אמנות, מדע, רפואה ו… פילוסופיה?


אם נתבונן היטב נמצא חוט זהב המקשר בין איינשטיין, דהוינצ'י, רמב"ם והבודהה. הפרדת החכמה לתחומי דעת שונים מגבילה את יכולתנו לתפוס את הקשרים העדינים הקיימים בכול.

האם שמעתם על אלברט איינשטיין, מהאטמה גנדהי, ליאונרדו דהוינצ'י, הרמב"ם, הבודהה, אפלטון, לאוצה?… אני מניח שכן. רובנו שמענו על חלקם, אולי אפילו על כולם.

וזה כשלעצמו כבר מעניין, מכיוון שמדובר באנשים שאינם בנידורנו. סביר להניח שרובנו כלל איננו יודעים מתי בדיוק הם חיו, ועוד פחות מזה מה בדיוק גרם להם להפוך לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה האנושית, ויש שיאמרו למורים של האנושות.

כמה מן האנשים בימינו קראו את כתבי אפלטון? או את אלו של הרמב"ם?

כמה מבינים באמת את הפיסיקה של איינשטיין? את האמנות של דהוינצ'י? את העומק הרוחני של תורתו של הבודהה או הסודות החבויים בתוך ספר הזוהר, המיוחס לרבי שמעון בריוחאי?

מעטים. ועם זאת, אף שאיננו מבינים הרבה, דברמה בתוכנו זוכר.

בדרך מסתורית כלשהי, האנושות זוכרת את פורצי הדרך שלה, את מגדלי האור שהאירו את הדרך בתוך חשכת הבערות והעניקו לנו את מתנת החכמה.

פעמים רבות שמותיהם מתקשרים למסתורין, לגאונות, לשלמות. הם מעניקים לנו השראה, גורמים לדמיון שלנו להפליג ומעוררים בנו כמיהה פנימית לדברמה עמוק, עדין, שלם וגבוה יותר, מאשר הדברים הארציים הגסים שאנו באים עמם במגע בחיי היוםיום שלנו.

מדוע?

מה לנו, אנשים רגילים שכמותינו, ולענקים שכאלו?

מה הם השאירו כאן עבורנו שממנו נוכל ללמוד ושיוכל לכוון אותנו בדרכנו?

מאמר זה נכתב בהשראת דמותו האניגמטית של ליאונרדו דהוינצ'י, כפי שהוצגה בהרצאה בחודש מאי השנה ביום "האמנות לחיות" – יום שהוקדש כולו לקשר שבין האמנות, המדע, הרפואה והפילוסופיה העתיקה. אלו הם תחומים שנראים במבט ראשון שונים לגמרי, אך כשמעזים להביט בהם לעומק, מעל לפני השטח, מתגלה לפתע תמונה אחרת לחלוטין.

לאונרדו דהוינצ'י הוא דמות שריתקה אותי מאז ומתמיד. הוא היה אמן בחסד עליון שהביא לנו יצירות אלמותיות, כמו המונה ליזה, הסעודה האחרונה והאדם הוויטרובי. דהוינצ'י היה מדען וממציא מחונן, שבין ציוריו ששרדו אפשר למצוא שרטוטים מדהימים של מסוקים, מכונות תעופה ומצנחים, בזמנים שבהם כל אלו נראו כלא יותר מאשר חלומות של לוקה בנפשו. כמוכן, הוא היה חוקר וביולוג, שהצליח לפענח ולשרטט במדויק להפליא את גוף האדם על איבריו הפנימיים, ופענח את שלבי התפתחות העובר ברחם אמו, זמן רב לפני פיתוחם של מכשירי האולטרסאונד וקרני הרנטגן. ומעל לכולהוא היה איש רוח ומיסטיקן, שאת דרכו הובילו לא רק השכל האנליטי והרציונל, אלא אמונה עמוקה בדברים שהעין אינה רואה.

בתרבות שבה רובנו גדלנו והתחנכנו, השילוב הזה, שבין אמנות, מדע, רפואה ורוח, עשוי להיראות מוזר. ללא קשר.

לימדו אותנו שבני האדם מתחלקים לשניים:

אלו ה"רציונליים", אשר מתחברים למדע, לפיסיקה, למתמטיקה ולהנדסה. פעמים רבות אנשים אלו מוצאים את עצמם מנותבים אל מסלול המבטל את הרוח, מקדש את המדע כחזות הכול ושולל נגיעה באבותטיפוס שלא "הוכחו" ושאינם ניתנים להמשגה או לבחינה כמותית ונראית.

אותם מלמדים שאם את הרוח האנושית לא הצליחו לגלות בשום מעבדה, ואם היא אינה נראית באף מיקרוסקופ, היא כנראה אינה קיימת, ומיליוני אנשים, ובהם חכמי הדור מכל רחבי הגלובוס, ודאי היו בורים כיוון שהאמינו בקיומה.

את אלו החברה המערבית מנתבת פעמים רבות ללמוד מדעים מדויקים באקדמיה, ושם הם הופכים כה עמוסים ולחוצים במרוץ עכברים מטורף ונאבקים להשאיר את הראש מעל המים, עד כי מרביתם כלל אינם מעזים לחשוב על הרחבת עולמם לזה של הרוח.

והסוג השני שאליו ניסו לחלק אותנו, הוא של אנשים בעלי נטייה להומניזם, רוח, חברה, אמנות וטיפול. בהם גם אנשי רוח, פילוסופים ומיסטיקנים, אשר מפנים את מבטם אל השמים. את אלו, פעמים רבות, החברה תופסת באופן סטיגמטי ככאלו שמתכסים זיעה קרה כשהם נתקלים במשוואה מתמטית, או כשפותחים איתם בשיחה על הכוחות הפיסיקליים הפועלים בעולם.

לימדו אותנו שעלינו לבחור. האם אנו רציונליים או רוחניים? אנשי מדע או אנשי רוח? ובכן, מורי הדרך של האנושות הזו, ובהם גם דהוינצ'י, מלמדים אותנו שאנו גם וגם; שהאדם השלם הוא גשר בין שמים לארץ. רגליו נטועות בחוקי האדמה וראשו שואף לגעת בשחקים.

איינשטיין היה גאון פיסיקלי, מהמדענים החשובים ביותר שידענו, אבל לא בכך הסתכמה תרומתו לעולם. הבנתו העמוקה את סודות העולם הזה הובילה אותו לתובנה שיש דברמה נשגב מהבנתו. לדבריו, ההרמוניה של חוקי הטבע חושפת אינטליגנציה נעלה כל כך, עד כי בהשוואה אליה כל חשיבתו ופעולתו של האדם הן השתקפות עלובה. המסתורין הוא המקור לכל אמנות אמיתית ולכל המדע.

ייתכן שהנגיעה שלו באותו מסתורין, שהייתה נדירה כל כך בקרב המדענים, כבר בזמנו, היא זו שאפשרה לו לפרוץ דרך גבולות הפיסיקה הנוקשים ולהמציא אותה כמעט מחדש עם תורת היחסות שלו.

דהוינצ'י לא היה רק אמן מוכשר; בצורה סימבולית הוא הכניס לתוך יצירותיו חלק מסודות הקיום שגילה. את הדוגמה הפשוטה ביותר לכך אפשר למצוא בשימוש שלו ביחס הזהב, המכונה גם "הפרופורציה האלוהית". זהו יחס מסתורי שאנו מגלים בתוך כל הצורות בטבעמהאופן שבו בנוי גוף האדם (כפי שמדגים דהוינצ'י ברישום "האדם הוויטרובי"), דרך סידור עלי הכותרת בפרחים, תנועת הכוכבים, האדריכלות הקדושה, אשר בהשראתה נבנו מקדשים שונים בתרבויות עתיקות ברחבי העולם, וכלה בסידור הפנימי של הגבישים תגלית שעליה קיבל פרופסור שכטמן את פרס הנובל שלו בשנת 2012.

צורות אלה הן ביטוי לחוק המרכיב את כל מה שקיים בעולם הגשמי. זוהי הצצה לאותה אינטליגנציה אלוהית נעלה שמתייחס אליה איינשטיין.

