להיות אדם שמח


"מעט מאוד נדרש כדי להגיע לחיים מאושרים; זה הכול בתוכך, בדרך המחשבה שלך". (מרקוס אורליוס)

מהו האושר? מה הופך אותנו שמחים ומאושרים בחיינו? זוהי שאלה שהאדם שאל מאז ומעולם, והתשובה עליה מעולם לא היתיה חד-משמעית או ברורה. עם זאת, פילוסופים שונים, מהמזרח ומהמערב, מציעים נתיב לאושר, דרך לשמחה. הדרך הזאת איננה קלה או פשוטה, אבל אין ספק שמי שמוצא בתוכו את הצורך לצעוד בה יכול למצוא בתוכה את התשובה.
מרקוס אורליס, הפילוסוף מהזרם הסטואיקני שהיה גם קיסר רומא למשך 20 שנה, כתב שהאושר טמון בדרך המחשבה. בודהא במאה השישית לפנה"ס דיבר על אותו עיקרון כאשר ניסה לתאר את משמעות החיים. על פי בודהא, האדם במהותו סובל. מדוע? מפני שהוא מחפש את האושר בדברים חיצוניים, בכסף, במעמד, בקרבה לאנשים אחרים. האדם, מלמד בודהא, דומה לילד המנסה להחזיק חול ים והחול פשוט נוזל מבין אצבעותיו. חשבו על זה, כך גם אנחנו מתנהגים בחיינו הרבה פעמים. למשל, אנחנו מתאהבים בדמות שאנחנו רואים במראה, אבל אז הזקנה מגיעה ואיתה הקמטים, השיער הלבן והשינויים הפיסיים הבלתי פוסקים. יש אנשים המבססים את אושרם על עבודתם, מעמדם, הכסף שיש להם בבנק, וכאשר אלה מתערערים הם חדלים מלהיות מאושרים.
בודהא, כמו מרקוס אורליוס והרבה אחרים, מדבר על הדרך היחידה שבה ניתן לגעת באושר קבוע, אושר שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות או בנתונים חומריים – אושר שטמון בפנים. בתוך כל אדם, מלמד בודהא, ישנו יהלום מושלם, זוהר באור יקרות, יש רק לתת ליהלום בתוכנו לזהור. אבל ישנה בעיה – היהלום מכוסה בבוץ. מהו הבוץ? תשוקות, פחדים, ההיאחזות שלנו בדברים חיצוניים. מה עלינו לעשות? להתבונן פנימה ולנקות את הבוץ, לתת ליהלום שבתוכנו להאיר.
ביוון העתיקה קראו לחיבור בין האור הפנימי ובין הביטוי החיצוני – אתיקה. המושג המקורי מתאר מצב שבו אנחנו מצליחים לחבר בין האמונות שלנו למעשים שלנו. האדם האתי, על פי הפילוסופיה המסורתית, כובש בתוכו אושר שאינו תלוי בדבר מלבד באור הפנימי והנצחי הנמצא בו עצמו. אדם כזה משוחרר מנסיבות חיצוניות. זה לא אומר שאין קשיים או אתגרים, האדם האתי אינו חי חיים מושלמים בלי מאבקים. הכוונה היא שהוא אינו מאפשר למאבקים ולאתגרים החיצוניים להעיב על האושר שלו. כלומר, האושר שלו נובע מבפנים.
