התמוטטות


האם הציביליזציה שלנו תתמוטט? למשך כמה זמן היא יכולה להתקיים? מהם הסממנים של התמוטטות של ציביליזציה?

יש הטוענים שאנו כבר על הצוק, יש הטוענים שאנו כבר בדרך למטה אבל עדיין לא שמנו לבויש הטוענים שהכול שטויות והמצב שלנו היום מעולם לא היה טוב יותר.

לאחרונה הזדמן לי לקרוא את הספר "התמוטטות", המתאר את הסיבות לקריסתן של ציביליזציות עבר רבות. נשאלת השאלה, כיצד הן הגיעו למצב הזה? כיצד הן לא שמו לב לכך בזמן? וכמובן – האם זה יכול לקרות גם לנו?

קיימות סיבות שונות לקריסתן, חלקן אקולוגיות – ניצול משאבים מוגזם, למשל, וחלקן אנושיות – קרבות פנימיים וכדומה. אחת הדוגמאות המדהימות ביותר לקריסה של ציביליזציה מהעבר היא איי הפסחא. כאשר הגיעו האירופאים במאה ה-18 לאיי הפסחא, הם נתקלו בכמה שבטים בודדים שחיו שם, לא יותר מ-2,000 איש. ואכן, האי לא היה יכול להכיל באותה תקופה הרבה יותר מכך, היות שלא היו עליו עצים כלל ולכן גם לא ציפורים, ובאופן כללי היו מעט מאוד משאבים שאפשרו מחיה.

למרות זאת, על האי היו שרידים של תרבות מפוארת שכללו, בין היתר, פסלים עצומים, אשר חלקם מגיעים לגבהים של עשרות מטרים.

במשך שנים רבות הייתה זו תעלומה כיצד הצליחה ציביליזציה כה מפותחת להתקיים באיים חרבים אלו? בהדרגה הצליחו הארכאולוגים והאנתרופולוגים לפענח מה קרה. לא תמיד היו אלה איים חרבים ללא עצים, שהרי בעבר היו עצים רבים, אדמה פורייה, בעלי חיים וציפורים – אבל אותה תרבות, שאותם שבטים פזורים היו שרידיה, ניצלה את כל משאבי האי עד תום, וגוועה ברעב. ממש כך.

אם כן, מדוע הם לא בנו ספינות ונמלטו מהמקום כאשר הבינו את חומרת המצב? הסיבה לכך היא שמקום היישוב הקרוב ביותר נמצא כ-2,600 ק"מ משם, מרחק שלא היה אפשר לצלוח עם ספינות קאנו פשוטות.

אם כן, מדוע הם לא בנו ספינות כאשר עוד היו משאבים מספקים לכך על האי? ובכן, ככל הנראה הם היו עסוקים מדי בעצמם ובמלחמות הפנימיות שלהם, עד שהיה מאוחר מדי.

הסיפור הזה מהדהד בנו בגלל הדמיון שלו, בקנה מידה גלובלי, למצב שאנו נמצאים בו היום. גם כדור הארץ מבודד ביותר, ואין לנו המשאבים הדרושים כדי לבנות ספינות שייקחו אותנו למקום אחר. לרבים מאיתנו נראה הרבה פעמים שאנו עסוקים מדי בבעיות הפנימיות שלנו, וכאשר נתעורר למציאות של מצבנו כבר יהיה מאוחר מכדי לעשות דברמה, וכך גם הציביליזציה שלנו תקרוס…

האם זו סיבה מספקת כדי לעשות דברים אחרת? כדי שנדאג לסביבתנו ונבנה חברה בתקיימא? מבחינה הגיונית – כן. הרי אם לא נעשה זאת, במוקדם או במאוחר נשלם את המחיר, אבל הניסיון של איי הפסחא ושל ציביליזציות רבות אחרות מראה שזה לא מספיק.

האיום לכליה עתידית איננו מנוע חזק מספיק עלמנת לעשות שינוי, אלא אם כן רואים את האסון מתקרב בצורה שאי אפשר להתעלם ממנה, ואז בדרך כלל כבר מאוחר מדי.

אבל האם האיום בכליה עתידית של עצמנו הוא המניע היחיד שיש לנו כדי לפעול?

