מסעו של גיבור


סיפורו של אורפיאוס הינו ישן נושן, וכמו כל סיפור מיתי, הוא היה קיים עוד לפני שעלה על הכתב. בזמן מסוים הוא התהווה בלבם של מספרי סיפורים חכמים וזקנים ואלו עוררו אותו לחיים דרך מילותיהם. החכמים התאמצו להחיות את סיפורו של אורפיאוס בלבבות הילדים.

הזקנים ידעו שיום יבוא ואורפיאוס הגיבור בעל הפנים השונות, יחזור ויופיע. הם, ממרומי גילם כבר מכירים אותו, את הגיבור המאוהב, הנפעם, האבל, הסובל, האמיץ ללא חת, המאבד את הכרתו, המכה על חטא. אך הם גם מכירים את אורפיאוס הגיבור הנצחי, הלא הוא אורפיאוס בן האלים.

סיפורו של אורפיאוס נועד לצייד את הילדים בזיכרון המיתי של חיים אנושיים, ובזיכרון התכונות שיהיה עליהם לפתח ולכבוש כדי לשמור על אורפיאוס הנצחיהאגדי השוכן בתוכם.

במיתולוגיה היוונית, אורפיאוס הוא גיבור, כלומר הוא אינו אל ואינו אדם, אלא נמצא בין שני עולמות אלו. בין עולמם בר החלוף, המשתנה והחסר של בני האדם, לעולם הנצח של האלים, המייצג קיום שלם ללא פגם.

יש גיבורים רבים המופיעים במיתולוגיה (למשל הרקולס, אסקלפיוס ועוד) וניתן לזהותם לפי מספר מאפיינים: לרוב הם בני אל או בני חסותו של אל, הם בעלי תכונות וכישרונות יוצאי דופן, ייחודיים ואף על אנושיים אך אינם אלוהיים. קיומם מהווה דוגמא ותקווה לבני האדם הרחוקים מהאלים ומהאולימפוס הנשגב. הגיבורים נותנים תקווה בכך שהם עצמם בני מוות ואינם נצחייםהם יכולים להיפגע ולסבול כמו כל אדם, אך מה שהופך אותם לגיבורים הוא שלמרות קטנותם ופגיעותם, דרכם היא דרך המעלות, של התעלות על החולשות האנושיות, של פעולה מתוך בחירה.

רוב הגיבורים מתים מוות דרמטי במיוחד, אך מותם הוא המאשר והמעניק תוקף למעמדם העל אנושי. את סיפוריהם אפשר למצוא בין היתר בספר שנכתב בידי אובידיוס הסופר הרומי, בשם "מטמורפוזות"- אובידיוס מגולל את סיפורי המיתולוגיה המתעדים שינויי צורה. הגיבורים מופיעים ב"מטמורפוזות" משום שהם אלו הנמצאים במעבר, בהתהוות, הם משנים צורתם מצורה הקרובה לעולם החומר ועד לצורה המייצגת את עולם הרוח. בעת מותם מתרחשת המטמורפוזה הסופית, הם מסיימים את קיומם בר החלוף והופכים לבני נצח. לרוב עולים לאולימפוס וממשיכים לפעול וליהנות מקיום בלתי מוגבל.

יש גרסאות רבות למיתוס של אורפיאוס, במאמר זה אתייחס למיתוס של אורפיאוס כפי שהוא מופיע בספרון קטן ובו עיבוד למיתוס המלווה בציורי אקווורל של אורפאוס ועלילותיו מאת אריה בן דוד .

להלן אסקור את גלגולי הגיבור, דרך ציוני הדרך הבאים: מצב השלמות הראשוני שנפגם ובעקבותיו הגיבור יוצא למסע, המבחן של הגיבור, המוות, ולבסוף מטמורפוזה ולידה מחדש.

