הרוח האולימפית


or_image_1
תחושת ניצחון והרחבת גבולות היא בדרך כלל התוצאה המיוחלת לתהליך ארוך ומפרך של אימון הגוף והנפש עבור כולנו. בספורט, כמו בחיים, לא פחות ואולי יותר מכך, היא קשורה להזדהות של הפרט עם הרוח. כל אדם שמנצח את המגבלות שלו, המחסומים וההזדהות שלו עמם, וכנגד כל הסיכויים מנצח את עצמו – מחייה את הרוח האולימפית.

סיפור אמיתי
אני עומד על קו הזינוק, לפני יריית הפתיחה למרוץ המרתון. יום יפה, מזג אוויר קיצי ונעים. אני מחמם את הגוף. קצת מתיחות, קצת קפיצות להזרים את הדם. למען האמת אני די מתרגש. חיכיתי לרגע הזה כבר כמה חודשים. היום הוא היום השלישי לאולימפיאדה של אקרופוליס החדשה בספרד. ריצת המרתון (12 ק"מ בלבד) היא האירוע הספורטיבי האחרון במפגש.
המשחקים האולימפיים מגיעים מתקופת יוון העתיקה, והם היוו טקס דתי לאלים. הם אפשרו להתקרב אל האל שבתוכנו על ידי ניצחון האדם על עצמו, ניצחון הרוח על החומר. בימים ההם המשחקים נערכו באקרופוליס של אולימפיה, סמל למקום הגבוה ביותר שהאתלט שואף להגיע אליו. המילה אתלט מגיעה אף היא מיוון העתיקה, ופירושה לוחם, הלוחם הפנימי.
הנני כאן, אתלט אולימפי, מרגיש קרוב לעננים. לצדי עומדים כ-30 רצים מכל הגילים והמינים, מקצוענים וחובבנים. זהו היופי של הרוח האולימפית – לכל אחד ואחת יש הזדמנות להשתתף.
יוצאים לדרך! איילים בדמות אדם פורצים קדימה בדילוגים, "שיהיה להם בהצלחה!" אני מגשש את דרכי, מלפניי יש רץ עם גופייה אדומה ואני מנסה להיצמד אליו. אחרי כמה דקות אני מבין שהוא מהיר לי מדי, ומשחרר אותו לדרכו. מצאתי את הקצב הנכון. כמה זה סמלי, אני חושב לעצמי, החיפוש אחר הקצב הנכון לנו בדרך. להכיר את הגבולות של עצמנו, ולמתוח אותם.
לא מהר מדי, לא לאט מדי – המתח הנכון.
לאחר קילומטר של ריצה התחילה עלייה מתונה לאורך שביל עפר ארוך מאוד. בקצה השביל אני רואה כמה נקודות קטנות ומתרחקות, אלו כנראה האיילים. מלפניי הגופייה האדומה, במרחק של כמאה מטרים. "לשמור על הקצב, לשמור על הקצב." מתחיל להיות חם. הגוף כבר מאותת לי שהוא רוצה להאט, והרציונל מתחיל לייעץ לי – "אתה לא צריך את זה, עשית את שלך מעצם זה שאתה רץ, העיקר ההשתתפות. מי בכלל ידע? אף אחד לא מכיר אותך פה, אתה לקחת על עצמך משימה שלא תוכל לעמוד בה, כדאי שתתחיל להאט, מה אתה מנסה להוכיח? למי?" אני מבין שזה הולך להיות קרב לא פשוט…
אנו רצים דקות ארוכות בעלייה המתונה. הנוף מולי הוא השטחים הפתוחים, שביל העפר והגופייה האדומה, שנמצאת כמאה מטרים ממני. "לשמור על הקצב, לשמור על הקצב." כדי לעודד את עצמי אני מתחיל לחייך תוך כדי ריצה. אני מניף את הידיים והרגליים באוויר כמו משוגע, ומדמיין אותי כמו ילד שרץ ומחבק את העולם. זה באמת משפר את מצב הרוח. מדי פעם מחכים לנו בצד הדרך מלאכים שמסמנים לנו מהו הכיוון הנכון ומחלקים לנו מים. לכל אחד מהם אני מחלק "כיפים", מוחא כפיים וצועק espiritu olimpico! (הרוח האולימפית בספרדית)
אנחנו לקראת סוף העלייה. אני מרגיש שהרץ עם הגופייה האדומה מאט ואני חולף על פניו. בדרך אני מוחא לו כפיים, הוא נותן לי דחיפה קדימה ומעודד אותי בספרדית. איזו אחווה של ספורטאים! אני ממשיך קדימה והלב פועם בעוצמה מהתרגשות. ממשיכים. אני חולף על עוד כשני רצים ורואה כבר את האצטדיון מתקרב. אני שמח, מבסוט מעצמי, מרגיש שעמדתי יפה במשימה, ניצחתי את הגבולות שלי. אפשר ללכת הביתה מסופק. אני מתמלא בכוח עם ההרגשה של הסוף שמתקרב.
רגע, למה "המלאך" מסמן לי שמאלה? האצטדיון הוא ישר קדימה, הוא נראה לי קצת מבולבל, לא??
המשבר הגיע (אחרת זה לא היה אמיתי, לא?)
מסתבר שיש עוד דרך, ומי יודע מתי היא תגמר? עכשיו זו לא מלחמה רק מול המנטל, גם הגוף כבר צועק חזק. השמש יוקדת, השרירים כואבים, כפות הרגליים שורפות בתוך הנעליים, ויש לי את הכאב המציק הזה בצד, מתחת לצלעות. כמה עוד אוכל להחזיק??
אז, אני נזכר בציטוט יפה על הרוח האולימפית, שילווה אותי מעכשיו ועד סוף הריצה – "אנו סובלים מכוחות מנוגדים. השרירים שלנו מכווצים. לפעמים אנחנו רוצים לזרוק את עצמנו על הרצפה ולצעוק, 'די!!' אבל יש משהו בפנים שאומר לנו להמשיך קדימה. אם אנחנו מגיעים לעומק של עצמנו, אנו מבחינים שהניצחון נמצא בתוך עצמנו."
לקראת סוף הריצה הייתה עליה תלולה. כל הרצים כבר תשושים ומגיעים לסופה באפיסת כוחות. לפתע אני רואה מחוץ לאצטדיון פנים מחייכות ומוכרות. חברים עומדים בשורה ומעודדים אותנו. איזו תחושה טובה! ברגע אני מרגיש כאילו טענו אותי באדרנלין ורק עכשיו התחלתי את הריצה. מדהים כמה שהגוף שלנו הפכפך. אני נכנס לאצטדיון. מריעים לנו מאות אנשים. מוסיקה, מחיאות כפיים. אני מגביר קצב עד לקו הסיום. עשיתי זאת!
במשך השעה הקרובה ממשיכים להגיע רצים. האצטדיון ממשיך להיות מלא, ונשמעים המוסיקה ההרואית, התשואות ומחיאות הכפיים.
לכל אחד ואחת מגיע סיבוב ניצחון. ניצחון האדם על עצמו, ניצחון הרוח על החומר.
במשך שלושה ימים מאות ספורטאים הזינו את האש האולימפית עם כל טיפת יזע ומאמץ. אותה אש, אשר מסמלת את הרוח האנושית של הערכים הנצחיים, בוערת בלבבות כולנו.
גבוה יותר, מהר יותר, חזק יותר, אנחנו אחד!

or_image_2