האם נוכל להגשים בחיינו אושר כזה? אנחנו, שתלאות היום-יום מטלטלות אותנו כמו סירה במים סוערים? אנחנו, שדואגים ליוקר המחיה המתגבר, למצב הביטחוני המידרדר, לאלף ואחד אתגרים וחובות שעלינו למלא בחיים? יש שיגידו כי עלינו לשנות את חיינו, לברוח לאיזה אי רחוק ולעשות מדיטציה בלי להתעסק בהבלי החיים. אולי אז, מנותקים מהמרוץ היום-יומי לפרנסה ומילוי כל חובותינו כבני אדם בוגרים, אולי אז נהיה מאושרים? הפילוסופיה מציעה לנו דרך אחרת. במקום לברוח מהעולם, עלינו לחבק את האתגרים שהעולם מציע. הרי בעולם הזה נמצאים המבחנים האמיתיים והשיעורים שיכולים לגרום לנו לגדול ולצמוח. אנחנו זקוקים לחובות ולמרוץ ולמאבק היום-יומי כי שם האתגר הגדול – לחיות את היום-יום ולהכניס לתוכו את הרוח. אריסטו מתייחס לאתגר זה כאשר הוא מכנה את הפילוסוף "איש המעלה". המושג "איש המעלה" מתייחס ליכולת לחיות את חיינו כאן ועכשיו, אבל עם המעלות הכמוסות המסתתרות בתוכנו: התלהבות, נדיבות, אומץ, נתינה, יופי והרמוניה. להפוך את החיים שלנו ואת כל מה שאנחנו עושים למעשה של אהבה. המושג היווני "אנתאוס" מדבר גם הוא על דבר דומה. הוא כולל בתוכו שני מאפיינים: התלהבות וחוק. התאוס הוא החוק, הצורה שבה חיינו בנויים, וה"התלהבות", היא הרוח שבה הדברים נעשים. סוקרטס, לדוגמא, הפילוסוף היווני, היה גם פסל פשוט וגם החכם באדם. לאו צה, החכם הסיני, היה פקיד האחראי על הספרייה המלכותית, אבל דמיונו והשראתו חצו ימים ויבשות. ייתכן שהתשובה איננה לשנות את הצורה שבה חיינו נראים, אלא את הדרך שבה אנחנו חיים, הלכה למעשה, את החיים שיצרנו לעצמנו: להכניס לתוכם התלהבות; לחבר בין האור הפנימי בתוכנו לבין פעולותינו ביום-יום. ייתכן שאז נגלה שמחה פנימית וסיפוק מתמשך שאינם תלויים בכל דבר חיצוני. ייתכן שנגלה כי שמחה היא תכונה שתלויה אך ורק בנו ובמצב הפנימי שלנו. ישנה דרך לכבוש את השמחה הזאת. ישנה דרך לא להיות מושפע מנסיבות חיצוניות – הדרך הזאת היא המסע שהיוונים קראו לו "דע את עצמך". אם נגלה מי אנחנו באמת, ניגע באושר האמיתי ביותר – האושר שנמצא בלבנו. המחקר הפנימי יכול לדרוש מאמץ, אבל זאת הדרך היחידה להשיג את האושר שאינו תלוי בדבר. ואם המסע מכביד עליכם, אם החיים נראים לכם קשים ואפורים – נסו לעשות כמעשה החסידים: נסו לחייך, לצחוק ולרקוד, להעיר את השמחה מבפנים. ישנו משל יפה מעולם החסידות המשווה את חוסר השמחה למצב שבו אדם סוחב ארגז כבד ומתלונן על כך קשות, אך אם תספר לאדם זה שהארגז מלא בזהב ובאבנים טובות, הוא ירים אותו בשמחה ואף יבקש עוד. זהו הסמל של השמחה. אם נשמח בחיינו, אם נראה את המשא שלנו כיקר-ערך, כשיעורים ברוכים שאנחנו לומדים על-מנת לגדול, שום מבחן לא יהיה קשה מדי ואף מכשול לא יעצור אותנו.