ואולי יכולתו לגעת ברעיון פילוסופי זה היא שהפכה את ליאונרדו דהוינצ'י לגדול כל כך, ולא רק כישרונו המוטורי ויכולת הציור שלו?

ואולי כל זה קשור גם אלינו?

האם גם אנו יכולים לחבר בין שמים לארץ? האם גם אנו יכולים להתקרב לסודות הקיום?

האם לשם כך דרושים לנו השכל העצום של איינשטיין, הכישרון האדיר של דהוינצ'י או יכולת הרפואה המופלאה של הרמב"ם? זה ודאי לא יזיק, אבל אולי גם אנו, הקטנים יותר, יכולים לצעוד אחר העקבות שאותם ענקים השאירו לנו לאורך ההיסטוריה. אולי גם אנו יכולים לצאת כבר עכשיו אל המסע המוביל אל עבר אותה אמת אחת, המכילה בתוכה את כל הניגודים; חכמה אחת הנמצאת מעבר לכל התפיסות הזמניות, מעין אור לבן אחד המורכב מכל צבעי הקשת.

ואולי זו הסיבה שדברמה בתוכנו לעולם אינו שוכח אותם. שהרי בכולנו יש קול פנימי משותף הקורא לנו להעז להתנער מכל מה שאנו מכירים ויודעים, לפרוץ כמה גבולות המאיימים לכלוא אותנו בכלא של בינוניות אפרורית, לצאת לדרך ולגלות משהו מן המסתורין הגדול שעוד מחכה לנו

ואם גם אתם כבר אינכם יכולים להתעלם מקריאתו העדינה אך הנחושה של אותו קול פנימי, זה שהטיבטים מכנים "קול הדממה", אם גם אתם מאמינים שלמרות כל הטכנולוגיה שברשותנו, אנחנו ממש רק מתחילים לקלוט את סודות החיים, אם גם עבורכם אורותיהם של אותם פורצי דרך מאירים ככוכבים בשמי הלילה האפלים דעו שאתם לא לבד! ושעכשיו, ממש עכשיו, זה הזמן לצאת לאותו מסע פנימי!

נכון, תמיד יהיו הקולות שנשמעים רציונליים להפליא, המשכנעים אותנו לחכות עוד כמה שנים, לדחות את המסע עד שנסיים את הלימודים, את הצבא, עד שנקים משפחה, או עד שהילדים יצאו מהבית, עד שנזכה בלוטו, או נצא לפנסיה ולא נצטרך יותר לעבוד

במובן מסוים, אין חדש תחת השמש. אלו אותם הקולות שתמיד ניסו לעצור את ההרפתקנים ומחפשי האמת מלצאת לדרך. לעכב אותם עד שיעבור הזמן, שנה אחרי שנה עד שהאש הפנימית תכבה והשגרה המטריאליסטית האפורה תשתלט על כל חלקה טובה, תשים עליהם את הרסן שלה ותחזירם לתלם. לקונפורמיות. ל"נורמליות".

סביר להניח שדהוינצ'י, איינשטיין, הרמב"ם וסוקרטס שמעו קולות דומים

ולמזלנו, קולות אלו, הגיוניים ככל שיישמעו, לא הצליחו לעצור את כל אותם "משוגעים", הרפתקנים, פורצי גבולות שעיצבו את גורל האנושות.

וכעת, הצעד הראשון שעלינו לעשות הוא להחליט בעצמנו האם ניכנע לרעשי הרקע הללו? האם נאפשר להם לעצור אותנו מלצאת אל הדרך ולממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בתוכנו? או שמה נילחם בהם, נזקוף את ראשנו, וכמו דה וינצ'י והאחרים ניקח את הסיכון, נהמר על המסע הפנימי ונגלה לאן הדרך יכולה להוביל אותנו?

במה אתם בוחרים?



מאמרים נוספים מאת אלעד פרוטר:
הלוחם הפנימי
קארמה, דהרמה וגלגול נשמות
שערי האש
התפרקות