום ידידותי? לכל אחת משתי התשובות האפשריות יש השלכות מרחיקות לכת על הנחות היסוד, ומשם על ניתוב המשאבים והאנרגיה שלנו. הבחירה בין שלום עולמי לבין מלחמת עולם שלישית, למעשה, מוכרעת כבר בתשובה לשאלה בינארית זו. הציניקנים שבינינו בוודאי יאמרו – כן, אבל מה עם פנינו לשלום ואילו זה שמולנו מחרחר מלחמה? ובכן, מה עם זה שמולנו חושב בדיוק אותו דבר – עלינו? אולי השאלה היותר מעניינת במקרה זה תהיה – מי יהיה אמיץ מספיק כדי לעשות את הצעד הראשון?
לשאלה הזו אגב, יש רק תשובה אחת – זה חייב להיות "אני", זה אף פעם לא יהיה "הוא".
נכון, זה ממש מפחיד, אבל מסתבר שזה מה שתקשורת אמיתית דורשת. חרב תפגוש חרב ושריון יפגוש שריון, רק אם נבוא חשופים יש סיכוי שנפגוש זה את לבבו של זה. מי ירים ראשון את מכסה הקסדה?

שיקרתי כשאמרתי שכך אומרים "אני אוהב אותך" בסינית. כלומר, לא בדיוק שיקרתי, אם נשאל את גוגל הוא אכן יאשר שאלה הן המילים המדויקות. העניין הוא, שסינים לא אומרים "אני אוהב אותך". זה פשוט נשמע להם משונה ורגשני מדי. במקום זאת הם בוחרים להתנסח בצורה הרבה יותר מרומזת ועדינה. כך, גבר שלבו יוצא אל אהובתו יאמר לה "תני לי יד", "האמיני בי", או "תמיד יהיה לך אותי", והורה יאמר ברוך לילדו "לך לישון מוקדם", "תאכל בזמן", או "לבש בגדים חמים כדי שלא תתקרר".
אם נשאל סיני איך אומרים "אני אוהב אותך", סביר להניח שהוא ישיב לנו תשובה זהה לזו של גוגל. האם הוא משקר? מובן שלא. הוא פשוט משיב ישירות לשאלתנו. נדמה שאם רצוננו הוא להתקרב אל האמת, יהיה עלינו לנסח את השאלה קצת אחרת.

אגב, סינים גם לא באמת שואלים, "מה שלומך?"….

 

 

מקורות:

הומרוס, אודיסאה, הוצאת כתר, 2009.
כלכליסט, "למה אין כחול בתנ"ך?", יולי 2011.
Chinesepod official blog, “3 ways chinese parents show us “I love you” is over-rated”, Eng Chan. – chinesepod.com/blog
Fluentu, The Most Important Kind of Love – fluentu.com
מעיין האור, איך מרגישים הדגים? – rudy.org.il



מאמרים נוספים מאת נירית ארבלי:
עם מעט עזרה מידידיי
מהי אהבה