דוקטור, איך אתה מרפא?


%d7%9c%d7%91-%d7%93%d7%a4%d7%99%d7%9d_%d7%aa%d7%9e%d7%a8

הקשר בין רופא למתרפא נרקם בתהליך הדדי של התבוננות, התקרבות, אמון, חשיפה והעזה. רופאים ומרפאים לאורך הדורות התנסו בחוויה המטלטלת של תהילה, חוסר אונים וגישוש באפלה בניסיון להציל את האדם מעצמו ומפגעי הסביבה שיצר בחייו.

בשתיים בלילה צילצל הטלפון. בצד השני קול לא מוכר של נער, “אני חבר של גיא, הוא בדרך לבית חולים, הוא התמוטט, שתה יותר מידי, הוא ביקש שרק את תבואי, לא אבא שלו, לא אף אחד, בטח לא אמא שלו, את יודעת… הוא ביקש ממני להתקשר רק אלייך, יש מצב שאת יכולה לבוא?” שאל בהיסוס.

גיא הגיע אלי לטיפול פסיכולוגי מספר חודשים קודם. למוד אכזבות וטראומות בחייו- היה לו קשה לתת בי אמון. חוט הקשר שלנו היה דק, תחת מבחן ומאיים להיקרע בכל רגע.
בעוד חברו של גיא מדבר אלי, אני שואלת עוד כמה שאלות טכניות כדי להרויח זמן ולחשוב במהירות. אני מבקשת לדבר עם גיא, אבל חברו מציין שהוא מקבל עכשיו חמצן, באמבולנס, ולא יכול לדבר.
בראשי מתרוצצות מחשבות: אני שמחה שגיא רואה בי כתובת של אמון כשהוא במצוקה, מאידך האם זה עוד מבחן למידת האיכפתיות שלי ממנו? האם המבחנים רק יחריפו? האם נכון לקום ולצאת עכשיו?
באותם רגעים מבזיק בראשי סיפורו של קפקא – “רופא כפרי". רופא היוצא באישון לילה מושלג, לקול משמע הפעמון, על סוסו המקרטע, מגיע אל החולה שכל משפחתו מצפה ממנו להצילו. הוא טועה באבחנה, סיוטו של כל רופא. הוא חושב שלחולה אין שום מחלה, אך מגלה במהרה את טעותו,ונחשף למצב הנורא. הוא מתקרב, חשוף למחלה, פוחד, אך אין לו כל דרך אחרת. הרופא שומע את משאלתו של החולה לתקווה, להחלמה, אך רואה גם את אחיזתו של החולה במחלה ובייאוש. כל אלה משאירים אותו נבוך, חסר אונים, מפוחד, דווקא ברגע בו הוא נדרש לנסוך בטחון וידיעה.

מהו סוד הריפוי ? ומי הם הרופאים הגדולים בהיסטוריה שהפשילו עבורנו לרגע את פרגוד המיסתורין וחשפו לנו משהו מהדרך לריפוי ?

אם היינו פוגשים רופא לפני 200, או 2000 שנה, יתכן ששמות המחלות והמגיפות היו שונים, אבל תלונות החולים – דומות, הדילמות הרפואיות והאנושיות – דומות, התהילה לצד חוסר האונים, והגישוש באפלה להציל את האדם מעצמו, ומפגעי הסביבה שיצר – לא היו שונים בהרבה.

במבט מעמיק אפשר למצוא חוט משותף לרופאים הגדולים בהיסטוריה. כולם היו רופאים אמיצים ומהפכנים בדורם, שהעזו לחקור ולחשוב באופן חופשי ומשוחרר מדוגמות רווחות, גם אם שילמו על כך מחיר של נידוי ובוז. ביניהם היו גם פילוסופים, אסטרונומים, אומנים ואלכימאים…

הרופא פרצלסוס – 1493-1541, היה רופא מהפכן, שמרד בממסד הרפואי שנידה אותו כי גילה אמיתות מתקדמות יותר. רבות מהאמיתות שגילה היוו תשתית לרפואה המודרנית, ואף לתחום ההומיאופתיה.הוא טען בין היתר, שעל הרופא להיות אלכימאי, אסטרונום, פילוסוף, ואדם אתי ללא פשרות. פרצלסוס טיפל חינם בעניים, וטען שלמד מהכורים בהרים, המיילדות בשבטים, הטרובדורים והעניים, יותר מכל מה שלמד בבתי ספר לרפואה!

