משחקי הרעב

למאמרים נוספים מאת:

פורסם בקטגוריה:

סדרת הסרטים המצליחה "משחקי הרעב" מבוססת על טרילוגיית ספרים שנכתבו בשנים 2008-2010 על ידי סוזן קולינס, סופרת אמריקאית, סביב הנוכחות המסיבית של תוכניות הראליטי בארצות הברית. נכון שאנו (עדיין?) לא רואים בתוכניות הראליטי קרבות לחיים ולמוות, אך אין ספק שאם מבקשים הספרים להתריע על התופעה כשעוד הייתה בחיתוליה, מאז המצב רק הלך והחמיר.

אזהרה – ספוילר…

הסרטים מתארים חברה עתידנית, המחולקת ל- 12 מחוזות, ונשלטת על ידי עיר הבירה, "הקפיטול". תנאי המחיה במחוזות הינם קשים, והאנשים חיים בפחד מתמיד מפני השלטון הדיקטטורי. אחת מהדרכים בהן השלטון זורע פחד היא באמצעות תחרות "משחקי הרעב" – פעם בשנה צריך כל מחוז לשלוח בחור ובחורה, כאשר הנבחרים מכל המחוזות נלחמים ביניהם בקרב לחיים ולמוות, ממנו חוזר רק לוחם אחד. קרבות אלו משודרים בכל הממלכה בשידור ישיר. הצופים אמנם אינם יכולים "להדיח" משתתף, אולם הם יכולים לתרום לו כסף שיוכל להתבטא בעזרה בשטח, בתרופות או בציוד לו הוא זקוק. כך שאם נשתמש במונחים המוכרים לנו מימינו אנו, ה"רייטינג" והפופולריות של כל שחקן יכולים לקבוע את גורלו, לחיים או למוות.

הצפייה בסרטים עלולה לעורר כעס – כיצד ייתכן שמיליוני אנשים ברחבי העולם קראו וראו את הסדרה המצליחה והפופולרית הזו, ולא הבינו שהיא מדברת בדיוק עלינו, על החברה בה אנו חיים, עם תכניות הראליטי והחיפוש אחר הרייטינג. אולי הקצנת הסיטואציה בסרטים גרמה לנו לחשוב שמדובר בעולם אחר, בתקופה אחרת, שזה בדיוני. אולם מעבר לתפאורה, הסרטים מזמינים אותנו לבחון את הערכים, או אובדן הערכים, הן שלנו כפרטים והן של החברה האנושית בעבר ובהווה.

בתחילת הסרט שואלת אחת הדמויות שאלה חשובה: מה יקרה אם אף אחד לא יצפה במשחק? הצופים בתכנית אינם ניטרליים, הם אינם רק צופים פסיביים. בצפייתם בתכנית הם מעודדים את השלטון, את המשך המשחקים. "משחקי הרעב" היא דרכו של השלטון לזרוע פחד, אך אם אף אחד לא יצפה, דרך זו תאבד מכוחה.

גם ל"שחקנים" עצמם יש יכולת בחירה. הסטואיקנים, זרם פילוסופי שהתקיים לאורך כ- 600 שנה בתקופת האימפריה הרומית, בין המאות הרביעית לפני הספירה ועד השלישית לספירה, אמרו שהאדם הוא תמיד חופשי. אמירה זו נשמעת לנו כמו חלום רחוק, ומיד אנו קופצים וחושבים על הבוס, המחויבויות, חשבון הבנק… אך הסטואיקנים לא אמרו זאת כי חיו בתקופה אחרת, פשוטה יותר כביכול, אלא כי תפיסתם אמרה שגם אם האדם אינו חופשי לבחור את כל נסיבות חייו, הוא חופשי תמיד לבחור כיצד להגיב להן. אותם 24 צעירים יכלו למנוע את מרחץ הדמים, אם היו פשוט מחליטים שהם לא נלחמים ולא מוכנים להרוג זה את זה, בעבור שלטון שמדכא אותם ומשתמש בהם כדי להמשיך לדכא את עמם. אך האדם נמצא עמוק כל כך בתוך הנפרדות, האגו, האינטרסים הצרים, עד שכל אחד מהם היה לכוד בתוך תפיסת העולם שלו, השאיפות שלו, האינטרסים שלו, שבסופו של דבר הביאו מוות על רובם.

