ארג'ונה – ייעודו של לוחם
מאת: גל מתוקי
הבהגוואד-גיטה (שניתן לפרש גם כ"שיר האלוהי"), היא מיתוס אשר מעביר באופן פילוסופי את תפיסת העולם המטאפיזית של התרבות ההודית העתיקה לגבי האדם והעולם.
החיבור הינו חלק מ"המהאבארטה", סיפור אפי מיתולוגי, המתאר את ראשית ההיסטוריה ההודית. הסיפור נכתב כנראה בין השנים 600 ל-100 לפנה"ס, אבל במבנהו הכללי הופיע כבר במקורות קדומים עוד יותר.
העלילה מתרחשת בשדה הקרב: הקורו קשטרה. שני שבטים בני אותה משפחה, בני פאנדו ובני קורו, נפגשים בשדה הקרב על מנת להכריע מי ישלוט על העיר "האסטינהפורה" (המילה "האסטין" בהודית עתיקה משמעה פיל, שהוא סמל החכמה. לפיכך, ברמה הסמלית הקרב על העיר הוא למעשה הקרב על החכמה).
ארג'ונה, נסיך ומצביא של בני פאנדו, מזהה בין צבא האויב את בני משפחתו, חבריו ומוריו לשעבר, ומבקש לנטוש את הלחימה, לוותר על הניצחון ועל פירותיו, ובלבד שלא ייאלץ להלחם בקרוביו. בצר לו, פונה ארג'ונה אל הרכב במרכבתו, שהוא לא אחר מאשר האל קרישנה.
בנקודה זו בסיפור, הזמן העלילתי נעצר. ארג'ונה שואל שאלות ובין השניים מתפתח דיאלוג, בו מגלה קרישנה לארג'ונה את החוקים הגדולים השולטים באדם וביקום כולו. הדבר החשוב ביותר, אומר קרישנה, הוא הדהרמה, החוק האחד, לפיו לכל אדם יש ייעוד ותפקיד. ארג'ונה הוא לוחם, תפקידו להגן על בני פאנדו.
הסיפור מגלה טפח מהתפיסה ההודית העתיקה, אך יותר מכך הוא רלבנטי עבורנו תמיד, גם היום. הוא מאפשר לנו ללמוד על החוק האחד, ועל הצורך להיות לוחמים בשדה הקרב הפרטי, הפנימי, שלנו.
פרולוג – הרהורי הלוחם עם בוא הקרב
ארג'ונה הביט קדימה.
אבק סמיך התרומם מהאדמה וכבש את נחיריו. השמש המדברית רווית האנרגיה והעוצמה עטפה את שדה הקרב. שני אגלי זיעה התגלגלו משני צידי פניו המחורצות של הלוחם.
מבט למעלה, מבט אחורה, רשרוש זנב של קוברה, המתנה.
מרחוק זיהה ארג'ונה את צבא האויב. הוא חש את דמו מבעבע וראה את עצמו מוקף זרמים, זרמי הנחישות של אלפי הוויות המכוונות אל המטרה, גלים מהולים בריח המדבר המתהווה, ובו בזמן טעם את מלח זיעתו הוא.
ואז קפץ הפחד לביקור, ואיתו המחשבות.
"לפי הנתונים שקיבלתי, צבאי חזק מצבא בני קורו", הרהר ארג'ונה. "אבל צבא האויב מורכב ממוריי ומקרוביי… לבטח אגרום למותם. האם זוהי מטרתי? האם זוהי דרך המוסר?".
המחשבות שטפו את גופו, מקצה הקודקוד דרך ליבו, ובחזרה למעלה עד לאחרונת שערותיו. גפיים מעוקצצות, לסת נעולה. ומתוך המחשבות צמחו הפחד, הבלבול ואותה משקולת כבדה מנשוא שהחלה לרבוץ על גבו, מכפילה את משקלה עם כל שנייה חולפת בשאיפתה למטה, כאילו עורכת קרב מקדים עם תודעתו, שהחלה להרקיע שחקים. גרונו יבש, נבקע, צרב, השתוקק לזרימתם המלטפת של המים, כמו גם נשמתו.