לפני כמה שנים, ביום אוגוסט חם, התלוננתי בפני חבר שאינני מסוגל לסבול את הרחוב הלוהט וההומה אדם, שבו כולם נראים רצים לכל כיוון אפשרי וכולם מתעצבנים בלי סוף זה על זה. הוא שאל אותי שאלה פשוטה שהתשובה עליה מלווה אותי עד היום ברגעים שהכול נראה קשה, מכביד ומחניק. שאלתו הייתה: "לאן אתה מביט?". "אני מסתכל על המדרכה", עניתי לו ברוגזה, "בודק שאף כלב לא השאיר לי מתנה, אף אדם לא מתנגש בי בטעות, אף ילד רכוב על אופניו לא מחליט בדיוק עכשיו להיכנס בי בחוזקה. לאיפה אתה חושב שאני מביט? כמובן שעל המדרכה!". חבר שלי חייך חיוך יודע סוד ושאל, "ועל השמים? אתה מביט אל השמים?". "השמים??", עניתי, "באמצע יום עבודה מיוזע?". "כן", הוא ענה. "תנסה. הרי הבחירה לאן אתה מפנה את מבטך היא שלך".
ניסיתם זאת פעם? בתוך כל ההמולה, להפנות מבט אל השמים של יום קיץ אוגוסט מיוזע? כשאני מרגיש בתוך מערבולת אין-סופית של משימות ועשייה, כשהבעיות חונקות ואני מרגיש בתוך סיר לחץ ישראלי ממוצע, אני עושה זאת. לא לשעה, לא עשר דקות, מספיקה רק דקה. לפעמים אפילו כמה שניות. להסתכל אל השמים, אל העננים הלבנים היפים ולזכור שממעוף הציפור כולנו קטנים כל כך. ואם אני מצליח להתחבר לשקט של השמים, אני מצליח להתחבר לשקט בתוכי, ואז שום דבר כבר לא נראה מתיש ונורא כל כך. אני מזמין את כולנו להביט אל השמים, לרקוד בגשם, להתאהב מחדש בשקיעה ובזריחה. אני מזמין את כולנו להיזכר בילד או בילדה ששוכנים בתוכנו ושאוהבים ללכת ברחוב ולשיר בהתלהבות שיר בדרך הביתה או בדרך לעבודה. לעצור ליד פרח, להתפעל מהטבע, לעצור בים בדרך חזרה מהעבודה.
ב"קול הדממה", טקסט מהבודהיזם הטיבטי, יש משפט נפלא: "התלמיד חייב להשיג לעצמו את מצב הילד שאיבד". אם נמצא בתוכנו את השמחה הפנימית שרואה בחיים הרפתקה, אז לא משנה מה האתגר ומה הקושי שניתקל בו – נדע לעבוד איתו כהזדמנות ללמוד דבר-מה חדש על עצמנו, ולא כאסון שבו אנחנו הקורבנות חסרי הישע של עולם אכזר ונורא. זה עדיין תיאורטי, אני יודע, אבל זה יכול להיות מעשי מאוד אם מתרגלים זאת באופן יום-יומי אם מחברים בין ההבנה לבין הביטוי, אם פותחים את הלב ומתמסרים לשמחה, לאהבה. ואם כבר הזכרנו אהבה, המשורר הסופי חפיז כותב באחד משיריו טקסט נפלא בעיניי: "בואו נפסיק לקרוא על אלוהים – לעולם לא נבין אותו.
קפוץ על רגליך, נופף באגרופך.
איים והזהר את כל העולם
שלבך לא יוכל עוד לחיות
ללא אהבה אמיתית".
(מתוך "חפיז – שמעתי את אלוהים צוחק". עברית: נמרוד בורוש).
גם חפיז מזמין את כולנו להרפתקה הנפלאה מכולן: לבחור לחיות עם שמחה. לבחור לחיות עם אהבה. הבחירה היא תמיד שלנו. האם נשאר תקועים עם מבטנו במדרכה, או שמא נסתכל מדי פעם לשמים ונתפעל כמו ילדים מיופי הבריאה?



מאמרים נוספים מאת צחי גליק:
אנטון צ'כוב – אביר ההמונים
לפתוח את הלב – הנסיך הקטן