נקודה בעיר


״כשהפסיק אוהב ת'נקודה, תמיד הוא אומר לה… שהוא פסיק על ידה." (יוסי בנאי)

dsc_2066

בחנות ספרים עמוסה לעייפה, בשכונה קשת יום בדרום תל אביב, נצורים אוצרות ספרותיים. יצאתי לפגוש את יואל, בעל חנות הספרים "תגא", נקודת חן יוצאת דופן, לשיחה כנה על ספרים ועל החיים, על רוח וחומר ועל נוסטלגיה ומציאות.

גיליתי אותה במקרה כשהחניתי את המכונית שלי ליד הכניסה. דלת פתוחה כלפי הרחוב, בדרום הקשוח של העיר, היא לא תופעה נדירה. העין משתדלת לא לפלוש במבט מציץ, אבל פתאום הבנתי שזו לא עוד כניסה לחדר שהוא בית של מישהו או מועדון מקומי, אלא דלת למה שנראה כמו חנות קטנה לספרים משומשים. אחר כך הבחנתי בשלט שמספר על ספרים משומשים ונדירים ב-14 שפות.
באותו יום מיהרתי לדרכי, אבל לא התאפקתי מלהציץ לחלל הקטן והצפוף שהכיל שני אנשים ועשן סיגריה, שרק הוסיף את הנופך המתבקש ל"תגלית של שישי בבוקר" שלי.
שאלתי מיד אם יש במקרה ספרים של א"ד גורדון, ובלבי הייתי מוכנה לתשובה השלילית ששמעתי פעמים רבות בשיטוטי בחנויות ספרים אחרות בעיר (גם חדשים וגם משומשים).
הבחנתי שאולי התפרצתי למהלך של שיחה שהתקיימה והתנצלתי, אבל נעניתי שבשביל א"ד גורדון אין על מה להתנצל, ואז הגיעה התשובה המפתיעה: "כן בטח, שם בסוף, שני מדפים".
השמחה הייתה כפולה – גם מישהו שמכיר את מושא חיפושי ומעריך אותו, וגם שני מדפים!
הופניתי דרך מעבר צר לחלק נוסף ונסתר של החנות, שנדמה היה שהתווסף בזה הרגע. מעין מסדרון שלם נוסף שהיה מקופל וכאילו נפרש כעת מחדש. אחרי שחלפתי על פני מדפים עמוסים בספרים, שמתוכם כבר הציצו כמה חברי ילדות נושנים, מצאתי את שני המדפים הנכספים. "אני ממהרת עכשיו, אבל אחזור", הבטחתי.
כשנכנסתי לסניף שלנו ("אקרופוליס החדשה" בתל אביב) ברחוב הסמוך, שיתפתי בהתרגשות את כל מי שהסכים לשמוע על השכנים שגיליתי, והופתעתי לגלות שחלק כבר הכירו אותם. בביקור הבא כבר התמקמתי מול שני המדפים הנכספים ובחרתי בקפידה שלושה ספרים. הפעם כבר דיברתי קצת עם יואל דוידוב, בעל החנות, ושיתפתי אותו כמה שמחתי לגלות את החנות וצמד המדפים הספציפי.
הפגישה הבאה עם יואל כבר נקבעה מראש כדי להכיר את הסיפור שמאחורי החנות הכל כך לא שגרתית בנוף השכונה הדרום תל אביבית, בסמוך לתחנה המרכזית הישנה.
בסיפור הזה יש מעט מן הנוסטלגיה והרבה מן החיים הפשוטים והיום-יומיים. המסתורין – שעולה מן המעברים הצרים ומדפי הספרים הישנים וניחוחם המיוחד – גם הוא קיים, אבל אותו היה קשה יותר לאחוז. כמה שלא ניסיתי לדלות מהשיחה את הנופך הרומנטי, הסנטימנטלי – יואל החזיר אותי למציאות על אתגריה.
אבל אני מקדימה את המאוחר…
החנות נוסדה בימים שהתחנה המרכזית הישנה הייתה חדשה ושוקקת חיים, והרחובות היו הומי אדם. מכל הארץ באו לקנות פה. אני זוכרת את עצמי כילדה מגיעה מהצפון (לא של תל אביב) לקנות נעליים ברחוב הנעליים הידוע, נווה שאנן. גם ספרים משומשים היו אז עסק טוב. יואל מספר שמכירת אנציקלופדיות הייתה הרווחית ביותר. זוכרים את "בריטניקה לנוער" ו"אנציקלופדיית אביב"?
באופן הולם, כך גם נבחר שמה של החנות : "תגא". יואל עבר על כל מילון אבן שושן, הגיע לאות תי"ו, נתקל במילה תגא ואותה בחר. תגא פירושו כתר בארמית, כתר גם של אותיות, אשר מורה על אופן ניגונן בעת התפילה.
המיקום שלה היה אז מעבר לפינה. מאז נדדה למגרש שכן, ולבסוף הגיעה למיקומה הנוכחי ברחוב הגר"א 4. כבר מעל 20 שנה שהתחנה המרכזית הישנה סגורה ולא מגיעים הרבה אנשים. רובם יודעים על החנות מאתר האינטרנט שלה.
לדברי יואל, אין שום דבר מסתורי בספרים. "זה מסתורי, כביכול. יש משהו מזה בהתחלה כשנכנסים, אבל אז מתרגלים". ניסיון ראשון לשבור לי את המיתוס, אבל אני לא מוותרת:
מה הניע אותך לבחור לעסוק בתחום הספרים הישנים?
קיבלתי תשובה עניינית :"כי הייתה לזה תמורה גדולה יותר. פעם היו פה המוני אנשים. התחנה המרכזית הייתה מרכז הארץ, היה צפוף לעבור ברחוב השוקק והיו פה הרבה עסקים. היום הכול השתנה".
ואיך זה להיות פה עכשיו בשכונה?
התשובה מפתיעה: "זה נחמד, למעט העובדה שיש פה חבר'ה שבאים ליטול סמים. מסכנים. אי אפשר לעזור להם. אשתי באה לנסות לעזור, לדבר עם הבנות. באים עוד אנשים, ארגונים עם כוונות טובות. אבל לא מעניין אותם לקבל עזרה, רק קצת כסף למנה הבאה".