הנוף המדברי, הבתולי, האכזרי והאמיתי, נדם.
זה הזמן.
דממה.
ומתוך הדממה, שמע ארג'ונה קול.
ביאור
הקרב של ארג'ונה, שלקוח מתוך יצירת ה"הבהגוואד-גיטה", ניתן לפרשנות בכמה מישורים. במאמר זה נתייחס למישור האקזוטרי (חיצוני) הפילוסופי, וכן למישור האזוטרי (פנימי) הסמלי של הסיפור.
מישור אקזוטרי-פילוסופי
במישור האקזוטרי, ארג'ונה נמצא במשבר עמוק. על אף שהוא לוחם מטבעו, ולכן אינו תופס את פעולת הלחימה עצמה כבלתי לגיטימית מבחינה מוסרית, הוא נקלע לסיטואציה שאותה לא הכיר: הוא נאלץ להילחם מול בני משפחתו, חבריו ומוריו לשעבר. משום כך הוא מגיע למסקנה שמוטב להיהרג בלתי חמוש מאשר להילחם, וזאת בהסתמך על ארבעה טיעונים:
- אין להלחם, משום שלחימה לא תביא תועלת ולא אושר.
- אין זה ראוי מבחינה מוסרית להרוג מורים וקרובים, ולא ניתן לשמוח אחרי כן את שמחת הניצחון.
- הרג לא מוסרי מוביל לפגיעה בדהרמה המגנה על העולם, וכן לפגיעה בסדר החברתי.
- ראוי יותר נתיב היוגה (התבוננות והתנזרות) מאשר נתיב הקרמה יוגה, שייצוגה בהקשר זה הוא הלחימה.
ארג'ונה פונה לעזרה לאל קרישנה, המשמש כרכּב של כרכרתו, וקרישנה מקבל עליו את תפקיד המורה.
קרישנה שומט את הבסיס לטיעוניו של ארג'ונה כנגד היציאה לקרב, וקובע שהטיעונים אינם תקפים משום שהם מבוססים על הנחות מוטעות. בבסיס טיעוניו של קרישנה נמצאת האקסיומה אודות קיומה של נשמה נצחית, ואי קיומו של המוות. הנשמה היא נצחית, קדמונית, אינה נולדת ואינה מתה, עוברת מגוף לגוף ואינה נפגעת – לא מאש, לא מכלי נשק ולא מכל דבר אחר. הגוף, לעומתה, הוא בר חלוף. קרישנה משתמש בנימוק שאין מוות, ובעזרתו מעודד את ארג'ונה להילחם.
מול טיעוניו של ארג'ונה בנוגע לאי המוסריות של הקרב, טוען קרישנה שהקרב הוא מוסרי מתוקף חוק הדהרמה, ומתוקף ייעודו של ארג'ונה כלוחם. דווקא אי מילוי חובתו הדהרמית ואי יציאה לקרב תוביל לאובדן כל הישויות, שכן הדבר יתפרש כפגיעה בדהרמה. בנוסף, מתקומם קרישנה כנגד טיעונו של ארג'ונה אודות בחירת נתיב היוגה, וממליץ המלצה נחרצת על נתיב הפעולה של הקרמה יוגה.
מישור אזוטרי – סמלי
במישור הסמלי, ניתן לפרש את הקרב של ארג'ונה מול בני קורו כקרב מטאפיזי בין האדם לבין עצמו.
שדה הקרב הוא חיינו אנו, ושני השבטים מייצגים שני פנים של הווייתנו. הראשון (על בסיס האקסיומה הראשונה של קרישנה) הוא הנשמה הנצחית, אותה הוויה הנמצאת בבסיס קיומנו עטוי המסכות. השני הוא סך כל התשוקות החושיות, ששואפות תמיד לנוחיות ולפאסיביות. הקרב בין שני הפנים מסמל את המאבק של הלוחם-הפילוסוף (אותו אדם המיוצג על ידי ארג'ונה, אשר גילה למעשה את הפן הנצחי שבו), כנגד החושים חסרי הרסן שמשתוללים בקרבו.
