הדת שלי היא טוב לב


כשהתבקש פעם הדלאי לאמה ה-14 לתאר בקצרה את הדת שאותה הוא מקדם, ענה: "הדת שלי פשוטה מאוד. הדת שלי היא טוב-לב".

המעלה שעליה אנו מבקשים להרחיב במאמר זה מכונה באנגלית: Kindness, ובעברית יש המתרגמים אותה כטוב-לב, חביבות או חסד.
הואיל ומשמעות המילה האנגלית מכילה בתוכה את כל הפירושים הללו, נשתמש בתרגומים השונים לסירוגין, אך אנו מכוונים לערך אחד.
פירוק המילה לחלקיה מגלה לנו את טיבה של התכונה: Kind משמעה טוב, ידידותי, לבבי – והסיומת ness מצביעה על היותה תכונה שתורגלה כה רבות עד שהפכה לטבעו של האדם, דרך חיים.
העניין עם חביבות הוא שיש לה יחסי ציבור גרועים.
פעמים רבות החביבות נתפסת כנימוס מעורב במעט זיוף. לא אחת אנו נתקלים באנשים המסתירים את כוונותיהם השליליות באמצעות מתק-שפתיים ומסכה מנומסת לכאורה. כפי שהבחין נכונה ההומוריסט דייב בארי, "אם מישהו נחמד אליך אך גס-רוח אל המלצר, הוא אינו אדם נחמד".
כמו כן, בחברה שלנו, המעריכה הפגנה של כוח, הישגיות ועליונות, אדם חביב נתפס פעמים רבות כ"פראייר" שאפשר לדרוך עליו ולנצל אותו.
אך חביבות אינה נרפות, אינה חוסר עמוד שדרה, אינה חוסר יכולת לעמוד על שלך – היא בדיוק ההיפך המשלים לכך.
על מנת לפעול מתוך חביבות, אין צורך במכשירים מתוחכמים ואין צורך במימון, אין צורך בהשכלה מיוחדת ולא בהכשרה יוקרתית; כל מה שנחוץ לנו הוא חיוך, הזדהות וחמלה.
חביבות טובת לב כוללת בתוכה עולמות שלמים: זוהי הרכות שבה אחות בית-החולים מיטיבה את כריותיהם של הנוטים למות בהוספיס, מנסה להקל על מכאוביהם; זהו חיבוקו החזק של אב הנאלץ לראות את ילדיו סובלים כשמרדימים את כלב המשפחה האהוב בשל מחלתו; זוהי החלטתה האמיצה של ילדה קטנה, שחסכה במשך שנה שלמה, לתרום את כספה לארוחת חג למשפחה נזקקת ולא לקנות את הבובה האהובה עליה; זוהי הסבלנות המפויסת שבה אדם צעיר מאזין לסבו הסנילי בתארו באריכות ימי עבר שהיו או לא היו.
החביבות אינה דבר נפוץ כפי שהיא יכולה להיות וצריכה להיות; ביום-יום, בשעה שאנו עסוקים במשימות שונות ובטיסה באוטוסטרדת החיים, אנו אפופים לרוב בענן האשליה המנחמת – המשקרת לנו שמה שקורה עכשיו ימשיך ויקרה לנצח.
נהיה צעירים ומלאי כוח לנצח, בריאים לנצח, תמיד יכולים, תמיד כשירים ומסוגלים.
אך למעשה, כמו כל דבר בטבע, גם אנחנו נפגוש בשלב זה או אחר את קצם של הדברים.
וזהו סוד שאין איש מדבר עליו – כי בתוך המולת החיים, לא נעים לנו להיזכר בידיעה הפנימית הדוממת אשר נחבאת מאחורי ראשנו: קיומנו כאן על האדמה זמני, ואנחנו חיים על זמן שאול.
בשירה " כֹּחִי הוֹלֵךְ וָדָל", מתארת רחל המשוררת מצב שבו כוחותיה הולכים ונוטשים אותה, והיא אובדת בתהומות של חשכה ועצב ומחפשת עזרה, מצב שכולנו יכולים להזדהות עמו בדרך זו או אחרת:
כֹּחִי הוֹלֵךְ וָדָל –
הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!
הֱיֵה לִי גֶשֶׁר צַר מֵעַל לִתְהוֹם תּוּגָה, מֵעַל תּוּגַת יָמַי.
הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי! הֱיֵה לִי נֶפֶשׁ-מָה
הֱיֵה מִשְׁעָן לַלֵּב, הֱיֵה אִילָן מֵצֵל עַל פְּנֵי מִדְבַּר שְׁמָמָה.
הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי! הַלַּיְלָה כֹּה אָרֹךְ, הַשַּׁחַר כֹּה רָחוֹק.
הֱיֵה לִי אוֹר מְעַט, הֱיֵה שִׂמְחַת-פִּתְאֹם, הֱיֵה לִי לֶחֶם חֹק!
כשמטפלים באדם חולה, מוגבל או נוטה למות, נחשף בפנינו סוד נסתר.
קל לנו מאוד להפגין טוב לב מול אלו שנסיבות חייהם המיטו עליהם סבל, מול חסרי האונים, מול אֹבדן ושכול, מול תאונה או מחלה קשה.
