"מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיר השירים ח', ז')
חקר האהבה הוא עיסוק בחכמה, ולכן הוא כולל גם היבט עיוני-תיאורטי וגם היבט מעשי. ניתן ללמוד על האהבה מקריאה בכתבי קודש וחול, מהאזנה ליצירות שנכתבו באהבה ועל אהבה, מהתבוננות באהבת אם לילדה או בשפת הגוף של זוג אוהבים. אך תהליך החקר לא יושלם עד אשר נחוש בבשרנו, בנפשנו וברוחנו את מכוות אש האהבה.
האהבה היא אחד הרגשות העזים בחוויה הפסיכולוגית של האדם. כאשר רגש זה מתלקח, הוא משפיע בכל המישורים: הגוף הפיזי כאילו נולד מחדש, האנרגיה זורמת בו בקצב אחר, הלב פועם בעוז והמחשבות, הרעיונות והתקוות נצבעים בגוונים חדשים. אך עולם הרגשות מתאפיין גם בחוסר יציבות – בעליות, במורדות ובתנועה בלתי פוסקת, בדומה למים: אנו מתקרבים ומתרחקים, סוערים ונרגעים, חסרי מנוח ושקטים. יחד עם זאת, הפסוק המופיע בכותרת המאמר לא מדמה את האהבה למים, כי אם ליסוד אחר, לאש, אשר גם מים רבים לא יוכלו לכבותה. האהבה, אם כן, במהותה הטהורה, גבוהה יותר מאותם הריגושים המימיים והסוערים הממלאים את חיינו. לאהבה טווח קיום רחב מאוד בליבות בני האדם באשר הם, מהצורה הנמוכה ביותר, הזמנית, ועד לגבוהה ביותר, המשולה לאש.
במאמר זה נבחן כמה מן המושאים המרכזיים של האהבה. בכל אחד מהם ניתן יהיה למצוא את האהבה בטווח שבין צורתה הזמנית למהותה הנצחית. הדוגמאות שאביא תהיינה רחבות ומוכרות לרובנו ותאפשרנה לכל אחד לבדוק בעצמו מהי מידת הבחנתו בין הזמני לנצחי. בהתאמה לפסוק המופיע בכותרת, אשתמש בדימוי האש לאהבה הגבוהה, הטהורה והנצחית ובדימוי המים לאהבה הנמוכה יותר, החולפת והזמנית.
הניצוץ האלוהי והאהבה
טקסטים רבים ממקורותינו מבטאים את הקשר שבין האל לאדם בדימויים של קשר אנושי: האל נתפס כרואה, כאוהב את האדם, כבוחן אותו וכעלול להענישו אם יסטה מן הדרך. אפשר לראות ברעיונות אלה ביטוי לצורה הנמוכה יותר של האהבה, זו התלויה בדבר ואינה עומדת בפני עצמה, אך זאת רק ברמת הפשט של הדברים. כך, למשל, מובטח בספר תהלים עתידו של הצדיק ההולך בדרך האמת, לעומת עתידו של הרשע. על הצדיק נאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים א', ג').
בהתייחסות אל הפשט בלבד אפשר להעלות את השאלה, האם אהבת האל את האדם תלויה בהתנהגות האדם כלפיו? התייחסות כזו תהיה אכן שטחית משום שהיא מורידה את האל לרמות אנושיות אותן מסוגל האדם לתפוס. מבט על-דתי מאפשר לראות זאת אחרת.
אם נחזור לדימויים הראשונים, טבעה של אש שתבער, טבעם של מים שיעלו ויירדו, טבעם של שדות שייזרעו בסתיו וטבעם של גרמי השמיים, שייסובו במסילותיהם. הצדיק, האיש הטוב, והנווט המיומן פועלים בהתאם לחוקי הטבע. אין הם מנסים לעקוף את החוק, לצאת נגדו או "לקצר את הדרך". לכן, הפרי יינתן בעיתו, החוק יהיה לצידו של הטוב והרוחות והגלים לצידו של הנווט המיומן ביותר. לא מתוך העדפה אישית אלא משום החוק והצדק העליונים. לכן, אהבת האל או חוקי הטבע, הם תמיד מיסוד אש. רק האדם קצר הרוח, השואף בדרך כלל לראות תהליכים בשלמותם, יתקשה לראות אש זו.
