כאשר הייתי בת שבע, נחשפתי לראשונה למושג שעד אז לא היה קיים בעולמי – שמנה. בגיל הזה לא היה לי עניין מיוחד בנושא, אבל עבור אחותי הגדולה היה זה נושא מרכזי. יש לי זיכרון ברור ומוחשי מישיבה משפחתית סביב שולחן האוכל, במהלכה מתנהלת שיחה של אמי עם אחותי ובה נזרקות המילים הללו לחלל האוויר ואני מנסה נואשות להבין על מה הן מדברות.
שאלתי את אמי, מה זה "שמן”? מה זה "רזה”? וקיבלתי הסבר, הטוב ביותר שיכולתי לקבל באותו רגע. באותה נקודת זמן נוצרו בתודעתי שני מושגים שלא היו קיימים לפני כן. למדתי שיש דבר שנקרא "שמן" ויש דבר שנקרא "רזה”, ויתרה מזאת, ואולי חשוב עוד יותר, נולדה אצלי גם משוואה והיא: שמן = לא טוב, רזה = מצוין.
מילים אלו, שמן, רזה, שמנמונת, לא היו קיימות בעולמי לפני כן. לעובדה זו יש משמעות עמוקה הרבה מעבר להיקף אוצר המילים שהיה לי בגיל שבע. ברמה העמוקה יותר, עד אותו הרגע למראה הפיזי לא הייתה משמעות מבחינתי. לא מדדתי אנשים על פי גודלם או קטנותם, ולא ייחסתי לכך כל חשיבות.
ממרחק של זמן אני יכולה לומר שזה היה רגע לידתה של "אני" השמנה. הוריי הציגו לי את העולם כפי שהתקיים ומתקיים עד היום, ואני גדלתי לתוך התפיסות האלו ולתוך המוסכמות האלו כנערה והיום כאישה, אשר לא הוגדרה ואינה מוגדרת בשום מקרה כרזה.
BMI – Body Mass Index הוא המדד המקובל היום למדידת עודף משקל. הוא מחושב מהמשקל בק"ג המחולק בגובה ואז נכפל בריבוע. באופן זה מתקבלת ההחלטה אם אדם מקוטלג כשמן או רזה.
טבלת ה-BMI פותחה על–ידי ד"ר לואיס דבלין, שהיה ביולוג וסטטיסטיקאי ראשי בחברת ביטוח אמריקנית בשנות ה-60. אותו ד"ר התבקש לחקור את מה שכל חברת ביטוח מבקשת לחקור – לאן הולך הכסף. מידע זה אמור היה לסייע לחברת הביטוח להחליט על גובה הפרמיה עבור לקוחותיה. אותו מדד נועד להיות כלי אשר ינבא את אחוזי התמותה וד"ר דבלין בחר לקשור את אותם אחוזים עם נושא המשקל. זאת, למרות שבימינו קיימים מחקרים רבים המצביעים על כך שיש אנשים בעלי עודף משקל אשר ממצאי הבדיקות שלהם טובים ומצביעים על בריאות גבוהה, ואילו אנשים רזים יכולים להיות במצב בריאותי ירוד ביותר. בכל זאת, מאותו רגע נכנס מדד ה-BMI כמדד רלבנטי שקבע את גובה הפרמיה של המבוטח. מבוטחים ששקלו יותר שילמו פרמיות גבוהות יותר, ואם הם הפחיתו ממשקלם, הפרמיה פחתה בהתאם.
למעשה, מדד אשר התגבש בעקבות אינטרסים כלכליים לחלוטין, מגדיר מאז עבורנו מהו הדבר הבריא והיפה ביותר. טבלת ה-BMI יצרה סיטואציה מעניינת, שבה אוכלוסייה מסוימת הלכה לישון לילה אחד כשהיא נתפסת כנורמלית, וקמה בבוקר שאחרי תחת ההגדרה – שמנה.
אם נבחן את העבר, נראה שבאירופה הקלאסית לפני שתי מאות, "אני" השמנה הייתה נחשבת ליופי המושלם בהתגלמותו. הקימורים והבשרנות נחשבו לסמל של בריאות וחיוניות, בדיוק ההיפך מהאופן שבו הם נתפסים היום. העובדה שמדד כלשהו יכול להשתנות באופן שרירותי, יכולה להיות סימן עבורנו שאין בו אמת ממשית. זוהי מוסכמה חברתית שנולדה בשלב מסוים, ותשתנה, ככל הנראה, במצב חברתי אחר. למה? כי אנחנו חיים בעולם של אֹפנות אשר משתנות כל הזמן, מוסכמות המשתנות כל הזמן, מדע המשתנה כל הזמן.