בספר "ישמעאל" של דניאל קווין, המחבר מתאר את מיתוס הבריאה של המאה ה-20. הוא מציין שלכל תרבות יש מיתוס הבריאה שלה, ובכך איננו יוצאים מן הכלל. את מיתוס הבריאה כל ילד מכיר ויודע לדקלם. אנו סופגים אותו מהתרבות שלנו, ואיננו יכולים לזכור מתי בדיוק למדנו אותו כי שמענו כל כך הרבה גרסאות שלו. כל תרבות האמינה כי מיתוס הבריאה שלה הוא אמיתי ומתאר בצורה נכונה את התהליכים של בריאת העולם והאדם.

מהו, אפוא, מיתוס הבריאה של המאה ה-20, שואל המחבר?

אתם יודעים?

ובכן, כולנו מכירים אותו – מפץ גדול, אקראיות, התגבשות של אטומים למולקולות ולחלבונים פשוטים ואז מורכבים יותר, חיידקים, צמחים, בעלי חיים ואנחנו. החזק שורד, נכון?

אולי תאמרו שהפעם זה שונה, שזה מדעי, מוכח… ייתכן. אבל זה לא משנה את ההיבט המיתי וההשלכות שלו על תפיסת העולם שלנו וכיצד אנו פועלים.

המיתוס מבטא פרדיגמה מנטלית המשפיעה עמוקות על חיינו בכל הרבדים. אם חוקי הטבע חסרי פניות ומאדירים רק את החזק, ללא כל התחשבות באתיקה, באסתטיקה, בהרמוניה וכדומה – מדוע שאפעל אחרת? הלא זה הטבע שלי, ובהתאם אליו אני פועל. כאשר אני דורס, דורך, הורס – אני עושה זאת כדי לבטא את הכוח שלי, בהתאם לחוקי הטבע המפעמים בי ותו לא. מדוע שארגיש אשם? מדוע שאפעל אחרת? זה פשוט מי שאני.

ברצוני להציע פרדיגמה אחרת, חוק אחר ותפיסה אחרת לגבי מיהו האדם, שגם היא מלווה אותנו משחר ההיסטוריה שלנו. במקומות שונים ביטאו מורי רוח ודתות שונות בצורה אחרת את הדברים, אבל במקרים רבים נמצא שבסיס העניין דומה. כמו דרכים שונות לספר את אותו מיתוס. הפרטים משתנים, אבל המהות נשארת זהה – אבל זה כבר נושא למאמר אחר

הרמב"ם אומר כך:

"הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה, עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וְהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹת הַחָכְמָה

לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם,

לֹא מִפְּנֵי יִרְאַת הָרָעָה,

וְלֹא כְּדֵי לִירָשׁ הַטּוֹבָה:

אֵלָא עוֹשֶׂה הָאֱמֶת, מִפְּנֵי שְׁהוּא אֱמֶת; וְסוֹף הַטּוֹבָה לָבוֹא בִּכְלָל".

(משנה תורה, הלכות תשובה, י', ג')

בבהגוודגיטה, אחד הכתבים ההינדים החשובים, מסופר המיתוס של הלוחם ארגו'נה, שם נכתב:

"זכותך לפעולה, אך אל תפעל למען פירותיה, אל תחיה למען פירות הפעולה, אך אל תיקשר גם לאי העשייה". (בהגוודגיטה, פסוק מ"ז)

מובאת כאן תפיסה אחרת לחלוטין לגבי הדבר שצריך להניע את האדם. לפעול לכיוון של הטוב והנכון משמעו לפעול מתוך מנוע פנימי המכוון לקראת אמת. זהו מצפן שאינו מושפע משכר או מעונש, אלא מזיהוי עמוק ומלא אהבה של משמעות החיים ותפקידנו בתוכם. על הדרך לגלות אותם ולחיות אותם נכתבו עוד מיתוסים רבים שמהם אפשר ללמוד.

עם איזה מיתוס אנו מזדהים? מה מניע אותנו לפעול ביוםיום? אין אלו שאלות פילוסופיות במובן האינטלקטואלי בלבד, שהרי יש להן השלכות מעשיות מרחיקותלכת על האופן שבו אנו בוחרים לחיות את חיינו. הבחירות שלנו, סדרי העדיפויות שלנו והיחסים שאנו מקיימים עם הסביבה והאנשים סביבנו כולם מושפעים מהמיתוס העומד לנגד עינינו בבסיס תפיסת העולם שלנו. אז מה עדיף? שאנו נבחר אותו או שהוא יפעפע להכרתנו, רק בגלל שהיום, במקרה בתקופה שבה אנו חיים, זה המיתוס המקובל?



מאמרים נוספים מאת אלי מטרני:
כוחם של סמלים
גלגמש
צופן פיתגורס