חג הסִיגְד – חלום של אחדות


img_9909

אֲדִיסֶה ירדה מן האוטובוס בתחנה הקרובה ביותר לטיילת ארמון הנציב בירושלים, יִשרה את הקמטים במדי החאקי הצבאיים שלבשה ואת תג היחידה שהיתה כה גאה בו, ופסעה במהירות לכיוון הטיילת. לאוזניה הגיעו רעמי התיפוף המתכתי והקצבי המוכר, שהיה חלק בלתי נפרד מהתכנסויות חגיגיות של קהילת יוצאי אתיופיה היהודים. גל של געגועים הציף אותה, למשפחתה המורחבת, לחבריה, לקהילה, למפגש העצמתי ולאווירה המיוחדת של חג הסיגְד, חג ייחודי לקהילה זו.

הסיגְד נחגג עוד באתיופיה, כחמישים יום לאחר יום הכיפורים, בכ"ט בחשוון, כיום של צום, של היטהרות ושל עלייה לרגל להר גבוה. אלו סימלו את הגעגועים והכמיהה לשוב לארץ ישראל ולאחד בין העם והארץ, ואת הרצון לחדש את הברית בין העם והאל. במהלך החג עצמו, כשכל החוגגים ניצבו על ההר, הם קראו מתוך האוֹרית (ספר התורה) פרקים מספר שמות על מעמד הר סיני ומספרי עזרא ונחמיה על שיבת ציון. בארץ ממשיכים יוצאי אתיופיה היהודים לחוג אותו, כחלק מהמסורת וכסימן לאחדות העם והארץ.

בתוך ההתרגשות שמילאה אותה, נזכרה אֲדִיסֶה כיצד שנה קודם לכן סירבו לשחרר אותה מיחידתה כדי להגיע לחג, למרות הפצרותיה והסבריה בדבר חשיבותו לקהילה וההזדמנות החדשנתית לפגוש אנשים ומכרים רבים ולקיים במחיצתם את מצוות החג. "לא שמעתי אף פעם על חג כזה", הפטיר אז המפקד שלה ביוהרה טבולה בבורות, "ואם אני לא שמעתי על זה, אז כנראה שזה לא חג חשוב כל כך". "לא ייאמן", חשבה אֲדִיסֶה בלבה, "עד מתי נצטרך להיאבק על הדברים הכי בסיסיים וחשובים לעדה שלנו, ונזכה ליחס כל כך מזלזל ולחוסר הכרה בתרבות ובמסורת שלנו?". היא לא אמרה דבר למפקדה, רק החניקה את הבכי בעודה מוחה דמעה מזווית עינה מבלי שהבחין בכך, ונשבעה לעצמה שדבר מעין זה לא יחזור על עצמו בשנה הבאה.

בעודה מחישה את פסיעותיה, החלה בטנה של אֲדִיסֶה לקרקר מרוב רעב, עקב הצום שגזרה על עצמה כמנהג החג העתיק. מרבית בני גילה ומכריה ויתרו מזמן על הצום ביום הזה, ועבורם היה החג בעיקר הזדמנות למפגש חברתיקהילתי. רובם היו פחות מחוברים למשמעותו המקורית ולמנהגים המסורתיים, שהיו חלק בלתי נפרד ממנו.

מרחוק ראתה אֲדִיסֶה את השמשיות הצבעוניות פרושות מעל לראשיהם של חבורת הקֶסִים (הכהנים) של העדה, שניצבו מאחורי שורה ארוכה של שולחנות, חלקם בעמידה וחלקם בישיבה. הם לבשו בגדים לבנים ועליהם עטו גלימות בצבעים שונים, ועל ראשם חבשו כובע לבן הדומה לטורבן. הם ניצבו מול המיקרופונים ומפיהם התגלגלה, בבליל מאורגן, תפילה בלתי מובנת בשפת הגְעֶז, המשמשת כיום לתפילות בלבד. ברקע נשמעו צלילים של כלי הקשה מתכתיים, וחלק מהתפילות נאמרו בשירה מתנגנת.

כשהתקרבה אֲדִיסֶה מעט ופילסה את דרכה בין חבורות האנשים שהקיפו בחצי גורן את הקֶסִים המתפללים, ראתה את שורות הנשים שעמדו ראשונות בחזית, כדי להתרכז בתפילות. היא נפעמה מעצמתן השקטה. הן עטו לגופן בגדים לבנים וצעיפים לבנים על ראשן, ידיהן היו מושטות קדימה, לכיוון השמים, כאילו כיוונו את תחינתן לפתיחת שערי השמים בפני תפילתם של הקֶסִים. מצחן המקומט הביע דאגה מהולה בריכוז, שהתחלפה לעתים בהבעה של הכרה תודה. מדי פעם כרעה אחת הנשים על ברכיה, נגעה במצחה באדמה, נישקה אותה וקמה שוב על רגליה.