בבואנו לחדר האשפוז של חולה סופני, כשאנו מבקרים אבלים במהלך שבעה או נתקלים באדם שאיבד את כל רכושו, אז אנחנו מגייסים מתוכנו את מלוא הקשב והאמפתיה, משמשים כתף תומכת, יד מנחמת ואוזן קשובה.
הסוד שאנו מגלים הוא שקיימים בנו מעיינות עצומים של סבלנות, אמפתיה, הקשבה ונתינה, ושממש לא חייבים לשמור את מאגרי טוב הלב האלה רק למפגש עם סבל קיצוני.
הדאגה הכנה המניעה אותנו להיטיב עם הסובלים נפלאה כשלעצמה; מדוע לשמור את הפעולות הללו רק לקטסטרופות?
מדוע קשה לנו כל כך לפעול מתוך חביבות טבעית ואנושית ברגעים הקטנים של החיים, בפקק בכביש, בתור בסופר, בקופת חולים ובכל מקום שמצריך מאיתנו אינטראקציה עם אחרים?
סיבה ראשונה היא משום שאנחנו שוכחים.
בריצה המהירה של היום-יום אחר השגת מטרות, קל לברוח לעשייה החיצונית ולשכוח שמולנו ישנם בני אדם, עם רגשות ומחשבות, פחדים ואהבות.
סיבה שנייה היא משום שאנו חיים בחברה ששמה דגש על תחרותיות, הישגיות וכוח, והאמצעים להשיגם נדמים לפעמים כפחות חשובים.
הכומר הסקוטי ג'ון וואטסון כתב פעם: "היו טובי לב זה לזה, משום שכל מי שאתם פוגשים נלחם בקרב קשה מנשוא".
המפתח לעבודה עם ההמלצה המעמיקה הזו טמון באלמנטים של זהות והזדהות.
אנו מודעים היטב לאתגרים של עצמנו, ויודעים כמה קשה לנו התמודדות עם הקשיים המעסיקים אותנו.
קל לנו להזדהות עם עצמנו, לכן אנו יודעים ומעריכים כמה קשות בעיותינו.
קשה לנו להזדהות עם אחרים, לכן פעמים רבות מדי אנו נוטים להקל ראש בבעיותיהם ובקשייהם.
אם נצליח להרחיב את מעגל ההזדהות שלנו מעבר לעצמנו, ולמתוח אותו בכל פעם מעט יותר, נגלה שקשייו של האחר לא רק שממש דומים לקשיינו אנו, אלא שלפעמים הם אפילו עולים על שלנו.
אז מופיעה בפנינו הזדמנות פז לתרגל את ההנחיה, המקפלת בתוכה בקשות רבות:
היו סבלניים זה עם זה – כי כולנו לומדים לאט ומצליחים להשתנות עוד יותר לאט.
היו אכפתיים זה לזה – כי כולנו נלחמים בשדים ובמפלצות פנימיים איומים ונוראים.
היו רכים זה לזה – כי החיים אינם פשוטים ויש לנו מספיק קוצים ודרדרים בחיים גם בלי שנקשה זה על זה.
היו אמפתיים זה לזה – כי כולנו מפחדים מפני המוות, הכאב והמחלה.
היו חביבים זה לזה – כי כולנו זקוקים מזמן לזמן לחיוך אמיתי, למילת עידוד, לאוזן קשבת.
בימים שבהם האנושות טובעת בסחרור של צרכנות אנוכית חסרת רסן, ניצול גרגרני של משאביה בני החלוף של הפלנטה, דיכוי ציני של מיליוני אנשים בשל בצע כסף ושררה, שנאת חינם ואלימות חינם – אנו מציעים את החביבות וטוב הלב, המבוססים על כבוד הדדי, על חמלה ועל אהבה.
בעידן שבו דרישה לשוקולד בטיסה נעשית בגסות, באלימות ובדורסנות, במקום שבו העלאת סטטוס-פייסבוק של סימפתיה גם לסבלו של האחר בשעת מלחמה נתקלת ב"עליהום" ובאיומים ברצח, בזמן שבו יורקים על ילדות ההולכות לגן רק כי הן בחרו במדרכה הלא נכונה – נחוצה לנו חביבות.
החביבות אינה לוקסוס מנומס השמור למסיבות תה לבני המעמד הבורגני, זוהי התשובה הניצחת הניתנת בעידן של אֹבדן דרך וערכים, שבו הוולגרי מקבל מחיאות (כפיים!) ואילו הטוב והמנומס נדרס.
לא מדובר על נרפות, או רפיסות – טוב לב מגיע רק מתוך כוח פנימי, כי רק החזק יכול להתמודד עם הסערה.
רק אדם חזק פנימית יכול לעמוד מול גסות ואלימות ולהשיב בנועם ובמאור פנים, והוא מעיד בכך שהוא כבש בתוכו עמידות ושליטה עצמית.
כל אחד יכול להשיב על עלבון בעלבון, או על קללה בקללה, אך רק אדם שליו וחביב יכול להמשיך לחשוב טובות על אדם הפוגע בו, ולבחור להמשיך להיות אופטימי, לבבי ופתוח גם כשהאסון עומד בפתח הדלת.
"כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע…" (נתן זך)



מאמרים נוספים מאת ינון פיאמנטה:
עם הפנים לשמש