נקודה למחשבה… בין רווחה לרוח


מהי רווחה ואיך משיגים אותה? האם יש סוף או יעד ספציפי שכולנו אמורים לשאוף אליו?
האם הביטוי "לרווחה" הוא גשמי בלבד? האם ניתן לשאוף לרוח בעולם מטריאליסטי?

pierre-poulain_fifo_034_london-england-2010x

שאלה זו מטרידה אותי מנעוריי, בעת שחיפשתי את דרכי בעולם כאוטי ושאלתי שאלות על זהות וסדר. במובן מסוים אותה שאלה עדיין מתחדשת בתוכי, ואני מוצאת לה תשובות משתנות.
אני נוהגת להרהר בדברים מסוג זה מסיבה שאינה ברורה לי עד תום, ואף נוהגת להעלות את הנושא בפורומים גדולים יותר, אולי מתוך משאלה פנימית לזמן לחקירה משותפת מעגלים שונים בחיי. הקרובים אליי, ובהם בעלי היקר, מכריי, חבריי לעבודה, משפחתי ושכניי, קוראים לי "החופרת", אך זהו דחף שבוער בי וקורא לי לא להשאיר את הדברים סתומים או בלתי-מובנים, אלא לעצור ולשאול, להרהר. לא פעם, לרוב כשאדם יקר לנו מסתלק לעולמו, אנו נפגשים עם ההצעה הקיומית הזו – לדעת מאין באנו ולאן אנו שבים, ובפני מי אנחנו נותנים את הדין. אז אולי כן ראוי להיזכר בכך מדי פעם, ולא רק כשאנחנו מחזירים ציוד… כי אולי עוד נוכל לזכות ולתקן.

הפעם רציתי להעלות את סוגיית הרווחה, הרוח ומה שבניהן. עמיתיי העובדים הסוציאליים הם אנשים הגונים, נדיבים, בעלי אינטליגנציה רגשית מפותחת ויכולת אמפתית, שהקדישו את חייהם ורווחתם האישית והמשפחתית למען הזולת. מדובר בעבודה בתנאים מורכבים של מתן שירות מכל הלב לאוכלוסיות המוחלשות, תוך חשיפה למצוקות הגדולות ביותר. אלו הם אנשים יקרים, הבוחרים פעם אחר פעם להאמין בטוב ולהילחם למענו.
אז שאלתי אותם מהי משמעותן של רווחה ורוח עבורם, כיצד הן מתבטאות ביום-יום שלהם וכיצד הן משפיעות על איכות חייהם?
אחרי גלגולי עיניים, מבטי לגלוג, אמירות ציניות על "חפירות", וההעדפה הגורפת לדבר על מה שהיה אתמול בטלוויזיה או משהו "בוער" בחדשות – חלק קטן מהאנשים החל לענות לי ברצינות, וחלקם אפילו עם ניצוץ בעיניים… הייתה לי תחושה שאותם אנשים דווקא מודים לי במבטם.
כמה מהם השיבו באותנטיות כנה ואמיצה, שהמכנה האנושי הרחב ביותר שניתן להצביע עליו לאורך ההיסטוריה הוא הצורך האנושי בביטחון ובשייכות. מדובר במדרג שבין הצורך הבסיסי והטבעי של האדם לביטחון על מנת לשרוד, להימנע מסכנות. מכאב. מחולי. מעוני. לכולנו צורך בביטחון פיסי, רגשי ומנטלי, ושסביבתנו הקרובה וקהילתנו יהיו עבורנו עוגן ומרחב בטוח להתפתחות תקינה, על מנת שבסוף כולנו נממש את הפוטנציאל שלנו ולהיות מאושרים. נשמע מוכר?
הסכמתי עם הדברים, אך הוספתי להקשות. "נו, ועבורכם זה מספיק, האם אתם מאושרים?".
בשלב זה איבדתי עוד חלק מהאנשים ששתקו, ועוד שניים שלושה אנשים פרשו מהחדר. "לרובנו יש אוכל, בית, מכונית, סוג של תואר – לרובנו אפילו מתקדם ומשמעותי. רובנו עוסקים בנדיבות לאחר (כולנו, כאמור, עובדים סוציאליים), מקדישים את החיים למשפחתם ומחנכים את הדור הבא לטוב ולצודק. מפתחים אפילו תחביב, עוסקים בספורט, משתדלים לאכול בריא, נוסעים לעתים לחו"ל, אז – הייתם מגדירים עצמכם חיים ברווחה? האם אתם מאושרים?".