ככתוב: "בהרהר האדם במושאי החושים, תופיע התקשרות. ההתקשרות תצמיח תשוקה, ומהתשוקה יתעורר כעס. מהכעס תיוולד אשליה, ומן האשליה יתהווה בלבול הזכרון. מבלבול הזכרון תיהרס התבונה, ומהרס התבונה יאבד האדם" (בהגוואד-גיטה, פס' 62-63).
הלוחם מודע לעובדה שעליו להרוג את הרגליו הבלתי מועילים ואת תאוותיו חסרות הרסן, שגורמות לו רק סבל, אולם הוא מתקשה לבצע זאת משום שהוא קשור כל כך אל אותם הרגלים ישנים, ממש כשם שארג'ונה קשור למוריו ומכריו מן העבר, ונמנע מלהילחם מולם. קרישנה, המייצג את הקול הפנימי השקט של כל אדם, הקול האלוהי, הוא למעשה קול הדממה. קול הדממה אינו משמיע שום צליל, ואינו "אומר" אף מילה, אלא מעניק סוג של חוויה הגורמת לידיעה מוחלטת ופשוטה של המציאות, ומכאן הקשר לדהרמה בכלל, ולסווה דהרמה (שהיא ייעודו האישי של כל אדם), בפרט.
החיפוש אחר קול הדממה הוא מנת חלקו של הלוחם-הפילוסוף, וניתן למצוא אותו רק במקום אחד, הקבור עמוק בתוכנו. לא כל אחד מצליח להאזין לקול הדממה, אבל זה ששמע, מחויב למלחמה על פי חוק הדהרמה. הוא מחויב להחזיר את השלטון על חייו לפן הנצחי שבו. כל זאת ללא מורא, ובלי להכין רשימת תירוצים (חלקם הגיוניים) כמו שהכין ארג'ונה בימי קדם בהודו, וכמו שאנחנו מכינים לפני שאנחנו מעשנים את הסיגריה הנוספת, אחרי שכבר הצהרנו על כוונותינו הכנות להפסיק לעשן.
סינתזה
הקרב של ארג'ונה הוא קרב על שליטה בין שני כוחות. קרב זה מתחולל בתוכנו, ברגעים רבים של החיים. חשוב לעצור מדי פעם כדי להרהר בשאלה – "האם אנחנו באמת שולטים בעצמנו? או האם המחשבות, הרגשות, ובעיקר המסכות שלנו, הם אלה אשר שולטים בנו?". לרוב, המסקנה הכנה היא שאנו עבדים של המסכות שלנו. לכן עלינו לזכור ולבקש את עצתו של קרישנה, הלא הוא קול הדממה, ההוויה השקטה שעומדת מאחורי המסכות, ועצתו תמיד תהיה – "הילחמו על השלטון על עצמכם!".
חשוב לזכור שבמלחמה הזו אנו נילחם מול כל אותן מסכות, שכוללות (לרוב) הרגלים ישנים ודפוסי חשיבה לא בריאים, ומצפה לנו קרב קשה מול עצמנו. אולם זהו ייעודנו כבני אדם: להיות בני חורין, עצמאיים ואחראים לחלוטין על חיינו. אסור לנו להיטלטל חסרי אונים מול נחשולי ענק של כעס או עצב, אסור לנו להתחפר תחת דפוסי חשיבה אנכרוניסטיים, להיות עבדים לעבר. עלינו לחוות רגשות ולחשוב מחשבות ממקום של אחדות פנימית, של עצמאות. כל אותן מסכות מיוצגות בסיפור על ידי מורים, קרובים ומכרים, שבהם ארג'ונה מפחד כל כך לפגוע בקרב העתידי.
אפילוג – אחדות במלחמתו של האדם
הנוף המדברי, הבתולי, האכזרי והאמיתי, נדם. זה הזמן.
דממה. ומתוך הדממה, שמע ארג'ונה קול.
ארג'ונה האזין היטב, למרות שלא שמע דבר.
לא מילה, לא מחשבה ואף לא רגש.
רק את רוח המדבר, או אולי היתה זו רוחו שלו…
גיבורנו הרים את ראשו,
שלף את חרבו, לגם את אוויר המדבר,
וחייך.
בהצלחה בקרב, הו ארג'ונה!