בוא כמו שאתה


"בוא, בוא, מי שלא תהיה, בוא.

גם אם אתה כופר, עובד אלילים או סוגד לכוכבים, בוא.

ביתנו אינו מכיר את הייאוש,

גם אם הפרת את נדרך מאה פעמים, בוא". {ג'לאל אדין רוּמי, "ריקוד האהבה לאלוהים"}

המילים הפשוטות, הנוגעות, הנפלאות האלה, הן בעיניי תמצית האהבה והחמלה של החיים.

מה יש בקריאה זאת"בוא?", ומה המשמעות של "בוא, מי שלא תהיה", או כפי שאני מבקש לנסח זאת בוא כמו שאתה?

ובכן, פשוטים הדברים וברורים, אם רק נרצה לשמוע.

לפני מספר חודשים יצא לאור בהוצאת הספרים שלנו, הוצאת אקרופוליס החדשה בישראל, ספרו של פרננדו שוורץ: "ריכוז והתעוררות פנימית על פי הבודהיזם הטיבטי".

בפתח הדבר של הספר משתף המחבר כי קיבל את השראתו לכתיבת הספר מתחריט שנעשה על ידי המסטר הטיבטי, בלובזאנגדוןיוד, במאה ה-17.
כפי שהוא מציין: "הלימוד שהועבר בתחריט היה שביל התעוררות הנשמה". {שוורץ פ., 2016}

%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%a1

התחריט מתאר באופן גראפי את אחד מהניסוחים של דרך ההתעוררות הפנימית של האדם.
דרך זאת, כפי שמתוארת בתחריט המדובר וכפי שמסביר פרננדו שוורץ בספרו, כוללת שישה שלבים המובילים את האדם אל שיאה של הדרך, אל ההתעוררות השלמה שלו.

זוהי למעשה דרך של ריכוז הולך וגובר, דרך שבה אדם לומד לזהות את עצמו יותר, לומד להבחין בין עיקר לטפל, בין מציאות לאשליה, ולכן בסופו של דבר יודע את עצמו ואת העולם כפי שיכול הוא.

קצרה היריעה כאן מלתאר את הדרך במלואה{הספר עושה זאת בצורה בהירה ומעוררת השראה!}, אולם מבקש אני להתעכב על השלב הראשון של דרך זאת.

שלב זה מכונה בבודהיזםשלב הצדקה, ״דאנה״. ״זהו השלב שבו ההכרה מתחילה להתעורר, והוא זה המאפשר לה לעבור את העיקול הראשון בדרך". {שוורץ פ. ,2016.}

אם כן, אנו בתחילתה של הדרך.

כולנו מתחילים בהתחלה. מכיוון שאין אנו מדברים על דרך פיסית, השאלה הראשונה בדרך היא האם בכלל יש לנו רצון וצורך או זיהוי בסיסי של הדרך.

כל עוד אנו חיים את חיינו ללא ההבחנה שחיים אלו אמורים לשמשנו כדי ללכת בדרך של פיתוח הכרתנו או של התעוררותינו, אנו ממש בתחילתה, ואנו אוספים חוויות שתכליתן להוליד את הצורך הראשוני.

מה שעוזר לנו להתחיל להכיר בדרך, הדרך שלנו אל עצמנו האותנטי, הוא מה שהבודהיסטים קוראים ״דאנה״.

המושג של ״דאנה״ הוא מעניין ומוכר בקרב שוחרי רוח, מתרגלי בודהיזם ולא רק.

הוא קשור לערך של צדקה, והרבה רואים בו תרגול של נתינה.

פה ושם ברחבי העולם אתה יכול לפגוש בפתח של בתי רוח או בתי ספר לתרגול שבמקום תשלום ספציפי מציעים לך לתת ״דאנה״ צדקה כפי יכולתך ורצונך.

אבל ״דאנה״ היא מושג הרבה יותר רחב וחשוב מנתינה כספית.

מדובר בשלב ראשון של תרגול בדרך העולה פנימה, ועיקרו של שלב זה הוא בתרגול של נדיבות, תרגול של היכולת להפסיק לחיות את חיי מתוך הזדהות מוחלטת עם האגו הצר שלי והתחלה של התרחבות.

נתינה של כסף ומתנות לאחרים ולנזקקים היא רק הביטוי הראשוני והקל יחסית של ה"דאנה״.

אם כך, מהי הנתינה הגבוהה והעמוקה ביותר שיכול לתת אדם לאחרים ולעולם?

התשובה לכך מעניינת מאוד וקשורה לשירו המפעים של רומי.

