מהפכה למען העתיד

מנהל אקרופוליס החדשה בישראל

האם אנחנו צריכים ללמוד מן ההיסטוריה? ב-3 בדצמבר האחרון ישבתי מול המחשב הנייד שלי, תוהה מה יכול להיות נושא מאמר זה. לא רציתי לכתוב על נושא שאני לא מאמין שהוא חשוב או משמעותי. בדרך כלל אני פשוט מאפשר לאינטואיציה שלי להעלות נושא, אבל באותו יום, זה לא עבד.
אז התחלתי לעשות קצת משימות אחרות; ארגנתי חלק מהתמונות שלי, עניתי למיילים, ופרסמתי ציוץ חדש בטוויטר (חפשו את הציוצים שלי ב-Twitter@pierrepoulain). דקה אחת לאחר מכן קיבלתי תגובה מבחור צעיר מצידו השני של העולם, במלזיה. התחלנו לשוחח בצ'ט, והחלטתי להפוך את הציוץ הזה למאמר.
הציוץ המקורי היה: "במקום לנסות לשנות צורות ורעיונות עתיקים, עלינו לרכז את המאמצים שלנו כדי ליצור דרך חדשה של חיים משותפים".
קיבלתי על הטקסט הזה כמה תגובות בדבר הצורך ללמוד היסטוריה. הרי ניתן לחשוב, למה לטרוח ללמוד היסטוריה, אם אנחנו צריכים רק להסתכל לעבר העתיד. חלק מהתגובות עסקו ביעילות של הקונספט, כמו למשל התגובה הזאת: "בגלל ההבדלים וחוסר התקשורת בין דתות ותרבויות, נראה שאין אפשרות ליצור דרך חדשה של חיים משותפים. אנחנו יכולים רק לשנות את עצמנו, באופן אינדיבידואלי".
אני מאמין שזה רעיון שראוי להתעכב עליו, ומכיוון שיש לי כאן הרבה יותר מ-140 אותיות כדי לפתח אותו – הנה זה בא…
לא אפתיע איש אם אומר שהעולם שבו אנו חיים הפך "גלובלי". הגלובליזציה החלה ברמות המדיניות והכלכליות כבר מאז סוף מלחמת העולם השנייה, עם עליית כוחם של מוסדות בין-לאומיים שהוקמו במטרה לייסד דיאלוג ותקשורת ברמה בין-לאומית בפוליטיקה, בכלכלה, בתרבות ובחינוך. אבל כל אלו קיבלו תאוצה עצומה בסוף המאה הקודמת, תחילה עם הופעתו של האינטרנט, ולאחר מכן עם הופעתם של הרשתות החברתיות והטלפון החכם.
בד בבד עם תהליך הגלובליזציה הזה, נחשפו גם מגבלותיה של הגלובליזציה. הפיזיקה קובעת שכוח המופנה בכיוון מסוים, תמיד ייצר תגובה בצורת כוח מתנגד, בכיוון ההפוך. כל דבר בחיים מייצר הפכים משלימים. ובדיוק כפי שאנו מייצרים צל של עצמנו כשאנו צועדים תחת השמש, עלייתה של הגלובליזציה מייצרת כוח נגד, המוביל להפרדה ולבידוד.
והנה אנחנו, בין שני כוחות מנוגדים, שכמו שני צדדים של אותו מטבע, לא יכולים לחיות האחד בלי השני: גלובליזציה ובדלנות. במבט הראשון נראה שאלו הם שני דברים שונים מאוד: הגלובליזציה נתפסת לעתים קרובות כמו תוצר של "הממסד", כשהכוחות המנוגדים הדוחים את הממסד הם גם מה"שמאל" – כמו קבוצת "אנונימוס", סנודן, האקרים, וגם מה"ימין" – למשל תנועות פוליטיות פופוליסטיות, כמו "החזית הלאומית" בצרפת, "מפלגת החירות" (FPO) האוסטרית, או הגל שהעלה את דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית.
