אתי הילסום נולדה בשנת 1914 למשפחה יהודייה משכילה באמסטרדם שבהולנד. בגיל 27 החלה לכתוב יומן, שבו היא מתארת את תהליך ההתעוררות הרוחנית שהיא חווה, על רקע אימי הכיבוש הנאצי ושליחת היהודים למחנות עבודה, ומאוחר יותר, למחנות ריכוז והשמדה. היומנים מתרכזים בשנים 1941-1942. השנתיים המתוארות ביומן פורסות בפנינו תהליך אטי, עמוק ומשמעותי של התעוררות. הילסום מגלה בתוכה את אלוהים והשיחות עמו הופכות עמוקות ואינטנסיביות יותר.
עם התגברות הזוועה שסביבה, מגלה הילסום יותר ויותר את השקט והיציבות שבתוכה, ואת יכולתה לשאוב כוח מתוך נשמתה, ולעזור, באהבה עצומה, לכל הסובבים אותה. ביולי 1942 יצאה הילסום מרצונה למחנה המעבר, וסטרבורק, התחנה האחרונה שלפני אושוויץ. על אף שחבריה ניסו להניא אותה מכך, היא הבינה כי דווקא שם התכונות שגילתה בתוכה יכולות להיות לה ולאנשים רבים כל כך לעזר.
הילסום חיה במחנה כמעט שנה, וכיוון שהיה לה אישור מיוחד ממועצת היהודים היא הצליחה לנסוע מפעם לפעם לאמסטרדם, כדי להביא תרופות ולמסור מכתבים. אך היא לא חשבה לעולם לברוח, ותמיד חזרה למחנה, חדורת תחושת שליחות. בספטמבר 1943 העבירה הילסום את היומן שלה לידידה קרובה שלה, ועלתה על הרכבת לאושוויץ. ב 30- בנובמבר 1943 , נספתה כשהיא בת 29 .
על אף המגבלות החמורות שהטיל השלטון הנאצי על היהודים, החיבור שחשה הילסום עם הטבע ועם החיים היה בלתי אמצעי. הוא פתח בפניה את האפשרות לחוות ולחיות במלאות ובשמחה, בכל הנסיבות.
"בכל מקום תלויים שלטים האוסרים על יהודים לפנות בדרכים המובילות אל חיק הטבע. אבל השמים משתרעים גם מעל לפיסת הדרך המותרת לנו. השמים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמיים שמעליי", כותבת הילסום.
"הבוקר רכבתי על אופניים ונהניתי מהשמים הרחבים המשתרעים לפניי בשולי העיר, ונשמתי את האוויר הצח שאין עליו הגבלות. יש בי אמון רב והכרת טובה על שהחיים יפים כל כך, ולכן זה רגע היסטורי. לא משום שאני צריכה לגשת עוד מעט לגסטפו, אלא משום שעל אף זאת, החיים נראים לי יפים".
בעיניה, הסבל היה חלק מן החיים. אדם שאינו רואה בסבל חלק מהחיים, אינו מסוגל להפיק מן הסבל כוחות חיוביים. הסבל הוא מנוע להתפתחות רוחנית של האדם. "אני נמצאת עם הרעבים, עם המעונים ועם הגוססים. יום יום אני איתם, ועם זאת אני נמצאת כאן, ליד שיח היסמין ומול פיסת הרקיע הנשקפת מחלוני. בחיי האדם יש מקום לכל אלה, לאמונה באלוהים וגם למוות הנורא. לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה שכוחי הולך ומתעצם. לחוש תחושת ביטחון ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מהליכה, מעמידה בתור, אבל בשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד.
"אני מוכנה לכול, מוכנה ללכת לכל מקום שאלוהים ישלח אותי אליו, בכל מצב שאקלע אליו, ועד לרגע מותי אמשיך להעיד על יופיים ומשמעותם של החיים".
הילסום כמהה לתא במנזר, עם מדפי ספרים שאוצרים בתוכם חכמה בת מאות שנים, שם תוכל להתעמק בעבודה פנימית. אך היא הבינה כי תפקידה הוא להיות חלק מן העולם ולסייע לבני האדם הסובלים. כאשר מגיע תורה להישלח למחנה, היא יוצאת אל המחנה בשמחה, בידיעה עד כמה תוכל לסייע שם כדי להקל על הסבל ועל המצוקה.
"כשהייתי רואה אישה יושבת ובוכה במשרד, הייתי ניגשת אליה, עומדת מאחוריה כמגנה עליה, צולבת את ידי על חזה ומחייכת חיוך קל ומדברת בלבי אל היצור המכווץ והשבור ואומרת: 'זה לא כל כך נורא, באמת לא'. והייתי עומדת לידה, פשוט עומדת, מה עוד יכולתי לעשות? לפעמים הייתי מתיישבת ליד מישהו ומחבקת את כתפו ולא אומרת הרבה, אלא רק מביטה בפניו. שום דבר לא היה זר לי, שום ביטוי של סבל אנוש. אני מסוגלת להתמודד עם זה. אני מעזה להביט לסבל בעיניים, אני לא פוחדת ממנו”.
