טיול או מסע?


לפני שבע שנים בדיוק עמדתי בפני החלטה האם להמשיך וליהנות מהשגרה הנוחה בחיי, כמפקדת בקבע בשירות צבאי, או לצאת מאזור הנוחות הזה אל טיול הרפתקני שתמיד חלמתי לצאת אליו. החלטתי לעזוב ויצאתי לטיול שהתפתח למסע פנימי, שמעולם לא הפסיק.

"כשיוצאים למסע יש תחושה שעומדים בפני משהו גדול מאוד,"
כך כתבתי בעמוד הראשון ביומן המסע שלי.
בדמיוני הצטייר הטיול הנחשק כעולם "שכולו טוב". תקופה של חופש אמיתי; תקופה נהדרת שבה אין חשש של בזבוז זמן; שבה ימים שלמים יכולים לעבור ללא לוח זמנים וללא רשימת משימות מחייבת.
כי הרי, כל הזמן עומד לרשותי… איזה יופי… אוכל כשאני רוצה, אנוח כשאני רוצה ואבלה כשאבחר לעשות זאת. ואפילו סתם אתבטל, כי אהיה לבד עם עצמי, ללא משפחה עם ציפיות, וללא סביבה שדורשת הישגים ותוצאות… שם אהיה רק אני, הטבע, והרצונות שלי!
יחד עם תחושת החופש המוחלט שחשתי שמצפה לי, התעורר גם חשש טבעי מעזיבה של כל מה שהוא מוכר וידוע ומיציאה אל הבלתי נודע. כך הארכתי בהתלבטות עד שחוש ההרפתקנות ניצח וקיבלתי החלטה – אני יוצאת לטיול הגדול. השתחררתי, והדבר הראשון שעשיתי היה להזמין כרטיס טיסה. היעד היה ברור – המזרח!
ההתרגשות והציפייה שלי היו גדולות ועמן עלו גם שאלות חדשות ותהיות.
מה אני מחפשת? מה אני רוצה לחוות בטיול הזה? האם זה צורך בחיים אחרים? רצון לשינוי? רצון לחוות חוויות לא שגרתיות? להכיר אנשים אחרים? כן, כל זה היה שם, אבל היה עוד משהו, היה מין קול פנימי, קול פנימי שלא הרפה, שביקש לפגוש עולם, שביקש לגלות, שביקש ממני לפגוש את עצמי!
הטיול הזה – המזמן את השקט, את המרחק, את הלבד, את הלא מוכר, את האתגר – הוא המרחב שבו ארצה להכיר את עצמי. שם ארצה לגלות מי אני ולמה אני כאן? ומה המשמעות של החיים האלו? ואיך בכלל נכון לחיות אותם? רציתי, וקיוויתי, שהטיול הזה, אי שם במזרח, יגלה לי את התשובות. עוד לפני היציאה לטיול הגדול, היה לי מפגש ששינה את כל אופיו של הטיול – התחלתי במסע של לימודי פילוסופיה ב"אקרופוליס החדשה".
אז מה בין טיול לבין מסע?
המילה טיול עבורי קשורה לחוויה החיצונית של הדברים – לנטייה שלי לרוץ, להיות ב-doing, לרצון שלי להספיק הרבה, לעשות כמה שיותר, לצפות בנופים מיוחדים, לטעום, להריח, לפגוש כמה שיותר אנשים, לתעד כל רגע ולחוות חוויות מרתקות "שיהיה לי הרבה מה לספר אחר כך בבית למשפחה ולחברים".