"גן העדן"- השלמות הראשונית והפגימה

לאורפיאוס היה כשרון יוצא דופן; מאימו קליופה הוא ירש את מתת השירה ומהאל אפולו הוא קיבל את נבל הזהב שאת אמנותו למד מהמוזות. הוא התעלה באמנות והקסים את שומעיו, נדד למרחקים ושר את חכמת אפולו. מספרים שעצים ונהרות נענו לנגינתו ובעלי החיים חיפשו קירבתו וכיוונו פעימותיהם לשירו.

כלתו הייתה אאורידיקה, הנימפה של הנהר פניוס "אפילו מי מעיינות ההרים הצלולים לא שיקפו את קרני השמש בנאמנות כה רבה כפי שעשו עיניה של אאורידיקה". (מתוך עיבוד למיתוס לציוריו של אריה בן דוד). ביום חתונתם אהבתם הייתה עמוקה ואושרו של אורפיאוס היה גדול. אך לא עבר זמן רב ואאורידיקה הוכשה על ידי נחש שגרם למותה. מאז אורפיאוס האבל ניגן ושר רק שירי עצבות וכל הטבע קפא וקונן עימו את אובדנו.

כמו במיתוסים רבים בתחילתו של הסיפור הגיבור נמצא ב"גן העדן" שבו הוא נהנה ממצב אידילי. הגיבור זכה במשהובאהבה, ביופי, בכישרוןאך בדרך כלל הוא זכה בכך מבלי שהתאמץ וללא הכרה. אאורידיקה היא ההשראה, המקור לאמנותו של אורפיאוס.

ביום חתונתם אורפיאוס הופך להיות אחד עם ההשראה, זהו רגע של שיא, שבעקבותיו תגיע תפנית. תפנית זו היא מותה של אאורידיקה שמתעצמת לנוכח המצב המוקדם של "גן העדן".

בהמשך, בעקבות המוות והפרידה ייצא הגיבור למסע כדי לנסות ולהחזיר את "גן העדן" האבוד.

הגיבור שיוצא למסע לכבוש את גורלו, הירידה אל השאול, החיפוש אחר מה שאבד

אורפיאוס מחליט לאזור אומץ ולעשות את הבלתי אפשרי, ללכת אל השאול ארץ החשיכה, ובאמצעות נבל הזהב הקורן כמדריך והצלילים המאירים את החשיכה, להחזיר את אהובתו. הוא פתח שערי השאול, ריצה ופייס את היצורים האימתניים ביותר שבחשכה, ולבסוף שכנע את פרספונה והאדסמלך ומלכת השאול, להחזיר את כלתו אל ממלכת החיים והאור.

האדס תובע ממנו רק דבר אחד בתמורהעל אורפיאוס לצעוד ראשון בשתיקה ומבלי להביט לאחור עד שיגיעו שניהם אל ממלכת האור.

 כעת הגיבור שלנו יוצא למסע שמסמל את המסע האנושי פנימה, הוא עושה את דרכו למקומות החשוכים שבתוכו כדי להחזיר את ההשראה, את אהובתו שבעיניה הוא רואה את השתקפות השמש בצורה הבהירה והמהימנה ביותר. כאשר הוא נכנס הוא מאיר ומרפא את החשכה באמצעות צליליו המוארים. כך הוא זוכה באפשרות, בהזדמנות חד פעמית ונדירה שאף אדם לא זכה בה מעולם, להחזיר את אהובתו מארץ המוות אל החיים.

הגיבור בין חומר ורוחהמבחן והפרת הטאבו

אאורידיקה צעדה בעקבות צלילי החיים של הנבל של אורפיאוס, אך לקראת סוף הדרך החל הספק לכרסם בליבו. חששותיו גברו שאהובתו נותרה מאחור. רגע לפני שיצאו, הוא הביט לאחוראאורידיקה אכן הייתה לידו, אך כעת היא החלה להעלם בחזרה אל ממלכת השאול.

 אורפיאוס הגיבור כבר כמעט וכבש את הצללים, אך הוא עדיין נמצא באזור המתח הקיים בין החושך לאור, בין החומר לרוח. בסופו של דבר, מה שמונע ממנו להשיג את השלמות הראשונית, את ההשראה הנשגבתהוא הספק, החשש המכרסם ש"אולי זה לא באמת אפשרי", ש"אולי הוא לא באמת יצליח".

