אם אין אנו יכולים להגיע לאושר פנימי ראוי, כל שנעשה בחיינו יהיה חסר שחר. מה שחשוב זה לצבור נכסים שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו.
מדהים, אולם על אף העובדה שחלפו 2500 שנים מאז שסוקרטס העלה את ההצעה הזאת, היא עדיין אקטואלית באופן מוחלט. האכזבה שלנו לנוכח הכישלון המוחץ של האידיאולוגיות והפתרונות ההמוניים שנוסו במאה העשרים, הובילה אותנו אל כמה מסקנות: חובה לחזור אל האינדיווידואל, כזה המסוגל לקיים יחסים הרמוניים עם החברה והטבע. לא נוכל לגרום אושר לבני-אדם בלעדיהם, ופחות מזה, בניגוד לרצונם. כל התקדמות תהיה אפשרית רק בתנאי שכל אחד ייטול פיקוד על עצמו. חשוב יותר ללמוד כיצד ללמוד מאשר לצבור עוד ועוד ידע. חשוב להיפתח, להטיל ספק, לא להישאר במישור האינטלקטואלי, אלא לתרגם את הרעיונות למעשים ממשיים.
הצל של סוקרטס מורגש מאחורי הצרכים של האדם המודרני, ומשנתו יש בה לעזור לנו להבין את מה שעברנו. בתקופתו של סוקרטס היה צורך להמציא כל דבר יש מאין. התפיסות והמושגים שהומצאו אז ונמצאים בשימושנו עד היום, אחרי מאות שנים רבות כל-כך, הצטיינו במרץ ובבוהק של החדש. הם היו מבשרים של תקווה.
כיום, אנו חשים כי מיצינו את המילים משום שהן התרוקנו לאט-לאט מכל תוכן. אנחנו יכולים להעביר בינינו מילים, אבל איננו יכולים לחיות ללא משמעות. אנחנו פוחדים ממש מן השימוש במילים מסוימות, מ"קריאה בשם", כה פוחדים עד שנשמותינו הכלואות כבר אינן יכולות לבוא לידי ביטוי וכולנו מזקינים בטרם עת. אנחנו פוחדים מן האומץ משום שהמילה נדושה; מן החמלה, משום שהיא בעלת משמעות דתית מדי, ומן המתינות, משום שהיא "מלחיצה". אנחנו פוחדים מן הצדק משום שזה נחשב לדמגוגיה. אנחנו פוחדים מן החכמה משום שכבר איננו רגילים בה. עלינו להשיב למילים את משמעותן, לגרום לכך שיתקיימו בחיי היומיום שלנו באמצעות הדוגמה שאנחנו נותנים.
עלינו להוליד שוב, מתוך מעמקי מהותנו, את המוסר, את האיכות של היישות. סוקרטס הוכיח לנו כי הדבר אפשרי, וכי הוא תוצאה של התמדה בנתיב כפול, זרוע מכשולים. העלייה נועדה לשחרר אותנו מן הבורות, במהלכה אנחנו משתחררים מן הרכוש ועוברים טיהור, כך שנוכל להשתחרר מן התשוקות השולטות בנו. הירידה, או השיבה אל חיי היומיום, מאפשרת לנו להתעמת עם האינטואיציות והתגליות שלנו. "התרגיל של החשיבה הטהורה, כזאת שנותקה מכל כבל גופני או חושני, היתה בלי ספק בעיני סוקרטס מהות הפעילות הפילוסופית".
הדרך הזאת – עלייה וירידה – מובילה ללידה מחדש, להשלמה עצמית, המאפשרת לאדם להגיע לאושר פנימי, שאף חוויה חיצונית לא תוכל להעירו. יהיה זה מקור תמידי של שלווה והשראה בקיום. האושר הפנימי אינו ניתן להעברה. אין אנו יכולים להעניקו לאחרים, אבל נוכל לחלוק בו איתם. האודיימוניה, היא מצב של התלהבות. היא בעלת כוח שיכול לעודד אחרים לצאת לדרך החיפוש. החיפוש אחר האושר מחייב אומץ, והאומץ הוא המאפשר לנו לצאת לדרך. לנוכח דוגמה מעודדת, נוכל למצוא את האומץ בקרבנו. נוכל למצוא עידוד בהתבוננות בטבע, המעניקה תחושה של גדולה, של כוח, של אושר ושל ההתלהבות. אין דבר שישווה לכך בין בני-האדם. על אף מאבקי הכוח, העוול והשקר, גם אם לרוב כוחות הרע הם המנצחים, תמיד יש אמנים שעומדים על היופי, הוגים שמנסחים תובנות, אנשים שנאבקים נגד הדיכוי ונגד הבערות. אנשים אלה דומים לפנינים בלב הבינוניות והכאוס, ויש בהם לעזור לנו לעמוד על האור הזרוע של המימד האלוהי, שהאדם יכול לחלוק בו עם האלים.
אין אושר בלי אהבה. האושר הוא בלתי אפשרי בלי הקשר שארוס, האהבה המאחדת, יוצר בין הדברים. הוא שהופך את ההתנגדות, את היריבות ואת המלחמה להרמוניה ולאיזון. האושר הוא מצב של איחוד, שבו האדם הוא אחד עם עצמו, עם האחר, עם הטבע. זהו מצב של התפשטות ביחס שהוא מעל האינטלקט והמילים. האושר מוליד את האדם האמיתי, כי הוא מאפשר לו לבטא את זהותו, לא בניגוד לזולת אלא ביחס אליו. האנרגיה של האושר יש בה כוח של שינוי. כשאנו יודעים אושר, כל היתר – נסיבות, מצבי-רוח – נעשה זניח, חסר חשיבות. האושר הוא שגורם לכך שכל החלקים שמהם אנו עשויים יתחברו יחד. הוא המאפשר לנו להגיע לאחדות. אנו שואפים אל האושר וסובלים בהעדרו.
אובדן האושר פירושו אובדן הקשר של האדם עם עצמו. אז מופיעה תחושה של חוסר שייכות, של תעייה. בלי אושר אדם אינו יודע מיהו, הוא עושה דברים שכלל אינו רוצה לעשותם, אומר מילים שאינו רוצה להגיד. הוא כה זר לעצמו, שהדיאלוג הפנימי כבר איננו אפשרי והוא נפסק. אנחנו סובלים כשאנו מחוץ לעצמנו. במילים אחרות, ברגע שאנחנו נוטשים את דרך הערכים, אנחנו אומללים. דרך זאת היא אמצעי הביטוי של יישותנו. זאת היישות הכלואה בגוף ובתשוקות, בגלל שהמוסר איבד שליטה. האומללות שיחוש האדם במצב זה היא צעקת הנשמה השבויה, המבקשת את גאולתה. מקור האושר הוא בחיים מוסריים.
האושר הוא פרי של החלטה. עלינו להחליט להיות מאושרים ולהמשיך בכך. עלינו להציב את האושר במרכז החיים, להחזיק אותו שם, לדחות את כוחות ההתניה, את הסחות הדעת, את התביעות. קורא, תודה. היה מאושר!