מי האיש? א. ד. גורדון


"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך".


mother_nature
א.ד. גורדון היה פעיל בתנועה הציונית, חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה דרך לחלוצים וחלוצות בתקופת העלייה השנייה והשלישית. הוא ייסד תורת מוסר שכונתה "דת העבודה", ונחשב לאקולוג העברי הראשון.
גורדון נולד ב-1856, בתחום האימפריה הרוסית למשפחה שומרת מצוות. בגיל צעיר נישא, ולזוג נולדו שבעה ילדים, אשר מהם שרדו שניים. עד עלייתו לארץ עבד באחוזה חקלאית כאיש מנהלה.
ב-1904 עלה לארץ, והוא בן 48. אף שהיה אינטלקטואל מבוגר ולא עסק בעבודה פיסית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים. בארץ היו לו מספר תחנות עד שהגיע לגליל, לקבוצת דגניה, אשר בה חי עד סוף ימיו.
הוא עבד קשה בגינת הירק ובכרם במשך היום, וכתב בלילה. הוא סירב לקבל שכר סופרים על מאמריו והוראתו. גורדון ציפה שייווצר בארץ דור של אנשים אידאליסטים, מוסריים, יצרניים, בעלי מידות נעלות, שליבותיהם כנים ופתוחים איש לרעהו. אנשי קבוצת דגניה וכינרת הרבו להתייעץ עמו מאחר שראו בו אב רוחני.
גורדון כתב רבות על הקשר שבין האדם לסביבתו, גם בהקשר של הטבע וגם בהקשר של היותו חלק מהאנושות והעולם.
"ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור. וכן בכל דרכיך ובכל חייך תלמד להיות שותף לו במעשה בראשית".
בכתביו, גורדון מזמין אותנו ללמוד תורה מהטבע, אשר אותה הוא מכנה תורת הבנייה והיצירה. הוא דימה את חלל העולם לבית מלאכה ענק, שבו האדם והטבע עובדים יחד, בוראים מחדש, ויש להם לב אחד ורוח אחת!
על פי גורדון, הטבע מאפשר לנו את העבודה כדי שנשלים את מה שהוא החסיר, וכדי שהוא- הטבע – ישלים את החסר בנו. או-אז פרי העבודה יהיה – חיים!
"והיה ביום ההוא וניתנה בך, בן אדם, רוח חדשה, והרגשת רגש חדש… ביום ההוא יהיה פרי עבודתך, בן-אדם–חיים, כי יהיו חיים בעבודתך. ולא יאבד רגע מרגעי חייך לבטלה… וידעת את הצער, השופך עליך רוח קדושה עליונה ואהבה עליונה לכל החיים והסובלים, ולא תדע חולין, ולא תדע קטנות, ולא תדע חיים תפלים".
גורדון מציע שהאדם יבקש מהטבע לא רק את מזונו וחייו הגופניים, אלא גם את מזונו וחייו הנפשיים והרוחניים.
הוא דיבר על יסוד האדם, אשר ממנו הוא צריך להתחיל את בניין עולמו ולא להיפך – שהיסוד יתאים את עצמו לבניין. בתוך הסימביוזה שיש בין האדם ועולמו הפרטי והעולם שהוא חלק ממנו, החברה היא הקשר שבין האדם לעולם. לאדם נדרש זמן לזהות את הסדר של חוקי הטבע, והחברה יכולה לאפשר לאדם למצוא את מקומו הנכון, לחוות את האחדות ולהרגיש שייך.
"חיי כל אחד מאיתנו בצורתם הפרטית אינם אלא כעין טיפה בתוך ים החיים, שכל כוחה הימי הוא במה שהיא מאוחדת איחוד שלם עם יתר הטיפות, וכל כוחו של הים הוא במה שהוא מצורף ומאוחד מכל הטיפות הפרטיות".
כשהאדם נאמן לעצמו, לטבעו האנושי – העליון, אין צורך לדבר על צדק אלא על דבר-מה גבוה הרבה יותר– השראה עליונה. הסדר החברתי הוא התאמת הפרטים אל הכלל השלם; התאמת הקולות למנגינה אחת שלמה, וההתאמה הזו אינה יכולה להתרחש מבלי שתיווצר קודם המנגינה הפרטית. עבודת האדם תהפוך ליצירה כאשר הוא יבצע אותה מתוך כוונה מלאה, בדרך של אמת.
התפיסה היא שאם האדם ימצא מיהו בעזרתה של החברה, זה יהיה נכון לא רק לו, אלא לכל החברה. כשכל אחד מוצא את הצבע שלו – זה נכון לכלל התמונה.
"אני מבקש לב דופק, נפש חיה. אני הייתי חפץ, כי בני האדם יימשכו זה לזה ככוכבים האלה, הגדולים כשהם לעצמם והגדולים ביחסם זה לזה. אלה הם יחסים גדולים הנאים לאדם, אם הוא באמת נזר היצירה. ואל תאמרי כי אני דורש יותר מדי, כי אני דורש מבני האדם כי יהיו בני עליון. לא! אני רק דורש כי יהיו טבעיים, אמיתיים, ככל אשר בטבע. בטבע אין גדול וקטן. שם הכול גדול, הכול אמת".
אצל גורדון תמיד אחוזים בשורש אחד כל הממדים: ה"אני" האישי, הלאומי, האוניברסלי והקוסמי – חוליה בתוך חוליה, מעגלים מתפשטים ומתרחבים, ותמיד השאיפה היא לחיים גדולים, חדשים.
גורדון שאף ליצירת חיים עליונים, חיים הקשורים לחלק העליון שבאדם, לרוח. עבורו זו השתתפות במעשה בראשית, בריאה, ואת הדבר הגדול הזה, האדם עושה, פשוט כי זהו תפקידו הטבעי.
"הקדושה העליונה היא יצירת חיים עליונים, חיים בצלם אלוהים, חיים בבחינת שיתוף במעשה בראשית… אם האדם חייב לשאוף למדרגתו העליונה, הרי זה לא כדי להשיג חשיבות, כי אם משום שכך הוא תפקידו, כשם שתפקיד השמש לזרוח, להפיץ אור, להפרות חיים!".