תופעה זו של התמודדות עם "שני הצדדים של המטבע" אינה חדשה. לפני הגלובליזציה והבדלנות הייתה במאה האחרונה יריבות בין קפיטליזם לקומוניזם. גם שני אלו שייכים לאותו המטבע. אף אחד מהם לא מסוגל למצוא זהות עצמאית מוחלטת ללא ה"צל" שלו, כלומר הצד השני של המטבע.
למעשה, יסודותיה של החברה שלנו מבוססים על זוגות רבים כאלה של ניגודים, שבו צד אחד תמיד נלחם בשני, ואף אחד מהם לא מציע פתרון אמיתי ותקווה לעתיד בהיר יותר.
נעבור במהירות על מספר דוגמאות.
כבר הזכרנו גלובליזציה ובדלנות. הדרך שבה מיושמת הגלובליזציה אינה עובדת. היא הציעה חופש, שמבוסס על מחיקת הגבולות (כמו באירופה) עבור בני אדם וסחורות, אבל בפועל רק חיזקה את השליטה על הנתונים האישיים שלנו – בעזרת הטכנולוגיות החדשות – ויצרה מערכת ענקית המפקחת ומגבילה את חופש הפרט של בני האדם בכל העולם. בצד השני של המטבע, בדלנות מובילה להפרדה כדרך להגן על חירות אישית ו/או לאומית, והפרדה בדרך כלל מובילה ליריבות ולסכסוך בין חלקים (אומות, דתות, אידיאולוגיות).
"דמוקרטיה" לעתים קרובות מונגדת ל"עריצות", והיא מוצגת כאלטרנטיבה היחידה לשלטון המרכז את מלוא העצמה בידי אדם אגוצנטרי אחד, כפי שקורה לצערנו במדינות שונות. אבל הדמוקרטיה, כפי שהודגם לאחרונה, רחוקה מלהיות "Panacea Universalis", התרופה האוניברסלית, הכתר של המערכת הפוליטית. בדמוקרטיה הכוח נובע מהצבעה, המבטאת רק את דעת הרוב, ולא בהכרח את הטוב. פוליטיקאים משתמשים בשתי רטוריקות שונות: לפני הבחירות… ואחרי הבחירות. כולנו זוכרים את המשפט המפורסם של אריאל שרון, שאמר: "מכאן דברים נתפסים באופן שונה מאשר משם".
הרטוריקה הכפולה הזאת מביאה למצב שבו אנשים נבחרים לא בגלל ההתאמה, היעילות או החכמה של הצעותיהם. אפילו לא בגלל סגולותיהם, או הדוגמה האישית שהם נותנים. הם נבחרים משום שהם אומרים מה שאנשים רוצים לשמוע, ואחרי הבחירות הם בדרך כלל עושים מה שהם רוצים לעשות.
דמוקרטיה מוצגת כמגן האולטימטיבי נגד העריצות, אבל כיום היא מעוררת חוסר עניין ואף חוסר ביטחון וחוסר אמון מצד העם – ובמיוחד בני הדור הצעיר – כלפי פוליטיקאים, ונושאים פוליטיים בכלל. והמצב הזה הוא הזמנה פתוחה ליפול למצב של עריצות.
"חילוניות" מונגדת ל"דתיות". זו אינה סוגיה חדשה, ויש לנו כאן התמודדות עם "מטבע" עתיק מאוד. לעתים נראה כאילו יש רק שתי אפשרויות על השולחן: להאמין בקיומה של אלוהות אחת כל-יכולה, שנעשתה בדמותם של בני האדם – ובכך חולקת איתם גם מעלות וחולשות אנושיות – או לדחות אותה, ואיתה לשלול כל סוג של אינטליגנציה בטבע וכוונה באבולוציה. בקיצוניות, הצד אחד מוביל לפונדמנטליזם דתי, ואילו הצד השני לחומרנות שחורה, ריקה מתקווה וממשמעות.
ישנם עוד "מטבעות" כמובן, הרבה יותר, אבל המטרה שלי היא לא להציג רשימה ממצה, אלא רק להראות כי העולם שלנו מבוסס על מחשבה כפולה, על דואליות. תמיד יש דבר, ואת ההופכי לו. זה נורמלי לחלוטין, או, יש לומר, "אנושי" לחלוטין, כי כך השכל האנושי תופס ומנתח את העולם.