dsc_2037
היית בוחר לעבור מפה לאזור אחר בעיר?
תשובתו אינה חד משמעית: אם המעבר לא היה כרוך באתגר כלכלי גדול מדי, יואל מציין שהיה עובר למקום שיש בו תנועה רבה יותר. אבל, "היום אנשים פחות קונים ספרים בכלל ומשומשים בפרט, גם בחנויות הספרים ברחובות הראשיים, אז אין טעם לעבור”.
בכל זאת, האם אתה רואה ערך מוסף להישאר פה בשכונה?
אני נענית בשאלה מפתיעה: "למה את קוראת לזה שכונה?". התבלבלתי לרגע, "איך אתה מגדיר שכונה?", "שכונה זה מקום שאנשים גרים בו", הוא אומר. אני מתפלאת: "נו, ואנשים גרים פה, אז זו השכונה שלהם".
יואל מסביר שבמשך השבוע הם עובדים כל היום משעה מוקדמת בבוקר עד שעה מאוחרת בלילה. רק בשבת השכונתיות מורגשת יותר, כשרואים את האנשים הולכים לבית הכנסת ולכנסייה. הוא מוסיף שלדעתו בימיו לא יהיה פה שינוי דרסטי, אבל בעתיד הכול יהפוך למגורים, וזה כבר התחיל בחלקים קטנים בפרברי השכונה.
בתקופה האחרונה יואל צמצם את ימי העבודה, לכן כבר לא תראו אותו בחנות בימי שלישי ושישי, ובכל זאת הוא מעיד שהוא אוהב להגיע לחנות בבוקר. קליטתם של הספרים החדשים-ישנים שמגיעים לחנות מעניינת ומרתקת אותו. אבל מהר מאוד הוא מחזיר למציאות: "אבל כשאין תמורה, אז למה?".
אני ממשיכה לנסות להחיות את הרומנטיקה: איזה ספר היית לוקח איתך לאי בודד?
"'דיוקן האמן כאיש צעיר', של ג'יימס ג'ויס. הוא מתאר תהליך שעובר נער עד היצירה שלו. זה מקסים בעיניי".
מעניין ההקשר לעובדה שיואל עצמו כתב מספר ספרים בצעירותו. שניים למבוגרים, וספר הרפתקאות אחד לילדים. לשאלתי אם יכתוב שוב, יואל עונה שהוא מתגעגע מעט לכתיבה, אבל לא בטוח שיכתוב שוב. ההרפתקאות הבאות של הגיבור בספר ההמשך המובטח בדף האחרון, אולי כבר לא יועלו על הכתב, אבל אולי יואל עוד יפתיע.
שהייה בין מדפי ספרים תמיד משרה שלווה. אני נזכרת בספרייה המופלאה שיש לנו בסניף תל אביב – שני חדרים שבאופן בלתי מוסבר יצרו מקום, שכל מי שנכנס אליו נשאב לתוכו ורוצה להישאר בו ולספוג מהחמימות ומהניחוח שהספרים טומנים בחובם. נדמה שמספיק לשהות בה כדי לספוג את כל החוכמה והמסתורין שהם מכילים.
דמיינתי את יואל יושב במשך ימים שלמים בחנות וקורא. אבל חנות זו עבודה.
בשיחה עימו הוא מספר לי שבשנים האחרונות לא מזדמן לו לקרוא הרבה, ובמשך השבוע הוא לומד גמרא מדי יום. הוא מסביר "יפה לראות איך החיים לפני 2,000 שנה קשורים להיום. אפשר להקיש מהלימודים לכל דבר. לא משנה שהיו פעם, מזמן".
אני שמחה למצוא מן המשותף- זה בדיוק מה שאנחנו עושים באקרופוליס– לומדים על דתות ותרבויות עתיקות ומגלים איך כל החוכמה העתיקה קשורה אלינו לחיים של היום. אנו לומדים את הפילוסופיה ומשתדלים ליישמה דרך התנדבויות ודרך פעילויות התרבות שלנו.
יואל מבקש לדעת איך יש לנו זמן לכל זה, שהרי כולנו אנשים עובדים. אני עונה שאנו מפנים לזה זמן, ובעיקר מתעדפים את מה שאנחנו רוצים שיהיה נוכח בחיים שלנו.
"ואת מאמינה שזה יעזור במשהו?", הוא שואל.
אני בעיקר מקווה!
מנקודת מבטו של יואל, השינוי יהיה אולי בשוליים, מינורי… קיימת תחושה מתסכלת נוכח כל מה שיש היום בעולם: מלחמות או מנהיגים שעושים דברים נוראים. לדבריו, כל מה שאנחנו עושים לא יוכל להשפיע על תהליכים מדיניים. אני מזדהה עם רוח דבריו ומסכימה שלא נראה את השינוי בקרוב, ואולי כלל לא נזכה לראותו בתקופתנו. אבל אם אף אחד לא יעשה כלום, אז לבטח לא יהיה שינוי. יואל מסכים לומר שאין ספק שיש השפעה כלשהי, ותוהה לכמה אנשים זה יכול להגיע, משום שזה מיועד רק לאנשים כמוני, אנשים "נורמטיביים" שממילא לא צריכים את ההשפעה הזו כי הם חיים בתוכה.
אני טוענת שכן צריך! ומעידה על עצמי שפעם הייתי מרוכזת יותר בדברים החומריים. כשהתחלתי לחשוב מה חשוב בחיים, על מה כדאי לשים דגש, איפה כדאי לשים את הלב ועבור מה כדאי להקדיש את הזמן – מצאתי את הערוצים שאפשרו לי לעשות את מה שהלב כבר ידע. יואל מסכם: "נקווה ונתפלל".
לקראת סוף השיחה אני עדיין מבקשת לשמוע מיואל משהו שכנראה ציפיתי לשמוע מלכתחילה:
החנות שלך, הסניף שלנו ועוד דברים טובים שקורים פה בסביבה ('קולולם'– מיזם מוסיקלי חברתי נמצאים פה לא רחוק, ועוד כאלו שבטח לא הספקתי למצוא) – כל אלו הם מעין פנינים בשכונה הלא פשוטה שלנו. האם יש משהו מן החוויה הזו עבורך, בחנות הספרים שלך?