כאן כבר החלו לעלות הטונים, ולצידם השתיקה הרועמת. המתח הפך מסמוי לגלוי. בהינף יד שהתרוממה לעברי נאמר לי, "מה את רוצה? לא הכול תלוי בנו. אנחנו חיים בארץ אוכלת יושביה – מבית ומחוץ. יש תהליכים של גלובליזציה, שחיתות, פליטים, אלימות ומלחמות, משברים כלכליים – יש דברים חשובים יותר להתעסק איתם. צריך לשרוד. החזק שורד. במצבנו היום צריך להגיד תודה על מה שיש. זה מספיק טוב לחיות את החיים בשקט, בפינה הקטנה שלנו, הכי טוב שאני מבין ושאפשר, ולקוות לטוב. אל תהי נאיבית!!".
לאמירות אלה נוסף ציווי, "לא חכמה לחיות רק בעולם נאיבי ואוטופי – צריך להיות מחוברים לאדמה ולא לחיות בעננים. זה יהיה הסוף שלנו. צריך להתעורר".
בעודי מזכירה לעצמי שאני זו שהביאה את זה על עצמה, ושמה שעולה זה כאב ולא מתקפה אישית, עלה קול נוסף ואחר:
"הכול תלוי באופן שבו מגדירים אושר. מה היא בדיוק רווחה? לאחד זה אומר מים, אורז וקורת גג (במזרח), ובשביל האחר זה אומר לנסוע לחו"ל פעם בשנה, לחיות בבית פרטי, לגדל כלב ולהחזיק בשני רכבים. כשיש רווחה פשוט מרגישים את זה. זה אינדיבידואלי, יחסי. ולא בר-השוואה. האם יש אמת אחת? והקשר לרוח – זה כבר גדול עליי… למי יש זמן? אלה מותרות". כך נקבע וכמו נסגר הדיון.

אף על פי שקולי היה חנוק והמעמד מעט מערער, הבנתי שנגעתי בלב הדברים, אולי בסוגיה שאינה מרפה מעמיתיי למקצוע, ואולי גם מבני אדם בכלל. בחדר עמדה שתיקה רועמת ומבטים ספורים נישאו לעברי. חשתי שעליי לשקול בכובד ראש את דבריי.
ולפתע מצאתי את עצמי פותחת במונולוג של כמה דקות, שבו חלקתי מעומק הלב את מה שלמדתי מניסיוני האישי. באהבה אותנטית ולא מהתנשאות הצעתי צורת מחשבה אחרת.

"ראשית אני מתנצלת אם השאלה פגעה או גרמה לאי נוחות לחלק מהמשתתפים. מטרתי לא הייתה לטלטל או להכעיס, אלא להתבטא ולשתף במה שבאמת מעסיק אותי, דווקא מתוך כבוד ורצון למצוא מכנה משותף. מעבר לצד הנגלה של העבודה, מה שבעיניי עומד בבסיס היא בעצם השאלה, מהו הכוח המניע אותנו? מהי השקפת העולם שדרכה אני יוצאת לעולם? למה אני עושה את מה שבחרתי לעשות? האם יש הגדרה ספציפית, ואולי זהו משהו ערכי, עדין, נסתר? האם – גם בפן המקצועי – אני נמדדת על פי הרווחה הפיסית, הכלכלית, הרגשית של מטופליי?, או האם זכרתי שגם הם בני אדם המחפשים משמעות? האם אני זוכרת את זה בעצמי, או שמנהל הבנק שלי, הבוס שלי או המסגרת המשפחתית שלי הם אלו שמגדירים זאת עבורי? האם כאן ביום-יום, מול המפגש האנושי הקשה ולעתים הקיצוני, אנחנו בכלל פנויים לעצור ולחשוב על כך? מתי בדיוק אנחנו עסוקים בשאלה הזו ובפני מי אנחנו נותנים את הדין?".