בשורות האחוריות היו מרוכזים רוב צעירי העדה, כשתשומת לבם נעה בין הקשבה חלקית לתפילות שלא הבינו, לבין שיחות חולין קטנות עם חבריהם, שאת חלקם לא פגשו זמן רב. קבוצות של נערים ונערות שהשתייכו לתנועות נוער התגודדו יחדיו. חלקם היו עסוקים בהיכרויות של קבוצות נוער חדשות וחלקם הכינו פעילויות לחלק שלאחר הצום, שכלל סדנאות היכרות של התרבות היהודית האתיופית ומעגלי שירה ותיפוף.

פתאום, בשולי קהל האלפים, זיהתה אֲדִיסֶה את יצחק, אלמן מבוגר, שכן של הוריה, כשהוא יושב לבדו, שפוף, ונועץ מבט מיוסר בקרקע שלפניו. אֲדִיסֶה התקרבה אליו בעדינות. "דוד יצחק, מה שלומך? זו אֲדִיסֶה, הבת של סלומון ורבקה". "כן, אני רואה, סוףסוף מישהו שאני מכיר", אמר חצי בעברית וחצי באמהרית.

"איפה כל המשפחה שלך, הילדים, הנכדים?", שאלה. "אף אחד לא כאן", ענה בעצב, "זה כבר לא חשוב להם, כאילו שהם לא חלק מהקהילה שלנו ומהמסורת שלה. שום דבר לא נראה כמו שהיה החלום שלנו, שם, באתיופיה". "למה, דוד יצחק, מה לא כמו שחלמתם?", שאלה. היא רצתה להניח עליו יד מנחמת, אבל נזכרה שזה לא כמו בצבא עם החבר'ה, כאן יש קודים אחרים לנגיעה כזו. יצחק התחיל לענות, אבל האמהרית שדיבר הייתה מעל ליכולתה של אֲדִיסֶה להבינה. פתאום נזכרה שאולי מָריטוּ נמצאת בקהל ותוכל לסייע לה להבין את יצחק. מָריטוּ הייתה בת דודתה של אֲדִיסֶה ומבוגרת ממנה במספר שנים. היא למדה אנתרופולוגיה והתמחתה ביהדות אתיופיה. במסגרת לימודיה למדה אמהרית ברמה גבוהה ושהתה מספר תקופות באתיופיה, שם חקרה את מנהגי הקהילה, חגיה, מאפייניה ותרבותה. "שנייה, דוד יצחק, רק רגע", הפטירה אֲדִיסֶה ומיהרה לשלוח הודעת טקסט לבת דודתה. "את כאן, בטיילת?", שאלה. "כן, איפה את?", ענתה מיידית מָריטוּ. "בואי בדחיפות ליד העץ הגבוה שמימין לעמוד התאורה, אני מחכה לך". בתוך שתי דקות הגיעה מָריטוּ והן התחבקו. "שלום, דוד יצחק, מה שלומך?", פנתה אליו מָריטוּ. "לא משהו", ענתה אֲדִיסֶה במקומו, "הוא מתוסכל מזה שהמשפחה שלו לא הגיעה, והתחיל לספר לי על החלום שהיה להם באתיופיה, ועל המציאות השונה שפגשו כאן. לא הצלחתי להבין יותר מדי ממה שהתחיל לספר. אני צריכה את האמהרית שלך ואת הידע שלך". "ספר לי, דוד יצחק, ואני אתרגם את מה שאֲדִיסֶה לא תבין", אמרה מָריטוּ. יצחק, שכאילו חיכה להזדמנות לשפוך את אשר על לבו, החל במונולוג ארוך.