“בסופו של כל יום הייתי מרגישה שאני אוהבת את האנשים. מעולם לא חשתי מרירות על מה שקורה להם ותמיד רחשתי להם אהבה על הדרך שבה הם נושאים בסבל, למרות הכול".
מתוך היומן של הילסום בוקעת אהבה עמוקה לאלוהים, אשר הולכת ומתגברת בה. תחושה של התמזגות עם החיים, שהם עצומים, מרתקים ונצחיים. הילסום מבינה כי איננו שולטים על נסיבות חיינו, אבל אנו כן יכולים לשלוט על הדרך שבה אנו מגיבים אליהן. החופש של האדם, זה שאיש לא יוכל לקחת ממנו, הוא החופש להגיב לסיטואציות שקורות בחייו כפי שהוא בוחר. וכך, דרך האהבה לאלוהים ודרך הבחירה הבלתי פוסקת לראות את החיים כהרפתקה עצומה, מגלה הילסום את החופש האמיתי שלה, זה המאפשר לה לעמוד בתלאות, לא כקרבן, אלא כאדם ער ונוכח.
"חיי מתרחשים במישור הרוחני והנפשי, והתפאורה ממלאת בהם תפקיד הולך וקטן. אני נוכחת לדעת מה כבד העול שנתת לי, אלוהים. כבד ויפה כאחד. כי ברגע שהראיתי נכונות לשאת בו, הכבד נעשה ליפה. אלוהים, קשה להאמין שלב אנוש קטן יכול לחוות את כל זאת, לסבול עד כדי כך ולאהוב עד כדי כך. ואני מודה לך, אלוהים, שבחרת את לבי בזמן הזה וזיכית אותו בכל החוויות שחווה."
"אלוהים, אלך אחריך בצייתנות, בלי התנגדות כמעט. אקבל עליי את כל מה שיטילו עליי החיים ואשתדל להתמודד כמיטב יכולתי. אלך אחריך לכל מקום ואשתדל לא לפחוד. בכל מקום שאהיה אנסה להקרין על סביבי משהו מן האהבה שבי, האהבה האמיתית שאני רוחשת לזולת".
על אף מפגשיה עם זוועות הכיבוש הנאצי, מבינה הילסום שהרוע הוא בתוכנו ואין לו פתרון חיצוני. היא מבינה באופן אינטואיטיבי ועמוק כי אין טעם לשנוא את האחר. העבודה שעלינו לעשות היא פנימית. ברגע שבו נעקור את השנאה מתוך עצמנו, נוכל לעקור אותה בעולם כולו. אין זה משנה מה הנסיבות החיצוניות וכמה רוע ואכזריות יש סביב, יש לראות את הטוב והאנושי המסתתר בבני האדם.
"כשעמדנו בתחנה שאל יאן במרירות: 'מה גורם לאנשים שירצו להרע לאחרים?' ואני עונה: 'אתה מדבר על אנשים, אבל אל תשכח שגם אתה אחד מהם'. הרוע הזה נמצא גם בנו. לפי דעתי אין פתרון אחר, שום פתרון אחר, אלא להתרכז בעצמנו ולבער את הרקב מקרבנו. אינני מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם בלי שנתקן קודם את עצמנו. וזה נראה לי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מהמלחמה הזאת. שצריך לחפש את הרע בקרבנו ולא בשום מקום אחר."
"שלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו ויעקור מתוכו את השנאה לזולת, ויהיה מוצאו אשר יהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר, במשך הזמן לאהבה אפילו, או שמא זאת ציפייה מוגזמת? ואהבת לאויבך כמוך. ומדוע שלא נאמין שזה אפשרי?".
בתקופה של התגברות הפחד מהשונה והשנאה לאחר, מוטב שנזכור את דבריה של הילסום. כי גם בתוך החושך הגדול ביותר יש אור. זהו האור הטמון בנשמתו של כל אדם באשר הוא אדם. היכולת לראות את האור בנשמתו של האדם שמולנו, גם אם הוא שונה מאיתנו בדתו, בגזעו, בצבעו, היא מה שיוכל להתמיר את הפחד, באהבה.
"אני יודעת שאלה ששונאים, יש סיבות מבוססות לשנאתם. אבל מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה ביותר? כל חלקיק של שנאה שיתווסף לעולם הזה יעשה אותו מדברי עוד יותר מכפי שהוא בלאו הכי. ואני מאמינה, אולי בתמימות, אבל בעקשנות, שכדור הארץ הזה יהיה מקום ראוי יותר לחיות בו, ולו רק במקצת, בזכות האהבה".
* הציטוטים בכתבה שאובים מהספר: "השמים שבתוכי, יומנה של אתי הילסום", הוצאת כתר.