המוותסופו של מחזור

במשך שבעה ימים ולילות אורפיאוס מנסה לשכנע את כוחות השאול לתקן את הנעשה, אך ללא הצלחה. ואז הוא יוצא לבדו אל ממלכת החיים כשהוא נשלט על ידי יגונו, וכך נודד ומתבודד בצערו במשך שלוש שנים ושר שירים עצובים. יום אחד הקיפה אותו קבוצה של מיאנדות רוקדות ומנגנות, קוראות לו להצטרף לפולחן הדיאוניסי. וכשאורפיאוס מסרב, הן מתנפלות עליו עם אבנים ואלות ובזעמן קורעות אותו לגזרים. בפראות הן כורתות את ראשו ומשליכות אותו ואת הנבל אל הנהר הקרוב.

ביגונו אורפיאוס אינו מאפשר את החיים ולכן מותו קרב. מותו נראה לנו אכזרי במיוחד, אנו עלולים לחוש תסכול לנוכח סבלותיו, אך הדברים אינם כפשוטם ועלינו לזכור שאפיזודה זו היא סמלית. קריעתו של אורפיאוס לגזרים, כמו הביתור של דמות אוזיריס המיתית במצרים וכן מותם הקיצוני של גיבורים מתרבויות שונות, מסמל את ההתפרקות שתאפשר לאחר מכן את הבנייה מחדש, מבלי שנפרק לא נוכל לבנות מחדש, בלי לוותר על מה שהיה לא נוכל לאפשר את מה שיהיה. כפי שבטבע, כל דבר מת בזמנו, וכאשר הדבר מת, הוא מתפרק. ולמרות הפירוק, או יותר נכוןבזכותו, משהו נשאר וממשיך הלאה. העלים הנושרים מהעץ מתפרקים והופכים לחומרי מזון ליצורים הקטנים החיים באדמה, המפרקים אותם שוב והופכים את מרכיביהם למזון זמין לשורשי העץ, וכך הם חוזרים אל העץ, אך הפעם בצורה אחרת. חיי העץ מתאפשרים על ידי מחזור זה הכולל התפרקות ובנייה תמידית. אפשר לפרש את מותו של אורפיאוס והתפרקותו כויתור על הקיים כדי לגלות את האפשרי, ויתור זה לעתים נחווה כאכזרי וכואב, אך לאחריו מגיע גילוי של מימד חדש שיכול היה להתגלות רק בעקבותיו.

מטמורפוזה ולידה מחדש

ראשו ונבלו של אורפיאוס נישאו עד לחופי האי לסבוס, שם נקבר ראשו על ידי המוזות. נבל הזהב נשמר במקדש אפולו עד שאפולו נשא אותו אל השמים, אל הכוכבים.

באופרה "אורפיאוס" של מונטוורדי, אפולו אומר לאורפיאוס כאשר הוא בא לקחת אותו:

"שמחת יותר מדי במזלך הטוב

וכעת אתה מבכה יותר מדי את האובדן הקשה והמר שלך

האם עדיין אינך יודע שכל עונג על האדמה אינו נצחי?

לכן, אם ברצונך ליהנות מחיי נצח

בוא איתי לשחקים אשר מזמינים אותך."

בשירתו זו של אפולו, ניתנת הסיבה למסעו של אורפיאוס. הלימוד שאפולו מציע הוא לימוד של אי היקשרות לצורות חולפות, לעולם הזמני. הוא מזמין אותו לשחקים, לעולם הנצחי שאינו משתנה, אשר נמצא מעבר לזמניות ולדואליות. כאשר אורפיאוס עולה לשמים הוא שב ורואה את אאורידיקה, אך הפעם בדמותה המשתקפת בשמש ובכוכבים.

 



מאמרים נוספים מאת נירית קרמר:
להשיל את קליפות האישיות ולחשוף את המעלות