איזו יכולת בחירה הייתה להם?

באמנויות לחימה מדברים על מעגל התוקף והקורבן. אם אין קורבן בסיטואציה, גם לא יהיה תוקף. כאשר כייס נכנס לאוטובוס, הוא מחפש את הקורבן, את האדם שמתכווץ בפינה, ששומר היטב על התיק שלו. אם לא יהיה קורבן, לתוקף לא יהיה מה לעשות והוא ילך לחפש במקום אחר.

מבין אותם צעירים, היו את אלו שבחרו להיות טורפים. הם השתייכו למחוז אשר חינך את צעיריו מילדות להיות לוחמים, לדעת לשרוד ביער, בכדי להתנדב ל"משחקי הרעב" ולנצח בהם. היו גם אלו שבחרו להיות קורבן, שהפחד שיתק אותם, והם נהרגו, בדרך כלל, כבר בהתקפות הראשונות. היו את אלו שבחרו ליצור בריתות, ולהתעמר באלו שנותרו לבד ושהיו חשופים יותר. ותמיד יש גם את אלו, המעטים, שבוחרים שלא לשחק את המשחק, לא לשתף פעולה עם הרוע. זהו בדיוק ביטויו של החופש האנושי, גם בסיטואציה בה החופש נשלל לחלוטין והאדם נזרק לקרב לחיים ולמוות כנגד רצונו.

הרוע לא יכול להתקיים ללא משתפי פעולה. שלטון מדכא לא יכול להתקיים ללא חיילים נאמנים (או מפחדים) המסייעים לו להשליט טרור, על עצמם ובעזרתם על אחרים.

אנו מייחסים לימי גסיסתה של האימפריה הרומית את המושג "לחם ושעשועים" – על מנת להסיט את תשומת ליבו של העם ממצבה הקשה של רומא, היו מקיימים מלחמות גלדיאטורים, במהלכן היו זורקים לצופים, שסבלו מקושי כלכלי ומרעב, כיכרות לחם ומטבעות, וגורמים להם בכך להלל את השלטון, ולשכוח לרגע שהם מהללים את אותו שלטון האחראי על מצבם. גם אז אפשר היה להיסחף בהמון, להריע לגלדיאטורים הטובחים זה בזה, ולהלל את הקיסר שמתעסק בדיכוי עמו במקום בשיקום האימפריה. אך אפשר היה גם "לחשוף את המשחק", לא ללכת שולל אחר הסיפוקים הנמוכים והרגעיים המוצעים על-ידי השלטון, להביט נכוחה במצב, ואולי אף לקחת צעד נוסף קדימה ולהחליט לעשות משהו בנדון, לנסות לשפר את המצב. אף אחד לא הכריח אותם, ולא מכריח אותנו, ללכת אחר הלחם והשעשועים. הציעו זאת לעם, וחלק גדול מהעם לקח, כי בדרך כלל סיפוק מיידי, גם אם נמוך, יהיה קל יותר מאשר לעשות מאמץ אמיתי לשיפור המצב.