מסע, לעומת זאת, מבקש לחבר בין אותן חוויות חיצוניות לתהליך פנימי, והוא מתחיל בהתבוננות פנימה על עצמי. המסע האמיתי שלי החל זמן מה לאחר שהטיול שלי החל, וזה קרה כאשר הבנתי שהערך המוסף הוא החיבור והשימוש באותן חוויות חיצוניות כדי להניע תהליך פנימי. בלימודיי הבנתי כי טיול יכול לשמש להנאה, חוויה ותחושת חופש, או להפוך להיות מסע; מסע שמטרתו להיות תהליך פנימי ועמוק של הכרת העצמי. ובאמת, בכל מה שחוויתי לאחר מכן, חיפשתי את השיעור המסתתר עבורי במטרה ללמוד יותר על עצמי, וכדי לעבור התפתחות אישית. בלימודי הפילוסופיה גיליתי שבתרבויות העתיקות דיברו על תהליך פנימי שעל האדם לעבור, תהליך שמזמין את האדם לעבור מסע בתוך עצמו, מסע שיוביל לצמיחה, התפתחות וגדילה.
הטיול שהפך למסע התגלה כדבר מרגש מאוד. עד היום, כשאני נזכרת בימים מיוחדים אלו, חיוך מלא אושר נסוך על פניי. זהו זיכרון של תקופה שבה ראיתי ופגשתי את היופי והקסם של העולם. כל מה שדמיינתי קרה שם, וכל מה שלא הצלחתי להאמין שיכול לקרות, קרה. כל החוויות האפשריות, מהקטנות ועד למשוגעות ביותר. במשך שישה חודשים טיילתי כשמסביבי נופים עוצרי נשימה, אנשים חדשים ומיוחדים, והרבה מאוד הזדמנויות לחוויות חדשות ומרגשות.
יום יום הייתי מתעוררת עם השאלה, האם כל היופי והקסם האלו נמצאים רק שם? בקמבודיה, בנפאל, בהודו, או שגם בארץ אוכל להגיע לכאלה תחושות של התלהבות, התרגשות ושמחה? חשבתי על חברים שחזרו מחו"ל אחרי תקופה שבה טיילו ועל איך הם נראו מוארים, שמחים ומקרינים סוג של שקט ושלווה. מכירים את זה? שיש קסם כזה לאנשים שמטיילים בעולם? הם נראים רגועים, שזופים ויפים, עם אש בעיניים, אש של חופש והרפתקנות. יש בזה משהו מפתה לחיות ככה את כל החיים… הכול לאט. יש זמן. אין לחץ של פרנסה, תשלומים ולחצים מוכרים, שכל כך מאפיינים את החיים שלנו בחברה המודרנית.
בעיקר חוויתי את תחושת ה "סבקוץ' מילגה" – "הכול אפשרי" בהינדי. בכל פעם שמישהו התלבט אם לעשות דבר כלשהו, התשובה היתה תמיד, "תעוף על זה, זה הטיול שלך". ובאמת, זה הזמן להעז ולחוות את התחושה המיוחדת של "מי יודע מה יילד יום." הלב מרגיש יותר פתוח, ההחלטות פחות גורליות, אפשר להתנסות בדברים חדשים, להתאהב בקלות באנשים, במקומות, להפוך כל מקום לבית – ואני חוויתי את כל זאת עד תום.
אורח החיים הזה השפיע עליי השפעה עצומה. תחושת העצמאות התחזקה בתוכי, קיבלתי פרופורציות חדשות לחיים ובעיקר, בזכות השקט שהיה זמין כל כך סביבי, הרגשתי שאני מצליחה להתחבר למקום הרבה יותר קשוב ואותנטי שבתוכי. הטיול התגלה כזמן טוב שבו אפשר לעצור, להרהר, לחשוב, לבחון ולבדוק מי הייתי רוצה להיות. דרך השאלות הפילוסופיות התעורר צורך בחיפוש עמוק יותר של מי אני, מה חשוב לי בחיים האלה, האם יש לי ייעוד, מה עושה אותי מאושרת? שאלות אלו העירו צורך רוחני, רצון להתקרב לעצמי ולצאת למסע פנימי אמיתי.