הרופאים הגדולים בהיסטוריה ראו ברוח האדם ובאתיקה האנושית, שחקן מרכזי ברפואה, והיוו בעצמם דוגמה למטפלים ללא משוא פנים, ללא ליאות ועם מעט תמורה.
בחברות מסורתיות הרופא היה אדם שכל רכושו היה תיק עם אמצעי הרפואה, וסירה, לעבור איתה ממקום למקום כדי לסייע ולרפא אנשים. אסור היה לו לצבור ברכוש, הקהילה היתה מספקת את כל צרכיו, והוא היה חי חיים צנועים, נטולי שאיפות ואינטרסים שעלולים להניע אותו למעול באמון שנתנו בו אנשים. כך איש לא יכול היה לשחד או לפתות אותו להרעיל אדם אחר, או לתת עדיפות לחולה עשיר, כי הכסף והמעמד לא היו רלוונטים. "חברות התרופות" לא יכלו לתת לו כנסים בחו"ל, או לממן את מחקריו, וחברות הביטוח לא ביקשו ממנו להקשיח אבחנות כדי לא לשלם למבוטחיהן.
רופאים אלה הדגישו את המפגש האנושי – כאלמנט מרכזי מרפא, ולא רק את התרופות וטכניקות הטיפול. ההבנה שהקשר והאמון בין מטפל למטופל, בין אדם לאדם, הוא בעל פוטנציאל ריפוי עמוק וחזק, לפעמים יותר מכל תרופה. רופא יכול לעורר תקווה, להפיג את תחושה של בדידות וייאוש, הוא מאפשר מגע אנושי של אמת וחמלה, כי לא נולדה התרופה שמעוררת את אלה.
זכורה לי אותה פעם שהגענו לבית החולים עם ילדתנו בת השלוש על הידיים. כל תנועה של ראשה הקטן והזהוב היה מלווה בבכי וכאב. חדר מיון העמוס היה עם מלא רופאים מסורים, המתרוצצים בטירוף ממקום למקום, וביתי נכנסה גם היא לסבב הבדיקות, המישוש, האבחנות והתישאולים. רגע לפני שניכנסה לבדיקת ניקור מותני, בעודי רועדת יחד איתה, אך מנסה להחזיר אליה חיוך המחזיק בכי, ניגש אלי לפתע אחד הרופאים, שהבחין בי, שם יד על כתפי ואמר – “זה בסדר, אנחנו מטפלים בה, הקטנה שלך תהיה בסדר, אל תדאגי". לא הייתי צריכה יותר מזה.

יאנוש קורצ’ק – 1944–1896, בשמו המקורי – הנריק גולדשמיט, היה רופא ילדים מהסוג הזה. לצד היותו רופא הוא היה גם מחנך וניהל את בית היתומים הידוע בוורשה. הוא היה פילוסוף, חבר ב"בונים החופשיים", וכתב ספרים ומחזות. לפני המלחמה טיפל בילדים עניים, מהם לא גבה כסף, אף שילם את תרופותיהם. קורצ’ק הכיר באופן אישי את כל הילדים בבית היתומים, ובזכות זה הצליח לטפל ולרפא רבים מהם. מתוך ספרו "כיצד לאהוב ילדים": ”מתוך השקט של נשימות הישנים נשמעת התייפחות. קול הבכי מוכר לי. כמספר הילדים מספר קולות הבכי"..”כרעתי ליד המיטה ודיברתי: “ידוע לך שאני אוהב אותך, אבל אינני יכול להרשות לך הכל. הרוח לא ניפץ את השמשה, אלא אתה ניפצת אותה…רצית לריב עם ילד בחדר השינה. אך אינני כועס, אתה כבר הוטבת".

הרופאים הגדולים לא ראו באדם אוסף של חומרים שהשתבשו, או "מכונה/מחשב" משוכלל שיצא משליטה, שנידרש "לתקן". זו ראייה מכנית של האדם, הנוטלת את הבחירה או ההכרה ברוח האדם השוכנת מעבר ל"מכונה”.
הרופאים הגדולים בהסטוריה ראו את מקור המחלה בשיבוש תפישת המציאות של האדם, בקונפליקטים וטראומות לא פתורות, המתבטאות בשיבוש רגשי, אנרגטי ופיזי בצורה של מחלות. לא פחות מכך מקור המחלות הן בנטייה של האדם להתמכר לסיפוק ההיבטים החייתיים שלו כמו – גרגרנות, תשוקה מינית חסרת אבחנה, חמדנות, גאווה, פחדנות, הגורמים לו להתנהגויות לא מידתיות, החושפות אותו למחלות ומורידות את רמת החיסוניות שלו.