הדבר הטוב ביותר שיכול לתת אדם בנדיבותו הרבה לעולם, היא הוא עצמו.

מה זאת אומרת?

כיצד יכול אדם לתת את עצמו?

שוב, אין הכוונה שייתן את מרכבתו הפיסית וגם לא את הרמות האחרות של מרכבה זאת, אלא שייתן לעולם את הנוכחות שלו, הערות שלו, ההכרה הגבוהה ביותר שאליה הוא מסוגל.

בעשותו כך נמצא האדם מתחיל לפסוע ממש בדרך העולה אל ההתעוררות השלמה שלו.

ומה יש בנוכחות של האדם שבכלל יש צורך לדבר על נתינה שלה?

האם מלכתחילה לא נוכח האדם מעצם כניסתו לעולם? מעצם לידתו?

התשובה לכך היא שכשם שהעולם שבו אנו חיים אינו רק עולם פיסי, כך גם האדם.

נכון שהאדם נוכח לעיניים ולחושים בעת לידתו, אולם האדם הוא הרבה יותר מגופיו הנראים, ואל הרמות העדינות יותר הנסתרות מהעין הוא יכול להתעורר.

אנו נולדים כולנו אל מציאות מוגבלת, סובייקטיבית, ומתעצבים בדרך כזאת או אחרת לאור מיתוסים ספציפיים. כל אחד ותהליך החברות שלו.

אנו חיים בעולם, ודרך העיצוב שלנו, דרך הרגישויות שלנו, הפחדים שלנו, האהבות והשנאות שלנו, אנו ממשיכים להביט על המציאות, ובמובן מסוים לבחור אספקטים מסוימים בה על אחרים.
אנו שופטים וממיינים ללא סוף את קורות העולם, קורותינו לטוב ורע. הטוב בדרך כלל קשור למה שמביא עמו הנאה ועונג והוא מוכר, והרע ההפך מכך.

אולם חיים אלו הם מוגבלים; יש עמם סבל הכרחי וסוג של מעגליות שבה התפיסה שלנו, שהתעצבה בחיינו הספציפיים, ממשיכה לייצר עבורנו את המציאות שאנו חיים, וכך הלאה.

האם אין אפשרות לחרוג ממעגל זה?

התשובה לכך היא חד משמעית, כן.

הדרך של יציאה מכלא הסובייקטיביות שלנו, האינדיבידואלית כמו הקולקטיבית, היא הדרך שהבודהיזם הטיבטי מכנה דרך ההתעוררות הפנימית.

אבל היא גם הדרך שעליה מדבר רומי בשירתו היפה.

"בוא", הוא הקריאה אל האדם להצטרף בהכרה למה שהצטרף כבר מעצם לידתואל החיים ואל מה שהם מציעים.
ההצטרפות בהכרה מבקשת מהאדם להמשיך להגיע לחיים מעבר לרמות הבסיסיות, הפיזיולוגיות והפסיכולוגיות שבהן הוא כבר מתממש.

"בוא", הוא ניסוח אחר לשאלה המופנית לעבר האדם: "אייכה״?

היא מבקשת מהאדם להתחיל לתרגל נדיבות, להתחיל לצאת מגבולות עצמו. בתחילה התרגול הוא קונקרטי ובסיסי, והלב שלו קשור בצדקה. אני נותן לאחר כי יש לי, כי אני יכול. אני נותן כסף, אני נותן עזרה, אני מתנדב, אני מושיט יד לנזקק.
אבל ברמות גבוהות יותר אני קולט שהדבר המשמעותי ביותר שאני יכול לתת הוא במימוש של הפוטנציאל האנושי שלי, בהתעוררות ההכרה שלי.

משום שככל שאני ער, אני רחב יותר, פחות סובייקטיבי, הרבה יותר קשור בעבותות לא רק לקרוביי ולבני עמי, לבני אדם באשר הם, לחיים באשר הם, והנה אני בשיא נתינתי לעולם.

לכל נתינה פיסית יש התחלה וסוף. היא יכולה להועיל, אבל תמיד לטווח הקצר.

ידועה האמרה שעדיף לתת לנזקק ידע כיצד לדוג במקום דגים.

בהתאמה לכך, זה שבעצמו לומד לדוג, זה שבעצמו למד לחיות עם יותר עומק ויותר חופש והוא פחות תלוי בנסיבות החיים, זה שהולך ומשתחרר הוא זה שיכול ללמד באמת את האחרים כיצד לעשות זאת. הוא, בדוגמה של חייו הקונקרטיים, נותן לאדם את היקר מכול.