כשיוצאים למסע שכזה, צריך תחילה להסכים להיות לבד ואז נפתחת ההזדמנות להכיר את עצמנו. פאולו קואלו כתב, "לפעמים עלינו לנהוג כזרים כלפי עצמנו. ואז האור שחבוי בנפשנו יאיר את מה שעלינו לראות."1 ואכן, מסע טוב מבקש מאיתנו במובן מסויים ללכת לאיבוד, להתרחק מכל מה שמכירים ויודעים, מדפוסים, מצבים וסיטואציות שמחזירות אותנו להרגלים ישנים, ובהזדמנות זו לשחרר את מה שאנחנו לא אוהבים ולא רלוונטי.
לא הכול היה קל במסע שלי, וזמן קצר אחרי שטסתי עלו קשיים ורעשים חיצוניים וגם פנימיים, והאתגר של להיות לבד שיקף לי באופן מאוד ברור שהמחסומים שלנו הולכים איתנו למקומות הכי רחוקים. אי אפשר לברוח מהם או להתעלם מהם, גם לא על ההר הכי בודד בנפאל. עצרתי, ניסיתי להסיר את המסכות, לקלף את השכבות, וזה כאב, כאב מאוד. אך כדרך תרגול המדיטציה, הבנתי שאם נהיה מוכנים להיות בשקט, אנו נצליח לפגוש את עצמנו. במצבים שכאלו זיהיתי כמה קל לברוח ל-doing, לאקסטרים, להיכנע לתשוקות ולשימוש בחומרים מערפלי תודעה.
לשמחתי, המסע שלי התחיל עוד לפני כן… בלימודי הפילוסופיה זכיתי להכיר מורה וקיבלתי ממנו עצות טובות והכוונה איך לזהות את הסכנות, איך להסתכל פנימה, איך לשמוע את הקול האותנטי שלי, ואיך לפתח את המורה הפנימי. יותר מכול למדתי ממנו שמסע אמיתי אינו תלוי מקום. מסע לגילוי האני אפשר לעשות בכל מקום. במזרח הרחוק, בדרום אמריקה, או בארץ שלנו. חיינו, באשר הם יהיו, הם מסע – אם נדע להפוך אותם לכאלה.
המסע המיוחד והמרתק שלי הותיר בי הרבה מאוד תובנות. אחת מהתובנות היותר משמעותיות שלי קשורה לקושי להרגיש מאושרים. בטיול חיים את חוויית השפע. שפע של נופים, אנשים, בחירות, אפשרויות, חופש – אך התנאים החיצוניים לא אלה הם ההופכים אותנו למאושרים.
כדי להיות מאושר יש צורך במאמץ, פריצת גבולות, התבוננות ועבודה פנימית. אדם מאושר הוא זה שרואה בכל יום את היופי והקסם והופך כל רגע בחייו למסע. חזרתי הביתה וגיליתי שהמסע האמיתי שלי הוא זה שמוביל אותי פנימה – מבקש ממני למצוא משמעות כאן ועכשיו, באתגרי היום יום: בבית, בעבודה, בבחירות הקטנות והגדולות בחיים, במערכות היחסים ובתור לאוטובוס.
כשאדע למצוא את האושר בכל המצבים הללו, אגע באושר האמיתי. כשהבנתי שאושר הוא מצב פנימי, שאותו ניתן למצוא בכל מקום, הפסקתי לחכות לטיול הבא, שחררתי את התלות בהרפתקה החיצונית והתחלתי לחפש עמוק פנימה. הפילוסוף מרקוס אורליוס כתב: "חפור בתוך נפשך, כי בקרבך יש מעיין של הטוב, אשר יוכל לפכות תמיד אם תחפור תמיד."2
הטיול במזרח הוא עוד אבן דרך במסע שלי. ולכל מי שיחליט לצאת למסע מיוחד שכזה אאחל לצאת למסע משמעותי בו יעז לפגוש את עצמו, לא על מנת להנות מטיול שהוא הפוגה מחיי היום יום אלא כדי לפתוח מרחב פנימי להשתנות, לגילוי המעלות, החלומות והשאיפות שבתוכו – שהן מעיין כל הטוב.