כך רופאים בעלי מבט מעמיק ורחב על טבע האדם, רואים במחלה שליח, שבא לספר לאדם את מה שלא הצליח לקלוט בעצמו על אורח חייו. במקום להרוג את השליח, את הסימפטום, רופא אמיתי יסייע לחולה לשמוע מה ל"שליח" יש לספר, איזה שינוי נידרש באורח חייו, ויסייע לו בכך. הוא יכוון לריפוי עמוק, ולא יסתפק בהקלה סימפטומטית-מיידי, וילווה את המטופל במסע של שינוי, מחיים של הישרדות, לחיים עם משמעות, נאמנות להגשים את החלומות שלו, מתינות וקבלה של חוסר השלמות.

ויקטור פרנקל 1905-1997, דיבר על משמעות כבסיס לריפוי. פרנקל היה נוירולוג ופסיכיאטר,כיהן כפרופסור באוניברסיטת וינה, ניהל מחלקה נוירולוגית ועסק בטיפול פסיכולוגי בגישה אקזיסטנציאליסטית, שאותה פיתח לגישה בשם – “לוגותרפיה". פרנקל האמין שחוסנו של אדם אינו טמון בשריריו, באמצעיו הכלכליים, במעמדו החברתי או בתאריו, אלא בחוסנו הפנימי והרוחני. הוא עזר למטופליו למצוא משמעות אותנטית בחייהם, כזו שירצו עבורה לקום בבוקר!הוא התעקש על האימרה ש"כל מי שיש לו בשביל מה, יכול לשאת כל "איך". הוא לחם עם המטופל על הניצוץ בעיניים, להעיר בתוכו משהו שהוא מוכן להילחם עבורו. האם יש לך דבר כזה?

רופאים גדולים אלה הביאו תפישה רפואית רחבה ועמוקה, שכללה תמיד את הגוף-הנפש-והרוח בכפיפה אחת. כולם היו גם אנשי רוח ופילוסופיה הנמצאת בבסיס הרפואה המדעית, שלא יכולה להתקיים ללא אמונה ברוח האדם, השחקן המרכזי בתהליכי הריפוי.

הרמב"ם 1135-1204. היה רופא-פילוסוף, אסטרונום ואסטרולוג, איש אמונה, המצוי גם בכתבים של חכמי יוון, מומחה לצמחי מרפא, תזונה, הבין בגוף ונפש האדם, והאמין שאדם המנותק מהווייתו הרוחנית, שרודף רק אחרי גחמותיו – בריאותו נפגמת. לטענתו ניתן למנוע מחלות באמצעות מתינות, איזון וחיים עם משמעות וערך.
"לא בדברים שמחוץ לנפש שוכן האושר, לא באוצרות חולפים ועוברים. בלב האדם פנימה נשמעים צלילי העוגב של הטוב והיפה, של האמת והצדק. כצל עובר הוא כל מה שההמון חושב לתענוג ואושר. בהכרה זו תלויה בריאות הנפש של האדם ועמה בריאות גופו". (מתוך "כתבים רפואיים", של הרמב"ם).

בבית המקדש, הכהן הגדול, היה איש הרוח הגבוה ביותר, חסר כל רכוש אישי, ענד את אבני החושן, בעלות יכולות הריפוי. השמאנים בחברות מסורתיות, היו מרפאים אנשים וסיכסוכים שבטיים. האופן בו הם השיבו את ההרמוניה והבריאות היתה דווקא באמצעות המפגש של האדם עם הפחדים הגדולים ביותר שלו. כשהצליח אדם לחצות אותם – הוא מנצח את גורם המחלה, האימה והפחד, הטראומה שעצרה את חייו, ודווקא בזכות היכולת להכיל, לפגוש ולשהות באימה, “לעבור דרכה", בליווי בטוח ומכיל של המטפל, הוא מתרפא.

שלוש שנים אחרי אותו לילה בבית החולים, גיא משתף אותי בהתלהבות בעבודה המדהימה שהוא עושה עם ילדים בסיכון. אני רואה את הברק בעיניו, את המסירות, ההזדהות והלב העצום שלו, שיוצא אליהם, וליבי יוצא אליו.
יש פעמים ש"הרופא הכפרי" יוצא באישון לילה, מפזר מאמציו לרוח, וחוזר בלא כלום. ויש פעמים שהוא מפזר מאמציו כזרעים, מגדל אותם בסבלנות ואהבה תחת האדמה, ויום אחד הם נובטים, וצומחים לעץ נפלא שנותן מפירותיו גם לאחרים.
אבל כשהוא יוצא באישון לילה, הוא לא יודע, הוא פשוט יוצא. כי הוא רופא.

ביבליוגרפיה –
קורצ’ק יאנוש, “כיצד לאהוב ילדים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1963.
רמב"ם, "כתבים רפואיים", הוצאת מוסד הרב קוק, תשס"ו.



מאמרים נוספים מאת תמר בן שושן:
עשה עמנו – צדק במקום צדקה
דמטר ופרספונה – על חינוך וחניכות
תחשבו מגן דוד…