לשמחתנו, יש בעולמנו דוגמאות רבות של אנשים דגולים שידעו לעשות זאת, והשראתם והשפעתם ממשיכות להדהד בעולם הרבה מעבר לחייהם הפיסיים.

מה הם נתנו לעולם? את החיים הערניים שלהם, את החיים שבהם לא קיבלו את המציאות שהייתה כמובנת מאליה, את היכולת שלהם לשנות מציאות. הם נתנו דוגמה שאכן אפשר לחיות כך.

״חיי הם המסר שלי". (מהטמה) גאנדי

מי יכול להתחיל לבוא?

האם יש צורך בהכשרה? האם יש צורך במשאבים? בכסף? בזמן? האם המצב הבריאותי יכול להשפיע? האם יש משמעות לגיל או למין? האם היותי בן לדת כזאת או אחרת חשוב?

מה התנאים הבסיסיים כדי להתחיל לבוא?

ובכן, בדיוק כפי שאומר רומי, אין כל תנאי, כל שצריך שתרצה.

בוא בכל מצב, בכל גיל, בכל מצב רפואי שהוא, נשוי או גרוש, בעל משפחה או לא, מבוסס כלכלית או חסר כול, איש או אישה, בין דת כזאת או אחרתאתאיסט, אזרח או פליט!

בוא, כל עוד מתחיל להתעורר בך הצורך להתעורר.

בוא, ודע שאתה מתחיל תהליך, מסע ארוך שכדי לצעוד בו אתה לא צריך חיים מיוחדים, רק לרצות להשתמש בחיים שלך, כן, בדיוק בחיים שלך כדי ללמוד, כדי להתרחב, כדי להוסיף תשומת לב והכרה, כדי לפעול פחות במכאניות, כדי להעז להשתחרר מכבליך שלך.

בוא כמו שאתה, גם אם נדמה לך שאתה לא ראוי.

אל תקשיב לאישיות שלך, לחוסר הביטחון שלך, לפחדים שלך, להגבלות שטבעה בך הקהילה שלך. אם אתה שומע בלבך רצון לבוא, רצון לגלות מה יש עוד בתוכך בעולם, בוא.

וגם דע שבדרך יהיו מכשולים, ויהיו רגעים של הנאה גדולה או כאב שישכיחו ממך את מה שאתה מבקש, ועלול אתה להסתבך במבוך החיים, אבל גם אזותמיד תוכל להחליט לקום ולהמשיך לבוא, להגיע.

הבית שלנו אינו יודע ייאוש.

אתה אולי תדע רגעי ייאוש, כמו רגעי זחיחות, אבל הבית, החיים העוטפים את כולנו והם המחוללים של מסע מופלא זה, תמיד יקבלו אותך מחדש.

האם יש ביקום כולו ביטוי גדול מזה לאהבה וחמלה?

ועוד דבר אחד.

שים לב, לא בשירה אני עוסק כאן, וגם לא בניתוח רעיונות תיאולוגיים של דת כזאת או אחרת.

אני מדבר על החיים.

החיים שלי והחיים של תלמידים רבים שאני מכיר בדרך, ועוד רבים אחרים שאיני מכיר בחושיי.

אני מדבר על דרך קונקרטית שאתה יכול להתחבר אליה, שאתה יכול לבדוק ולחקור, כאן ועכשיו.
אני מדבר על היכולת שלך לבוא אל חייך. להיות נוכח יותר במפגש עם חבר, בן משפחה. ביכולת שלך לראות יותר את היופי וההזדמנויות של חייך, ביכולת שלך להיות מחובר יותר לעצמך, ביכולת שלך לאהוב יותר, לשתף יותר, לדעת להיות לבד ולחיות פחות לבד.

אני מדבר על האפשרות שלך להיות חופשי יותר מכבלים שאתה בעצמך השת על עצמך

אני מדבר על חיים שלא פחד או הרגל מובילים אותם.

אני מדבר על אפשרות שתמצא בעצמך תשובות לשאלות יסוד שיש לך.

אני מדבר על האפשרות שלך לאשרר את הקיום שלך, ללא תלות בדבר שאינו אתה.

אני מדבר על אושר שאתה יכול לו, שהוא ממש מונח בכף ידך.

כל שנדרש הוא שתרצה.

בוא כמו שאתה.

התבוא?



מאמרים נוספים מאת רונן חלבי (מנהל אקרופוליס החדשה בישראל):
פילוסופיה לחיים – 2
פילוסופיה לחיים
העיקר הבריאות?
ירושת האנושות