עם התקדמות העלילה אנו מגלים שבעבר נערך ניסיון מרידה בשלטון, אך ניסיון זה נכשל, והמחיר עליו היה כבד. אך אנו גם למדים שלא כל האנשים התייאשו, ויש ניסיון נוסף, חיפוש אחר מנהיג שיוכל לאחד את המחוזות ולהוביל את העם אל עבר עתיד טוב יותר. גם כאן אנו פוגשים לבטים אמיתיים וקשים – האם אני יכול להיות המנהיג שיושיע את עמי? האם יש לי את היכולת, הכוח, האומץ, להילחם ברשע? האם יש לי את הרצון או היכולת לשלם את המחיר של נקיטת עמדה? ומנגד, האם יש לי את היכולת לשלם את המחיר של אי העשייה? האם בכך שאנקוט עמדה אני מגדיל את סיכויי ההישרדות של אהוביי, או דווקא מסכן אותי ואותם? והאם אין דבר שעבורו שווה לסכן את הכל? חיים של פחד, של מאבק תמידי להישרדות, חיים ללא חירות פיזית ומחשבתית, מה משמעותם?

גיבורת העלילה מקריבה את עצמה ומתנדבת למשחקים, על מנת להגן על אחותה הצעירה. בכך היא מראה שיש משהו חיצוני לה, משפחתה, בעבורו היא מוכנה להקריב את האישי. זו כבר הרחבה של הכרה, שאינה שמה במרכז את האגו, ה"אני", אלא את המשפחה. אך האם זהו סוף הסיפור? האם זו ההכרה הרחבה ביותר אליה נוכל להגיע, אליה נשאף? אולי תוכל גיבורת הסיפור להמשיך להרחיב את הכרתה לכלל המחוז, ולהיות מוכנה להקריב את עצמה למען המחוז שלה? ואולי תוכל אף להרחיב את הכרתה עד שתכלול את כל המחוזות? ואז, מתוך יצירת אחדות, מתוך לחימה למען מטרה משותפת, מתוך ראיה רחבה ככל האפשר ניתן יהיה לנצח, ניתן יהיה להכניע את הקפיטול.

ברגע מסוים הרחבת ההכרה למשפחה או לאנשים הקרובים לנו היא צעד חשוב, צעד שמוריד את האגו שלנו, את צרכי ה"אני" ממקום מושבם הרם. אולם כאשר ממשיכים להתפתח, ההזדהות עם המשפחה יכולה להמשיך ולהתרחב אל מעבר למשפחה, אל הקהילה. ויגיע הרגע בו נוזמן לשחרר את ההזדהות עם הקהילה "שלנו", כדי להזדהות עם כל המחוזות, עם הדבר הרחב ביותר, ואפילו עם האנושות כולה.

סדרת "משחקי הרעב" מתארת תמונת מצב אפוקליפטית, הרחוקה מאיתנו אלף שנות אור. אך היא מציגה גם סיטואציה אנושית, לבטים מוסריים, אישיים וחברתיים, שאנשים פוגשים יום-יום. חופש הבחירה נתון בידינו. האם נבחר בלחם ושעשועים? האם נתעמר בחלש כדי להרגיש חזקים לרגע או להגדיל את רווחינו? או אולי נצליח לשמור על אנושיות וצדק, אולי נצליח להילחם בנפרדות וברוע, בכך שנימנע מלשתף איתם פעולה?

מרטין לותר קינג אמר שאין זה מספיק לא להסכים עם הרוע, יש להילחם בו באופן אקטיבי.

האם נעז להשתמש בחירות שלנו ולבחור באפשרות האתית, הנכונה, גם אם המסוכנת והמפחידה? האם נעז להתרחק מהנמוך, גם אם הוא המקובל? האם נעז לצעוד אל עבר אחדות ואחווה ולהתרחק מהנפרדות, גם אם קולות האגו מבקשים מאיתנו להעדיף תמיד את האינטרס הצר שלנו על פני זה הרחב? האם נעז להביא אור לעולם חשוך, אז כעכשיו?

גם ללא הקפיטול ומשחקי הרעב, אלו הן שאלות המגיעות לפתחנו יום-יום. האם נעז לבחור בגבוה?

 

לרכישת כרטיס כניסה ליום הפילוסופיה ״יומה 4״ סגור

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן