אהבה ושנאה, שני היבטים של החיים אשר נעים בתנועה כפולה: איחוד ונפרדות, אחדות וריבוי, רוחניות וחומרנות.
האיחוד הוא רוחני מכיוון שהוא מבטא את הקשר האוניברסלי הקיים בין כל הדברים, את הרוח שבמהותה היא אחת. לא איחוד במובן של ברית בין חלקים שונים, אלא המיזוג של החלקים ליחידה אחת חדשה, להכרה חדשה, גדולה ועוצמתית יותר משאר החלקים המרכיבים אותה. כאשר אנשים מאוחדים בצורה זו, הם הופכים להיות אחד במובן המילולי, הם חולקים גורל משותף, מטרה משותפת, הם חולקים את אותן ציפיות ורגשות. האנרגיה המאפשרת את הקיום של יחידה כזו היא מה שאנו קוראים אהבה.
אהבה מאפשרת לנו להגיע להכרה גלובלית גדולה יותר מהסובייקטיביות שלנו, מכיוון שהיא מעודדת אותנו לקבל ולכבד את כל הנוכחים, כל החלקים אשר מוכלים בתוך היחידה הסופית. אהבה היא אנרגיה המניעה אותנו לעבר השמים.
שנאה, בניגוד לכך, מבוססת על הדחייה של השונה. שנאה היא נפרדות, ונפרדות היא הכוח אשר שומר עלינו בתוך הסובייקטיבי שלנו, זה אשר מונע מאיתנו לראות את המציאות השלמה. זוהי הסיבה ששנאה מובילה אותנו לחומרנות שמבטאת את יסוד האדמה, מכיוון שהיא המשקל של האשליות שלנו, אשר כמו משקל החומר מכריחות אותנו להישאר קרובים לאדמה ולא מאפשרות לנו לראות את העולם בצורתו האמיתית, כפי שניתן לראות רק מגובה ההכרה הרוחנית.
האהבה יכולה לנצח את השנאה. האהבה חייבת לנצח את השנאה, אך כדי לעשות זאת היא זקוקה לעזרתנו. אנו חייבים להתגייס ל"צבא האהבה", ונעשה זאת לא עם מילים וכוונות טובות, אלא על ידי הגעה לשמים הרוחניים, על ידי פיתוח היכולת להכיר בהבדלים, לכבד אותם, לזהות את עצמנו כקשורים למשהו גבוה יותר מכל ההבדלים הללו. מעבר לגזע, דת ותרבות, הזהות שלנו היא אחת. כולנו חלק מאותה אנושות ייחודית, כולנו בני אדם.