אנטון צ'כוב – אביר ההמונים


"כמה קל זה, דוקטור, להיות פילוסוף על הנייר, וכמה קשה להיות כזה בחיים האמתיים". (צ'כוב, "השחף").

אנטון צ'כוב (נולד ברוסיה בשנת 1860 ומת ב-1904) הוא אחד המחזאים החשובים בזמנים המודרניים. צ'כוב, אשר שימש כרופא במקצועו, לא כתב על מלכים, שליטים או לוחמים גדולים; הוא כתב על אנשים רגילים הנלחמים בנושאים עכשוויים, שכולנו מזהים בחיינו האישיים שלנו, כגון הגשמה עצמית מול חיים מבוזבזים, אהבה לעומת בדידות, פעולה נגד חוסר תקווה.

במיומנות רבה ובאהבה גדולה, צ'כוב אינו שופט את דמויותיו, אלא מלווה אותן בחיפושן אחר אושר וסיפוק עצמי. כמו רופא, שבודק את מטופליו באהבה, צ'כוב חושף את הגאווה, את הפחד, את היהירות ואת חוסר הביטחון אשר מונעים מדמויותיו למצוא את אושרן הפנימי.

הוא מזמין את הקוראים של ספריו והצופים של מחזותיו, לחפש בחייהם את אותן "מחלות", משום שרק כאשר יבחינו בהן יהיה אפשר לרפא אותן.

צ'כוב מעמיד את האנושיות לפני הכול. הוא אוהב בני אדם ומאמין בהם, גם כאשר, בכאב, הוא מתאר חלקים קשים ומעוררי רחמים שלהם.

יש קשר חזק בין יופי ואמת. צ'כוב נחשב למחזאי גדול, משום שהוא חושף את האמת של הטבע האנושי אל מול עינינו. האישיות יכולה לסבול מכך, אבל האמת מנקה את הנשמה ומרוממת את הרוח.

צ'כוב כתב קומדיות לא רק לשם שעשוע; הוא כתב כדי לאפשר לנו לראות את עצמנו כפי שאנו באמת. הוא מאפשר לנו להתבונן, עם עין אחת צוחקת ועין אחת בוכה, באשליות השקריות שבונות את חיינו.

חכמים לימדו אותנו שצריך לצחוק על המסכות של אישיותנו, וצ'כוב נותן לנו הזדמנות לעשות בדיוק את זה.

הוא כתב מחזות כמו "השחף", "דוד ואניה" ,"גן הדובדבנים", "שלוש אחיות" ועוד סיפורים קצרים רבים. בכל אלה הוא מתאר באופן אנושי ורגיש מאוד את השאיפה של בני אנוש לברוח מהבינוניות ולמלא את ייעודם האמיתי.

הדמויות שלו חולמות ולוחמות ונופלות, כי הן אינן מסוגלות לראות את שגיאותיהן ופגמיהן. הן סובלות, כפי שכתוב בטקסט הטיבטי "קול הדממה", בלי לדעת מדוע הן סובלות.

מפתיע שאיננו כועסים על דמויותיו, אלא רק חשים כלפיהן חמלה. אנו רוצים לחבק אותן, לעטוף אותן באהבתנו, להראות להן את האמת ולהקל על כאבן. אנו צריכים לעשות כך לא רק עם אותן דמויות, אלא גם עם אישיותנו שלנו. רק באמצעות אהבה וחמלה אפשר לרפא את הבערות. זהו המרשם שהרופא הטוב צ'כוב רושם לנו בכתביו. זוהי תרופה שעוזרת לנו להתבונן באופן שונה על שיגיונותיה של האישיות שלנו, תרופה שתמנע מאתנו לקחת אותה ברצינות רבה מדי ולהתחיל לשלוט בה.

אם נקרא את כתביו של צ'כוב לעומק, נוכל לשמוע את מלמול דמויותיו בין השורות: הפסק לרחם על עצמך, צחק על פגמיך, ואל תסתפק בחלום על חיים טובים יותר. פעל באומץ, התעמת עם האתגר ושנה את חייך.



מאמרים נוספים מאת צחי גליק:
לפתוח את הלב – הנסיך הקטן