יש לי היכרות עמוקה וארוכת שנים עם הטבלה הזו. אני זוכרת אותה היטב מרגעים מסוימים בגיל ההתבגרות. מתאמצת להתאים את עצמי אל המספרים, מנסה להיכנס לתוך גבולות של מה שנחשב "הנורמה" ומתוסכלת עד כדי דיכאון לגלות עד כמה אני רחוקה. הרבה סבל, כאב ואנרגיות מבוזבזות.
נושא המשקל הוא עיסוק מרכזי מאוד בעידן שלנו. מחצית מאוכלוסיית כדור הארץ סובלת ממה שכבר מוגדר "מגפת ההשמנה”, בעוד המחצית השנייה גוועת ברעב. הפרעות האכילה מככבות בסטטיסיטיקות ושיעור האנשים הסובלים מהן עולה משנה לשנה. מרבית הנשים ואחוז לא מבוטל של הגברים אינם מרוצים מהאופן שבו הם נראים והיו רוצים להפחית ממשקלם. תעשיית הדיאטות היא אחת מהתעשיות הרווחיות ביותר בזמננו, החל מקבוצות תמיכה, דרך אבקות וכדורים למיניהם וכלה בניתוחים. כיום דוגמניות נדרשות לעמוד בסטנדרטים לא הגיוניים, בעוד ילדות לומדות מתעשיית האֹפנה שאידיאל היופי משמעו להיות רזה בצורה קיצונית. אפילו שחקנים, זמרים ואמנים אינם נשפטים עוד רק על פי טיב כישרונם (אם בכלל), אלא לפי צורתם החיצונית.
הנטייה שלנו לשיפוט על סמך מראה חיצוני לא באה לידי ביטוי רק בהקשר של תפיסת הגוף והבנת אידיאל היופי. למעשה, אנו ממהרים להסיק מסקנות ולקבוע את איכות האחרים ואיכות עצמנו לרוב על סמך קריטריונים חיצוניים, שטחיים וזמניים. אנו ממהרים לשפוט את האחר על סמך יכולת כזו או אחרת, מקצוע כזה או אחר, תואר כזה או אחר. אנו ממהרים לדחות את השונה, המוגבל, האחר, ולמעשה את כל מה ששונה מאיתנו או ממה שאנו חושבים שכולנו אמורים להיות.
בכל התרבויות העתיקות ניתן למצוא תפיסות המצביעות על כך שכל מה שאנו רואים בעולם הממשי, כל מה שאנו נוגעים בו ומודדים אותו, הוא רק הצל של האמיתי, של הבלתי מדיד. הדבר האמיתי על פי תפיסות אלו, הוא הרוח. אותה אניגמה שאין לנו יכולת להוכיח, לגעת בה, להכניס אותה לטבלת מדדים סכמטית, ויש לנו רק הזכות, לעתים, לחוות אותה.
מיתוס המערה של אפלטון הוא אחד המיתוסים הפשוטים והחזקים ביותר, אשר מתאר רעיון זה. המיתוס מתאר חברה של אסירים, החיים בתוך מערה במשך כל חייהם. מחוץ למערה מתרחשים החיים. אנשים, צמחים וחיות. האסירים נאלצים לשהות במערה כשגבם מופנה לפתח המערה, כאשר בינם לבין הפתח יש מקור אור. החיים שבחוץ מטילים צללים על הקיר שהם בוהים בו, והרעשים של החיים נשמעים עבורם כקולות עמומים ובלתי ברורים. במשך שנים על שנים הם חושבים שהאמת היא הצללים והקולות העמומים, והם מפחדים. מפחדים לצאת אל האור, לנתק את עצמם מאותן שלשלאות.
האם ההגדרות שלנו אינן אותן שלשלאות בדיוק? אתה שמן, אתה נמוך, אתה גבוה, את רזה, אתה קטן מדי, אתה גדול מדי, אתה דיסלקט, אתה נכה, אתה לא יפה מספיק, אתה לא עשיר מספיק, אתה לא יכול, לא מסוגל, לא מתאים ועוד ועוד.
אולי זה הזמן להסביר למה בחרתי לכתוב "אני" השמנה לאורך מאמר זה. שמנה הוא שם תואר. אבל אין לשם התואר הזה, כמו לכל שם תואר אחר, קשר לזהותנו האמיתית. אין לו קשר להגדרת האני שלנו. לכן אני אינני שמנה. "אני" השמנה היא רק זהות שאימצתי במהלך הדרך. זהות שפעמים רבות הגבילה אותי מאוד, שהייתה עבורי תירוץ לא לעשות דברים מסוימים, שהייתה כלי לאחרים לזלזל בי או לדחות אותי. למעשה, אותה זהות היא כמו בגד שאנחנו לובשים. כי אני היא הרבה יותר משם תואר אחד. למעשה, האני אינו קשור לשם תואר בכלל. הזהות האמיתית שלנו מופשטת הרבה יותר, רחבה ובלתי נראית ממה שאנו מסוגלים לדמיין. "אני" השמנה, היא רק הצל של האני האמיתי.
כמובן שאינני מעודדת אכילה לא מאוזנת, אשר אין בה הכרה, הנעשית ללא הקשבה עצמית וללא רסן. אינני מעודדת אכילת מזון שאינו מיטיב או בריא עבורנו. בריאות היא דבר חשוב. טיפוח גופנו, השמירה עליו, הזנה נכונה ופעילות גופנית, כל אלה יכולים להיות ביטוי של אהבה עצמית ורצון להעניק לגופנו את מה שהוא צריך, כדי שנוכל לתפקד ולבוא לידי ביטוי בעולם.
אך השאלה היא, מהו המנוע? האם אני מונע או מונעת מתוך רצון עז לרדת במשקל רק לשם הירידה במשקל? האם אני מנסה להתאים את עצמי לסטנדרטים פלסטיים חיצוניים וחומריים? האם אני שלמה עם עצמי, או שאני מושפעת מהמסרים החברתיים והתרבותיים שאני מקבלת? האם אני מסוגלת להסתכל על אנשים ולראות את מי שהם באמת, ולא את צבע עורם, דתם או חוסר מושלמותם?
היציאה מהמערה היא תהליך ממושך, ארוך טווח וחזרתי, אשר עלינו לבצע לאורך כל ימי חיינו. תמיד יהיה פחד כזה או אחר שמגביל אותנו, או הרגל כזה או אחר שמשאיר אותנו במקום.
המפגש עם החכמה העתיקה יכול לאפשר לנו לגלות עולם אחר. עולם בלתי נראה, עמוק ונצחי אשר דורש מכל אחד מאיתנו בכל יום מחדש לשאול את עצמנו – מי אני? מה יש לי לתת לעולם? איך אני יכולה לאהוב את עצמי ואת כל מי שסובב אותי יותר?
זהו עולם שיכול ללמד אותנו שלבני האדם יש משמעות רחבה הרבה יותר מאשר צבע עורנו או היקף המתניים שלנו. אנו לא זהים, ואיננו אמורים להיות זהים, אבל כולנו הפנים של אותו הדבר. אם נוכל לזכור זאת ולאהוב את עצמנו, נוכל לאהוב את האחר מעט יותר. אם נראה את עצמנו יותר מבפנים, נוכל לראות גם את האחר מבפנים. לראות כמה בלתי מוגבלים אנו באמת.
אולי זו המתנה הגדולה ביותר והטובה ביותר ש"אני" השמנה נתנה לי. היא אילצה אותי לגלות את היופי האמיתי והנצחי שקיים בפנים, בתוכי ואצל האחר.
יש לנו את האפשרות היום, כאן ועכשיו להתנתק מהשלשלאות ולהתחבר לאותם ערכים עתיקים ונצחיים. אני מזמינה אתכם לצאת מהמערה, למקום שבו המהות שלכם ויכולתכם להתפתח ולהיות בני אדם טובים יותר חשובה בהרבה מהמראה שלכם, מגילכם, מצבע עורכם, מהמקצוע שלכם או מכל מגבלה כזו או אחרת שאתם חושבים שיש לכם.
את זה לימדה אותי "אני" השמנה.