אבל ההבנה את המצב הכפול של העולם כנורמלי, עדיין לא מחייבת אותנו להיות מובלים על ידה. אחרי הכול, לכולנו יש רגשות, זה נורמלי. אבל האם זה אומר שאנחנו צריכים לתת לרגשות שלנו להוביל אותנו או לשלוט בנו? מובן שלא. אדם המונע על ידי רגשותיו לעתים קרובות ייחשב לא בוגר ולא ראוי להנהיג אחרים. מוסכם כי השכל האינטלקטואלי, הרציונלי והדואלי צריך למשול.
אבל כפי שאמרנו קודם, אותו מוח דואלי אינו מצליח להציע פתרון אמיתי. אם כך, מדוע לא להתייחס לדרך הדואלית הזאת של ראיית המציאות פשוט כדרך אחת לתפוס את העולם – כמו גם את הרגשות שלנו – אבל לא בהכרח כדרך האולטימטיבית. כלומר, אם אנו תופסים כי האבולוציה משמעה תנועה מתמדת, ואם נקבל כי תנועה זו מביאה איתה שינויים וטרנספורמציה, אזי לאחר אלף שנים של דואליות, יכול להיות לגיטימי לשאול שאלה פשוטה: מה הצעד הבא?
ומה יכול להיות הצעד הבא לאחר הדואליות, אם לא אחדות?
אני מאמין כי המחשבה הדואלית שייכת לעבר – ועדיין לחלק מן ההווה שלנו – והאחדות שייכת לעתידנו.
אני גם מאמין כי הדרך מן הדואליות אל האחדות אינה ליניארית. אני מתכוון שהשכל הכפול לא "יתפתח" בדרך כלשהי כדי לתפוס את העולם כאחדות, בדיוק כשם שהרגשות והתחושות שלנו לא התפתחו להיות רעיונות ומושגים. שניהם ממשיכים להתקיים במקביל.
זה אומר שכדי להגיע לאחדות אנחנו צריכים "לעלות מדרגה" – להשתמש, לבנות או לעורר "כלי מנטלי" חדש. מוח חדש, אם יורשה לי לומר. בפשטות, דרך חדשה לתפוס את עצמנו ואת העולם, ולבנות קשר בינינו ובין העולם. לכן פרסמתי את הציוץ שעדיף להתרכז בעתיד, במקום לנסות לשנות את העבר.
אבל האם זה בכלל אפשרי? האם אנחנו מסוגלים להיפטר מהניגודיות הדואלית אשר נוכחת כל כך בהיבטים כה רבים של חיינו?
אני מאמין שאנחנו יכולים. ואני מאמין שזהו המפתח של האבולוציה האנושית, המפתח לעתיד קולקטיבי ואישי בהיר יותר.
הדואליות תמיד תהיה חלק מהעולם, כיוון שלשכל הכפול אין דרך אחרת לתפוס את המציאות, אבל אנחנו יכולים להילחם באשליה שהדואליות היא התפיסה הייחודית של האמת. תורה מפורסמת של הפילוסופיה ההודית, בספר שנקרא "בהגווד גיטה", מציגה לוחם צעיר הנושא את השם ארג'ונה – אב הטיפוס של האנושות – נלחם עם צבא של "פאנדוואס" – המעלות – נגד אינספור "קוראוואס" – או החולשות האנושיות.
מעניין לציין כי המעלות, ה"פאנדוואס", הם חמישה אחים – בני פאנדו – המייצגים יחדיו את "העיקרון החמישי" של הקיום האנושי, על פי אותה הפילוסופיה העתיקה. כעת נסביר רק שעיקרון זה נקרא "מאנאס" (Manas), מילה המכילה בתוכה את המילה "אדם" (Man), והוא מסמל את האדם כפי שהוא – או כפי שהוא בפוטנציאל. מאנאס היא רק עוד דרך אחת להשתמש במוח שלנו. מאנאס לא מוחק את ההבדלים ואת השוני, הוא רואה את כל החלקים כזהות וכאחדות רחבה, כאשר לכל חלק יש תפקיד משלו לשחק.
בואו נבחן לדוגמה את גוף האדם. כל אחד מאיתנו הוא "אחדות", אבל הגוף שלנו עשוי מרקמות שונות, צורות שונות, נוזלים ואיברים. כל אחד מהם שומר על הייחוד שלו, אבל אנחנו עצמנו אחדות, שאיננה סך כל מרכיביה – אלא היא התוצאה שלהם. זו הזהות שלנו, ה"אגו" שלנו, העצמי שלנו. ניסיון לפצל אותו יגרום למחלה, כמו סכיזופרניה או פיצול אישיות.
בהתחשב בדוגמה זו, הייתי אומר כי גלובליזציה פירושה שכל חלק, כל איבר, יחלוק את הייחודיות שלו עם האחרים. אם הגוף שלנו היה עולם גלובלי, אז לא רק השכל, אלא גם הלב או הריאות ינסו לחשוב, והבטן תרצה לפעום כמו הלב. מובן שבצורה זו הגוף יתרסק.
אותו הדבר יתרחש גם במודל ה"בדלני", שבו הלב ישמור את הפעימות שלו עבור עצמו בלבד ולא ישתף עבודה זו עם שאר הגוף… שוב, הכול יתרסק.
המודל החי היחיד הוא זה שבו כל החלקים מבינים כי הם שייכים לאחדות אחת. הם ודאי לא יכולים להיות מודעים לחלוטין לכל המאפיינים המדויקים של הזהות העליונה הזו, אבל הם יכולים לקבל אותה, ולמצוא את הסיבות שלהם להיות שייכים.
ובכן, אותו הדבר מתרחש עם האנושות. עבורנו, האחדות הזו נקראת האנושות, ואנחנו – בני אדם ומדינות, כל הדתות וכל האידאולוגיות – הם חלקים של אותה האנושות. תאורטית כן, קל להבין זאת. אבל האם אנחנו מזדהים עם האנושות? האם אנחנו באמת, באופן מודע, חלק ממנה? אני חושב שלא… רחוק מכך.
רק כאשר נוכל למקם את השורש של הזהות שלנו באנושות כולה, נהיה "אחד". וכך, בין אם מערביים או מזרחיים, חילונים או דתיים, יהודים, בודהיסטים או מוסלמים, צרפתים, ישראלים או יפנים… כולנו “נמלא את התפקיד שלנו”, אבל נמלא אותו בידיעה שאנחנו שייכים לאותה אנושות ייחודית. שאנו עומדים יחד, באחדות.
זה כמובן דורש מאמץ, הקרבת האינטרס המידי והאישי לטובת האנושות כולה… אבל אם ניקח בחשבון כי "האנושות היא אנחנו", אז הקרבן לא יראה גדול כל כך. אחרי הכול, אנחנו נמשיך לפעול עבור התועלת שלנו עצמנו.
זוהי לדעתי הדרך אל העתיד. זו הסיבה שאמרתי שהעבר צריך להישאר בעבר, ושאנחנו צריכים להתרכז בעתיד, לעורר את האנושיות שבתוכנו.
האם זה אפשרי? אני מאמין שכן. במהלך יותר מ-30 שנה שבמהלכן הובלתי את בית הספר לפילוסופיה של אקרופוליס החדשה בישראל, וכמעט 40 שנה של צעידה בנתיב של הפילוסופיה הקלאסית, הייתה לי ההזדמנות לראות אנשים רבים, צעירים וגם לא צעירים כל כך, ההולכים בדרך זו ומגיעים למצב חדש של זהות. אני מאמין שכל אדם יכול למצוא את האנושיות שבתוכו, אבל הבנה שלה, או הסכמה איתה, אינן מספיקות. יש צורך לחיות אנושיות. לעשות אנושיות. להיות אנושיות.
אני מאמין שזו המהפכה הנחוצה ביותר במצב של האנושות כיום, ואני מזמין את כולם להעז להצטרף אליה.



מאמרים נוספים מאת פייר פאולין:
מה בין מיסטיקה, דת ופילוסופיה?
להצטרף לצבא האהבה
ממלכות אבודות
מקרה שהתרחש במטוס