כוחם של סמלים

למאמרים נוספים מאת:

פורסם בקטגוריה:

ההיסטוריה האנושית מלאה בדוגמאות של סמלים, מתרבויות מכל רחבי העולם. אינני מכיר תרבות אנושית אחת אשר אין לה, לצד תפיסתה החברתית והדתית, גם עולם סמלי. בתוך אוסף הסמלים של התרבות ישנם אלמנטים החוזרים על עצמם, בין אם ביצירות אמנות, עיטורים של מקדשים או פינות השראה בבתים פרטיים. מדוע בוחר האדם שוב ושוב לעבוד עם הסמלים? מהו כוחם ומה הם מאפשרים, בשונה מהשפה המדוברת או מהכתב?

העולם המסורתי מתייחס למציאות כמורכבת משני אלמנטים: רוח וחומר. הרוח היא העיקרון היוצר והמוביל, אך היא מופשטת ואינה ניתנת לתפיסה באמצעות החושים; ואילו המציאות החומרית היא אוסף הצורות המייצגות את הביטויים השונים של העולם הרוחני.

חלק מחיינו נחווה בעולם החומר. עלינו לדאוג לצרכינו היוםיומיים: הפיזיים, הרגשיים וכדומה. אבל מעבר לכך, אנו עדים לקיומה של מציאות בלתי נראית, מציאות מיתית, הקיימת בשאיפות שלנו לגעת במהות החיים; למה אנחנו כאן ומה תפקידנו? מה הם העקרונות הנמצאים בבסיס הקיום? שאלות אלה אינן שאלות מדעיות, אלה שאלות אנושיות. במקרים רבים נגלה שהתשובות שהאדם נתן לשאלות אלה נמצאות, יותר מכול, עמוק בתוך התפיסה הסמלית שלו. אם נתאמץ נגלה, דרך הסמלים, עולם שלם של משמעויות נסתרות. משמעויות אלו מסמלות קשרים הדדיים הקיימים בין כוחות הטבע הנמצאים בבסיס הקיום.

ביוון מסופר כי התאוס נכנס לתוך הכאוס ויוצר בו סדר, ובתהליך הדרגתי נולדים האלים זה מתוך זה, עד שלבסוף נוצר עולם החומר הגשמי.

במצרים עולה האי הראשוני, המייצג את האחדות, מתוך האוקיינוס ההיולי, וממנו נוצרים האלים הראשונים, המסמלים תהליך הדרגתי של הכנסת סדר והפרדה.

בספר בראשית מסופר על אלוהים, הבורא באמצעות המילה, ועלידי כך מפריד בין השמים לארץ, בין האור לחושך, ולבסוף יוצר את בעלי החיים ואת האדם.

מיתוסי בריאה אלו מייצגים את אותה תפיסה מסורתית שעולם גשמי זה, שאנו רואים וחווים באמצעות חושינו, אינו אלא ביטוי של עקרונות מופשטים ורוחניים.

התפיסה המקובלת היום מנוגדת לחלוטין ויוצאת מתוך נקודת מבט הפוכה. עולם הרוח נתפס כתוצאת לוואי של מורכבות חומרית ההכרה האנושית. המחשבות והרגשות הם תולדה של קשרים פיזיולוגיים בין חומרים כימיים בגופינו, ותו לא.

אם ננסה לכפות פרשנות ברוח זו על מיתוסי הבריאה ונתייחס אליהם כאל ניסיונותיו הראשונים של האדם להבין ולתאר כיצד נוצר העולם באופן פיזיקלי, נחמיץ את העיקר. כפי שמתאר זאת מירצ'ה איליאדה: "תוך כדי חקר החברות המסורתיות הללו, עובדה אחת בלטה לעינינו במיוחד: ההתקוממות שלהן נגד הזמן הקונקרטי, ההיסטורי, והנוסטלגיה שלהן לשיבה מחזורית אל הזמן המיתי של הראשית, 'הזמן הגדול'1".

זאת אומרת, שהמשמעות אינה במאורעות שקרו, אלא בעיקרון המיתולוגי שמניע ונמצא בבסיס הדברים. האלים השונים מייצגים עקרונות רוחניים וכוחות טבע. הקשרים בין האלים והאינטראקציות ביניהם מסמלים את האופן שבו כוחות הטבע פועלים זה עם זה, בתוך העולם ובתוך כך גם על האדם.

בתפיסה המסורתית הרוח הבלתי נראית קודמת לחומר. הנראה והמוצק הוא ביטוי של הבלתי נראה.

העבודה עם סמלים הייתה ועודנה אמצעי של האדם לגעת ברבדים העדינים והמופשטים של המציאות, אותם רבדים שאי אפשר לתפוס או לתאר באמצעות המילים. הסמל כמוהו כגשר המחבר בין הנראה לבלתי נראה. הוא מסתיר, ובו בזמן מגלה. הוא מאפשר לתודעה שלנו לנסוק מעבר לגבולות המוכר והידוע, ולהתחבר לרובד של המציאות שלרוב חולף על פנינו מבלי שנדע לראותו או לזהותו.

בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, השפה הסמלית היא חלק בלתי נפרד מחיינו. זו שפה פשוטה, כל כך פשוטה שלרוב היא חולפת על פנינו מבלי שנבחין בה. החיים מדברים איתנו באמצעות השפה הסמלית. אם נקשיב לה ונלמד אותה, תתאפשר לנו חוויה אנושית אחרת. ללא סמלים לא נוכל להגשים את מלוא הפוטנציאל האנושי שלנו, כיוון שלא נדע כלל על קיומן של חוויות אלה. החורף, למשל, הוא תקופה בת שלושה חודשים, שבה קר יותר ומואר פחות. הקור מוביל להתכנסות פנימה. יש פחות חיים ברובד הנגלה, העצים משילים את עליהם והפקעות מתחבאות עמוק באדמה עלמנת לאפשר שמירה על ניצוץ החיים, כדי שיוכל לשוב וללבלב באביב. האור, המסמל את ההכרה, את היכולת ללכת בביטחון ולראות את הדרך מועט בחורף.

גם בחיינו יש תקופות חשוכות וקרות שבהן אנו חווים אבדן של כיוון ומשמעות, של חוסר ביטחון וחוסר בהירות. אם נפתח את ההכרה הסמלית עלידי התבוננות בכוחות הטבע, נוכל להתמודד טוב יותר עם תקופות אלה בחיינו, נוכל לצלוח את הסערות ולצאת מנצחים, כפי שהאביב מנצח תמיד בסופו של דבר את החורף, קשה ככל שיהיה.

מעבר לתפקיד הסמל ככלי אישי עבור כל אחד, יש בו גם כוח של אחדות. שימוש נכון בסמלים מאפשר לנו, כאנושות, להתאחד סביב עקרון אוניברסלי ולבטא אותו כקבוצה.

מסיבה זו ישנם בתרבויות רבות חגים בעלי סמליות הקשורה לעקרונות של הטבע ולחוקיות המחזורית המתבטאת בהם. חג החנוכה, לדוגמה, נותן נופך רחב יותר לסמליות של החורף. המיתוס של החג מתאר כד קטן של שמן שהצליח להזין את מנורת המקדש בדרך נס, במהלך שמונה ימים שלמים. מהי משמעות הדבר? בחושך, בחורף, בשפל המחזור, קשה לזהות ולמצוא את המקור אשר מאיר את חיינו וממלא אותם בשמחה ובמשמעות. אבל אם נתאמץ, נצליח למצוא את הכד הקטן המכיל את שביב התקווה שבתוכנו; הניצוץ שלעולם אינו כבה. ייתכן ששביב זה יראה לנו חלוש מכדי שיוכל להאיר שוב את חיינו, אך אם נעז ונתקרב אליו, נגלה מחדש את נס הבריאה. ככל שנשתמש בו, ייצא מתוך החשכה עוד ועוד אור.

המכוונות המשותפת של קהילה לעיקרון סמלי מאפשרת לכל פרט בתוכה להפוך לשליח של העקרונות הרוחניים בתוך העולם. על כך נאמר, "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". כל אחד, בכך שהוא חי את הסמל, הופך בעצמו לסמל עבור הסובבים אותו,ובכך מקרין אור והופך לדוגמה חיה של עקרונות הטבע בתוך החברה האנושית. עלידי ההשתתפות בחגים האדם הופך שותף במעשה הבריאה ומאפשר את התגשמותה בתוך העולם החומרי.

השאלות האנושיות שציינו בתחילת המאמר נמצאות בבסיס מסעו הרוחני של האדם. העבודה עם העולם הסמלי היא אחד הכלים החשובים שיש לנו עלמנת לצעוד במסע זה. אם נהפוך את חיינו לסמל של המהות הרוחנית המפעמת בנו נוסיף משמעות ועומק לחיינו, וחשוב מכך נוסיף באופן פעיל אור גם לעולם סביבנו.

נסיים בדבריה של דליה שטיינברג גוזמן, המנהלת הביןלאומית של אקרופוליס החדשה: "תיבת נח וזאת של סרגון, המטה של הרקולס, הסוכך של ברהאמה, הסכין של צ'ווין, קוואצל של האצטקים והיונה של הנוצרים הם סמלים; כמותם, הדמויות שמשרטטים הכוכבים בשמים ושמפתחות הפרשנות שלהן הם היחסים השונים המוכתבים עלידי נקודות התצפית; כמותם, מחולות החתונה של הדבורים ופתיתי השלג דמויי הכוכבים. ספר זה עצמו הוא סמל של סמל אחר, טוב יותר, שחלמתי אני. ואתה, קורא שלי, הנך סמל של הישות הפנימית שלך, הנאבקת לגלות מחדש ולהפוך לחלק מודע מן המהות הממשית שלה".

1 מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית, הוצאת כרמל, 2000

לרכישת כרטיס כניסה ליום הפילוסופיה ״יומה 4״ סגור

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן