זוהי שאלה שקיימות עבורה תשובות רבות. למעשה, הדבר תלוי במה שאנו מכניסים לחלומותינו, כיצד אנו חולמים את האושר ומדמיינים אותו. האם האושר עבורנו הוא סיפוק תמידי של התשוקות, וייראה כחופשה נצחית בטוב שבמלונות? האם האושר עבורנו הוא נישואים או משפחה עם ילדים וידיעתנו כי אנו נותנים להם את הטוב ביותר שנוכל? האם האושר עבורנו הוא הקדשת עצמנו לקריירה מקצועית והשגת קידום ומעמד גבוהים בחברה? או האם הוא אולי חיים המוקדשים להבנת משמעות חיינו בהתאם לתפיסות מסורתיות או דתיות, וניסיון להבין מושגים אתיים ומוסריים?
כפי שאנו רואים, האושר נראה כפי שאנו מחליטים שייראה, אך הדברים מורכבים יותר מכפי שנראה במבט ראשון. האדם הוא ללא ספק בין צורות החיים המפותחות ביותר על כדור הארץ, ויכולות להיות לו באותו הזמן שאיפות שונות, ברמות שונות של מורכבות. כך, למשל, הוא יכול לחוש צורך בחופשה, וצורך זה יכול להתקיים במקביל לצרכים אחרים, כמו צורך במשפחה, בעבודה טובה או בחיים דתיים. במובן מסוים האדם פועל כמעבד מחשב רב פעולות. הגוף הפיזי יכול לנסות להשיג מנוחה על ידי שליחת מסר של עייפות, בעוד שהמוח יכול באותו זמן לנסות לעורר אותנו כיוון שאנו חייבים לסיים משימה כלשהי לעבודה למחר, בעוד שהמודעות מכוונת אותנו באותו זמן ממש להקדיש תשומת לב לילדינו לפני שילכו לישון; במה נבחר? איננו יכולים לספק את כל צרכינו באופן מוחלט. בדרך כלל נפנה לגישה הלוגית וננסה לעשות חלוקה נבונה, לתת תשומת לב מסוימת לכל אחד מהצרכים. אך הצרכים השונים אינם שווים במידת חשיבותם עבורנו: חלקם מסתמנים כחשובים יותר מאחרים. כאן טמון המפתח האמיתי לדרך שתוביל אותנו, או לפחות תקרב אותנו אל האושר. איזהו הצורך, מבין כולם, אותו אנו מחשיבים כגבוה וכחשוב ביותר? איזהו הצורך המהווה את הציר של חיינו וגורלנו, או, במילים אחרות, עם איזה צורך אנו מזדהים?
הצורך הרוחני
כבני אדם, ישנו צורך אחד הגורם לנו להתקדם ולהיות בחיפוש מתמיד אחר יופי, צדק, אהבה ואינטליגנציה. זהו הצורך של ה"קשטריה" מהמסורת ההודית, או "איש הכסף" של אפלטון. ניתן לומר שעל פי המסורת והחכמה העתיקה, זהו צורך הטבוע בכל אדם, אך לא כל בני האדם מודעים אליו. המסורות האזוטריות, בין אם מתרבויות המזרח או המערב, אומרות שהאדם הוא יותר מאשר צורת חיים אינטליגנטית בלבד. האדם הוא שונה, ולב השוני טמון ביכולתו להתייחס ל"בלתי נראה", כלומר לעולם הרוחני, למושגי החיים והמוות, העבר והעתיד. רק לאדם היכולת לחוות אבות טיפוס וערכים נצחיים כמו צדק או יופי.
כתבתי במכוון "לחוות" ולא רק "להבין", שכן על פי אותן מסורות עתיקות זהו הצורך האנושי הגבוה ביותר, ולמעשה היכולת לחוות בעצמנו את אבות הטיפוס הגבוהים ביותר אליהם אנו יכולים להגיע, היא שעושה אותנו באמת לבני אדם. זה, ולא שום דבר אחר, מביא לנו את האושר האמיתי: ההזדמנות להיות מה שאנו באמת. האושר הינו תוצאה של החלטה, שהיא פשוטה וקשה מאד בו זמנית: לבחור לחיות כבני אדם, ולא רק כיצור אינטליגנטי. למה פשוטה? כיוון שזוהי הפעולה הטבעית ביותר. אין דבר פשוט יותר מלהיות מי שאנחנו. איננו בונים מסכות כדי להתחבא מאחוריהן. הדבר היחיד שיש לעשותו הוא להכיר באמת של טבענו כבני אדם, והטבע הוא תמיד הדבר הפשוט ביותר. למה קשה? כיוון שאיננו פשוטים. כפי שאמרנו קודם לכן, האדם הוא יצור מורכב, ולעיתים קל לנו יותר לשחק עם המורכבות הגלויה של המסכות והצרכים שלנו מאשר לקבל את המציאות הייחודית הקבועה של טבענו. בהודו קוראים בשם מארה לאדון האשליות, והקשטריה הוא הלוחם: זה אשר יכבוש את עצמו ויביס את אשליית המורכבות. לכן האושר ניתן לאדם המסוגל לתפקד ולחיות כאדם.
מטרתנו צריכה להיות הניסיון לבטא את אותם אבות הטיפוס בחיינו ולמלא את מעשינו במהות של אותם אבות טיפוס, כמו היופי והצדק. עלינו לשאוף שכל אחד ממעשינו יהיה ביטוי של יופי, הרמוניה, אינטליגנציה, צדק ואהבה. לשם כך נדרשים איזון ושליטה רבים: אם איננו ממלאים את מעשינו במהות של אותם אבות טיפוס כיוון שאנו עסוקים מדי בריצה אחר מילוי צרכינו החומריים, או אם איננו מצליחים לממש את אבות הטיפוס בחיינו כיוון שאנו עסוקים רק בלמידה אודותיהם, בשני המקרים אנו מפספסים את המהות, את דרך האיזון ואת האפשרות לאושר. כפי שנאמר, מארה הוא אדון האשליות, היות והוא פועל בגבולות הזמן וכמו כל דבר זמני, גם הוא ייעלם במוקדם או במאוחר. כל ביטויו הם אשליה ואין בהם מאומה מן הנצחי. ב"בהגווד גיטה", טקסט פילוסופי הודי עתיק, כתוב שכל מה שנולד ימות וייעלם. רק מה שנצחי, שלא נולד, לא ימות. ורק מה שנצחי – הוא המציאות.
כאן טמון המפתח לאושר ולהבנה נכונה של "הפילוסופיה של אי-הפעולה" (המוכרת בעיקר מהדאואיזם ומופיעה במסורות אזוטריות רבות נוספות). אי-פעולה אין פירושו שהאדם ישיג את האושר מבלי שיעשה דבר, אלא משמעו שאל לנו ליצור "אשליות", אל לנו לפעול על פי אשליות, אל לנו לתת לאשליות להיות המנוע והסיבה למעשינו. במסורות השונות נהוג לחלק את האדם לאישיות ולנשמה. האישיות שהינה החלק הזמני, מכילה את ארבעת המישורים: פיזי, אנרגטי, רגשי ומחשבתי. האישיות נחשבת ל"נושאת הנשמה", אשר דרכה יכולה הנשמה להתבטא כאן ועכשיו, בעולם הקונקרטי. הנשמה היא החלק הנצחי. היות וכל המעשים הרגשיים והאינטלקטואלים נולדים "כאן", באישיות הזמנית שלנו, "אי-פעולה" משמעו שהנשמה, הרוח, המודעות הנצחית שבתוכנו הינה, וצריכה להיות, הסיבה לכל מעשינו. במילים אחרות, אל לנו לתת לאשליות לכוון אותנו בדרכנו בחיים. עלינו לפעול, אך לכל פעולותינו חייבת להיות משמעות רוחנית, כיוון שבסיס הפעולה הוא הצורך של הנשמה, ולא הצורך של האשליה.
האושר בהישג ידינו
דמיינו שאתם מגיעים לחורף חייכם ומתבוננים אחורה על עברכם. רוב האשליות מתו זה מכבר. רוב הצרכים שפעם היו כה נוכחים וכה חזקים, חלפו להם באופן טבעי. נותרו הדברים המהותיים, יפי הטבע, ההכנה למוות, ההמשכיות של ערכים מוסריים ואתיים. אלה הם כולם צרכים של הנשמה.
כאן טמון האושר: לדעת שמילאנו את חיינו במשמעות. התוצאה תהיה היכולת להגיע לתחושה של נצחיות. כדי להגיע לכך אנו חייבים להתחיל לעשות שני דברים פשוטים. שני דברים פשוטים שכל אחד מאיתנו מסוגל לעשותם. שני דברים פשוטים שאינם דורשים לא זמן, לא לימוד ולא כל הכנה אחרת. ראשית, להכיר בצרכים האמיתיים שלנו ולהבדילם מהאשליות של התקפותיו היומיומיות של מארה; ושנית, לא לקבל שום תירוץ כדי לא להתחיל כבר עכשיו לחיות בהתאם לצרכים הללו, הצרכים של הנשמה, הצרכים אשר יביאו את האושר.