בקול חלש התוודיתי. "תמיד הייתי אדם של אנשים. סבלתי מזה. חשתי את הכאב והסבל האנושי ובחרתי לפעול על מנת לצמצמו. אך עם השנים אני מבינה כי הסבל הוא לא רק היעדר השפע, אלא הוא ההתרוקנות מערכים, מתקווה, מאהבה, ומאופטימיות בעבור כולנו. אני מביטה מסביב, וגם מי שיש לו הכול, הרבה פעמים שקוע בתוך הרגל, בתוך שגרה, עובד 'על אוטומט', משקיע מעצמו ברוב שעותיו וברוב חיוניותו למען רווחה רגעית, זמנית וחולפת. ריפוי מחלות קשות, כמו עוני, תחלואה, התמכרויות, אלימות – הוא ברור מאליו (בכך אנו משקיעים את מרב משאבינו), אבל מה עם מיגור השנאה כלפי האחר (בדרום העיר או זה שדתו אחרת משלנו)? האם הפעולה למען מיגור העבדות, חוסר האתיקה והניצול בעולם המודרני הפכה למותרות?
"איך מחזקים את השורש כדי שהעץ יפרח? אילו כלים ואיזו דוגמא אנחנו מעבירים הלאה? מה ילדינו קולטים מבחירותינו מבעד למילים?
ובכלל – נסחפתי מעט – למה על זה אין ישיבות צוות? למה ויתרנו על השורש המשותף של כולנו – הרוח – זה המחבר את כולנו, כלל בני האדם וממנו יוצאים לרווחה, לאושר, לעצמאות?".
התמתנתי תוך כדי דיבור… "אז בקשר שבין רווחה ורוח, כשאני מסתכלת סביב, לי מציק שהמסלול השתנה. במפת הדרכים האנושית כולנו מחשבים מסלול מחדש כאשר היעד לא ברור, כי אנחנו מטילים ספק ברוח ומשקיעים את מרב חיינו בחיפוש אחר הרווחה. עם יד על הלב, האם לא הרחקנו לכת? האם לא שכחנו בעבור מה?

"הרווחה עבורי, ומכאן כל בחירותיי, היא הצעה מהפכנית – לעצום עיניים ובכל יום להתחבר למסלול מחדש, ב'ווייז' הפנימי, ולכתוב 'רוח' או 'אמת'. הדרך לשם מפותלת ומסוכנת וחסרים אנשים שיורו על כיוון ברור היכן ללכת. ועם זאת, אם מעזים לבדוק יש גם כאלו שכן מצאו. ואני, למשל, כן מאושרת".
בסוף המונולוג נותרו רק שני אנשים איתי בחדר שאישרו לי שאני צודקת, אבל… התהליך היה מזכך ומשמעותי, כי בין העיקר לטפל, בין הצורה למהות, בין הסיבה לתוצאה של כל מה שאני עושה – התחדדה עבורי המשמעות.
ועוד שיתוף אחד קטן. לא מזמן שאלו אותי בעת שחגגתי את יום הולדתי ה-40, האם אני לא במשבר או בדיכאון – כמתבקש בימינו אנו… ועניתי שלמרות הקושי, הנסיבות וכל הרע – החיים יפים. לא הייתי אומרת זאת אם הייתי שקועה עמוק רק בעולם הרווחה.
נקודה למחשבה…



מאמרים נוספים מאת רעות פרידמן:
על ספסל בשדרה