dsc_2009
"יש, כן", הוא מהסס. היה קשה להוציא את זה ממנו, אבל הוא אומר: "אני יודע שזו פנינה וגם אין הרבה חנויות כאלו". ואז חזרה למציאות – "אבל הקיום קשה מאוד, הפרנסה, הארנונה הלא הגיונית. וגם אין תמיכה לזה בארץ".
כמה חשוב לך לשמור על החנות?
"אני נהנה פה, אבל קצת מיציתי. הילדים לא ימשיכו אחריי כי אין בזה פרנסה".
אז למה שמרת אותה?
"המחנכים שלי בצעירותי אמרו לי שאני צריך להיות מורה. אני לא איש עסקים. אם הייתי כזה, לא הייתי מתעסק בספרים".
אז למה בכל זאת?
"אין לי תשובה מוחלטת".
הדימוי של הפנינים המפוזרות בשכונה הזכיר לי את המונח "אקופונקטורה אורבנית" שטבע חיימי לרנר, ראש עיריית קוריטיבה שבברזיל, העיר הנחשבת לחזון העירוני לפיתוח בר-קיימא. קוריטיבה הפכה למודל העיר הירוקה. הכוונה במונח היא לתהליך ריפוי של העיר, בעזרת קביעת פרויקטים נקודתיים שיכולים לשנות אותה ואת הדינמיקה שלה. אלו יכולים להיות פרויקטים שקשורים לאדריכלות, תחבורה, מיחזור, תעסוקה ועוד. הרעיון הוא "לדקור" אזור בעייתי בעיר באמצעות אחד הפרויקטים ולתת להשפעה שלו לחלחל ולהשפיע, ממש כמו בדיקור סיני.
שיתפתי את יואל בהגיג האחרון הזה, וסיכמתי: אנחנו שמחים שאתה פה! גם אם הזמנים השתנו ובמיוחד בגלל זה, חשוב שתישארנה נקודות כאלו בשכונה, בעיר.
ופה, מעל דפי העיתון, אני מוסיפה שאני מאמינה שזה משפיע, גם אם ברבדים עדינים.
בכל פעם שעובר מישהו ומגלה או נזכר שיש כאן חלל שמכיל בתוכו עולמות נושנים, עשירים ומרתקים, ומישהו אחר מאיזושהי סיבה שומר על הנקודה הזו בעיר, משהו מזה מחלחל ונספג.
משהו מהניחוח של הדפים הישנים עם האותיות שמצטרפות לסיפורים יפים, מרגשים, כואבים, מלמדים… ממשיך איתו.

dsc_2005



מאמרים נוספים מאת רחלי פלינט:
מי האיש? א. ד. גורדון