גורדון נפטר ב-22.2.22, ובן 66 היה במותו. הוא הותיר אחריו מורשת במילים ומעשה, השראה גדולה לאהבת האדם, החי והחיים.
"עולם מלא לפנינו, מרחבים, מרחקים, מעמקים, חיים, אור לאין תכלית ולאין חקר – טבול, בן אדם, בתוך מעמקי הים הגדול הזה, פתח כל חדרי לבך וכל בתי נפשך לזרם החיים והאור- חיה! חיה בכל אטומיך, חיה חיי עולם! חיה – וראית כי עוד יש מקום לאהבה, לאמונה, לאידיאליות, ליצירה! ואולי, מי יודע? אולי עוד ישנם עולמות שאין לך אפילו מושג עליהם!".

ואת זרם החיים והאור גורדון מציע שאפשר לחוות במלאותו בכל מקום ובכל רגע, כפי שהוא כותב לרחל המשוררת באחד ממכתביו:
"כתבתי לך פעם כי בחיים אין לנהוג מנהג של בגדי חג, שלובשים אותם רק לפרקים ובמקומות ידועים. החיים ניתנו לנו לחיות אותם בכל זמן ובכל מקום, ובכל מצב יכול אדם למצוא את החיים הגדולים, אם לבקש רוצה את את החיים העליונים… צריכה את להשתדל לחיות בטולוז כאילו את בארץ ישראל. יש לך מטרה, היכולה להיות גדולה (הדבר תלוי בך) ומדוע לא יוכלו חייך שם להיות גדולים כמו בארץ ישראל?".
בתקווה שנזכור כמה שיותר, שהחיים, כמו שגורדון התכוון אליהם, הם גדולים ומשמעותיים!
הם לא בגדי חג של פעם ב… הם יכולים להתקיים בכל יום, בכל מקום, ואנחנו אלו שבוחרים אילו חיים ללבוש היום, מחר, ובכל יום שבו אנו חיים.

כל הציטוטים לקוחים מפרויקט בן יהודה המנגיש לציבור כתבי מקור שאין עליהם זכויות יוצרים. הציטוטים לקוחים מהמאמרים: האדם והטבע עקירת שרשי הנשמה מהטבע; מצבה חיה (הרהורים על החיים למראה חלל המוות); מכתב לרחל בלובשטיין, כנרת, י"ב ניסן תרע"ד; מכתב לרחל בלובשטיין, כנרת, ד' שבט א תרמ"ד; הרהורים והגיונות