"במשך 2,500 שנה שמרנו בקפדנות את מה שציוותה התורה, ולא שינינו כלום. לא הוספנו ולא הורדנו דבר, וכל המצוות עברו מדור לדור. כל הקהילה, בלי יוצא מן הכלל, כיבדה את התורה, את המצוות, את המסורת, את המעמד של ההורים, של הזקנים. כל מה שהקֶסִים אמרו או המליצו היה קודש. בחג הסיגְד היו מגיעים לכפר שלנו כל היהודים מהכפרים הקטנים, וכולם היו טובלים בנהר לפני העלייה להר. כולם צמו, אף אחד לא חשב לא לצום. הנשים סחבו איתן אבנים על הגב אל ראש ההר, כדי לבטא את המסירות שלהן, ולמעלה הניחו את האבנים במעגל סביב הקֶסִים. אחר כך היו מפזרות גרגרים של טֶף (סוג של דגן שגדל באתיופיה) על האדמה, כדי שהציפורים ייקחו אותם לשמים יחד עם התפילות. כולם, גם הילדים, הקשיבו לתפילות. כל מה שחלמנו עליו הוא שיום אחד נוכל להגיע לציון, ונתאחד עם כל עם ישראל. בדמיון שלנו, כל מי שגר בציון היה שומר מצוות, צנוע וטהור. חשבנו שכשנגיע, תהיה אחדות שלמה בין העם, הארץ ואלוהים. כשהגענו לפה, ראינו מציאות שונה מאוד. חלק גדול מעם ישראל לא שומר מצוות, כמו שכתוב בתורה, ואלו שכן שומרים, לכל אחד יש דרך אחרת והוא בטוח שרק הדרך שלו נכונה. אנחנו שמרנו כל השנים בלי לשנות כלום מהתורה, בלי פרשנויות, בלי השפעות של העולם המודרני, ובכל זאת נותנים כבוד לכל אחד בדרך שלו. אבל מי מכבד את הדרך שלנו? למה הבנים והבנות שלנו לא רוצים להמשיך את הדרך של ההורים שלהם, של הקהילה שלהם? מה יהיה עם מה שעבר מדור לדור במשך 2,500 שנה? עכשיו אנחנו כאן, בישראל, וכבר לא צריכים לחלום להגיע לארץ, אבל כן רצינו לחלום שתהיה אחדות בין כולם, כבוד, סובלנות. במקום זה, אין כבוד למסורת שלנו, היא הולכת ונעלמת, והילדים שלנו לא מוצאים את עצמם, לא מרגישים שייכים למה שהיה וגם לא מרגישים בבית בישראל. זה חלום שנשבר. איך ייראה החג הזה בעוד 30 שנה? מי יתפלל את התפילות? מי יזכור את המנהגים שלנו?", שאל יצחק בקול כואב.

"דוד יצחק", אמרה מָריטוּ בקול מרגיע, "אני רוצה לספר לך על כמה דברים טובים שקורים, שאולי יעזרו לך לראות את הדברים באור שמח יותר. יש יותר ויותר אנשים כמוני, שחוקרים את התרבות של יהודי אתיופיה ומנסים לשלב אותה בסיפור התרבותי של כל עם ישראל. יש יותר ויותר צעירים כמו אֲדִיסֶה, שחשוב להם ללמוד אמהרית כדי לקבל מהדור שלכם את כל מה שיש לכם להעביר לנו, ולקיים את המנהגים העיקריים מהמסורת שלנו. הדור שלנו מחפש את הדרך ליצור גשר בין שתי הצורות של המסורת היהודית, שנראות כרגע רחוקות כל כך זו מזו, התרבות והמסורת היהודית האתיופית וזאת הישראלית המודרנית. כשמחפשים עמוק פנימה מוצאים הרבה יותר מן המשותף מאשר מהשונה. יש לנו מה לתת לתרבות הישראלית. אין עוד קהילה צנועה, טהורה וסובלנית כל כך במנטליות שלה. זו דוגמה עבור כל הישראלים, אבל לוקח זמן לקלוט את זה ולהטמיע את זה. אתה יודע שלא מזמן הכירו בחג הסיגְד כחג לאומי בלוח השנה של ישראל, ולא רק של קהילת יוצאי אתיופיה". "מה, באמת?", התפלא יצחק ועיניו נפקחו לרווחה. "כן, ואני רוצָה להגיד לך שהחלום שלכם לא מת, הוא רק משנה צורה. החלום, שהיה בעיקר להגיע לישראל באופן פיזי, הופך לחלום להגיע לישראל באופן תרבותי ומסורתי, ולהתאחד באופן נכון עם כל מי שחי בישראל, גם מי שאיננו יוצא אתיופיה או אפילו איננו יהודי. זה פשוט לוקח זמן; רוב הקהילה נמצאת פחות מארבעים שנה בארץ, פחות ממשך הזמן שבו בני ישראל הלכו במדבר".

באותו רגע הסתיימו התפילות והנוכחים עברו בקהל וחילקו חתיכות מה"דַבּוֹ", לחם מיוחד שהקֶסִים בירכו עליו. כל הבעת פניו של יצחק השתנתה, והוא בירך את שתי הצעירות. "לך קוראים אֲדִיסֶה, שזה באמהרית 'חדשה', ולך קוראים מָריטוּ, שפירושו 'עשויה מדְבָש'. הבאתן לי רוח חדשה עשויה מדבש, והפכתן את החג הזה עבורי לחג אמיתי. עכשיו אני חלק מהחלום החדש. אני כבר מתקשר לילדים שלי".

המאמר נכתב על פי סיפוריה של טדלה טקלה ובהשראתה.
טדלה היא תלמידה באקרופוליס החדשה, שחוקרת את התרבות היהודית האתיופית ושהתה מספר חודשים באתיופיה בקרב הקהילות המקומיות.



מאמרים נוספים מאת איתי בן שושן:
להרוג את המוות
אדם של זהב