באשר לאהבת האדם את האל, מאז ומתמיד ביקש האדם להיות בקשר עם הנשגב ממנו. בתרבויות שונות הוא זיהה את האל בכוחות הטבע, באבות הטיפוס או במקור עליון מופשט. טיב הקשר שביקש האדם הוא בטחון, הגנה, ומעין רצון עמוק לדעת שיש סדר כלשהו בבריאה. ברגעי מצוקה פונה האדם המאמין לכוח עליון שיחזקהו, וברגעי שמחה הוא נושא תפילת הודיה, בין אם לטבע, לאב טיפוס בעל צורה מוגדרת או לאל בלתי נראה… ומה אוהב האדם באל באהבה שהיא מיסוד אש? אולי את ההיזכרות בכל מה שביכולתו להיות, את היותו הוא-עצמו חלק מיפי הבריאה ואת ביטוי החוק, אותו ניתן לראות רק מגובה מעוף הנץ ולא מנקודה רגעית בזמן.
אהבה זוגית
מקורות רבים ושונים קושרים את מוצא האהבה לרגע בו הופרדו אדם ואישה זה מזו, בעת בריאתם. מאותו רגע הם כמהים ועורגים לאחדות זו, שהיתה קיימת ביניהם ואשר בלעדיה אין הם יכולים לשוב ולהגיע לשלמות. כמיהה וערגה זו, המוכרים כל כך, יכולים לקבל ביטוי בסיפוק תשוקות פיזיות ורגשיות בעלות אופי זמני, אך גם לקבל ביטוי מהותי, נצחי, מיסוד אש.
אהבת איש לאישה, הושמה בטבע הבריאה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כד'). בהתייחסות אל הפשט בלבד הרי מתחזקת ההנחה כי כל אחד מהם הינו "חצי בשר". בקבלה מתוארת הזוגיות עם חציה האחר של הנשמה כגורם המשפיע בכל העולמות, עליונים ותחתונים, ומי שנמנע מכך פוגע באחדות הכוללת.
כאשר הכמיהה והערגה הקדמוניים לאחדות מלאה מקבלים ביטוי זמני, מועמדים רגשות אלה במבחן יומיומי של סיפוק. מושא האהבה מושם בתחרות מתמדת מול אחרים שאולי נושאים תארים כגון "יפה יותר", "מושך יותר", "צעיר יותר", "משכיל יותר", "מבוסס יותר", וכן הלאה. אין זה משנה מהו אותו תואר, תמיד תתלווה אליו המילה "יותר". אהבה זוגית מיסוד אש, הינה אחדות של שניים, שכל אחד מהם עומד שלם בפני עצמו. ניתן להמשיל איחוד כזה לזוג פמוטים. כל אחד הוא אור מאיר בעל כוח ושלמות בפני עצמו. שניהם יחד מאירים כפליים, מוסיפים אור וכוח זה על זה, מעצימים זה את זה, ועדיין, כל אחד מהם שלם בפני עצמו. בבחינת "טובים השניים, מן האחד: אשר יש-להם שכר טוב, בעמלם" (קהלת ד', ט'). והשכר הוא הזכות לשתף ולחלוק את אוצרותיהם בכל הרמות: בפיזי, ברגשי וברוחני. שותפות כזו הריהי שילוב של אהבה, תשוקה ואחווה, קירוב כל הגופים מתוך נכונות לחלוק את ה"יפה יותר" ואת ה"יפה פחות". האם ניתן לגשר בין שתי תפיסות מנוגדות אלה?
אפשרות הגישור תלויה בנקודת המוצא של כל אחד מבני הזוג. אם הם זוכרים שהם אלים, כדברי אפלטון, הריהם משולים לזוג פמוטים. אם הם רחוקים מהכרת הניצוץ האלוהי הטמון בהם, הריהם שרויים בבערות חשוכה ומפחידה. בחושך, נדמה לכל אחד מהם שהוא נכה, כי אינו יכול לראות…
אהבת הורה וילד
ברוב המקרים של התפתחות נפשית תקינה, אהבת הורה את ילדו נובטת כאינסטינקט ומוציאה מאיתנו את המיטב: את העדינות, הרכות, הסבלנות ואורך הרוח, את ההקרבה של נוחיות אישית למען ההתממשות ההורית. אהבה זו, שראשיתה בעומק האינסטינקט החייתי המשותף ליונקים רבים, מתחילה מיסוד מים ויכולה להגיע עד ליסוד אש. באהבה מיסוד מים נשאף לתת הכול לילדינו, שיהיה להם כל מה שלא היה לנו, שיממשו הם את כל מה שלא יכולנו אנו לממש, שיעשו במקומנו את מה שרק חלמנו לעשות ויביאו לנו כבוד ויקר.
באהבה מיסוד אש, עצם לידתו של ילד, עוד טרם הובטח דבר, גורמת לאושר. נשאף לכך שילדינו יכירו את עצמם ואת העולם, שיממשו את הפוטנציאל הטמון בהם, שיוסיפו צדק ויופי לאנושות ולטבע, גם אם יבחרו לעשות זאת בדרכים אחרות משלנו. האהבה מיסוד אש אינה מבקשת הזדהות מלאה עם מאפיינים דומים, לא פיזיים, לא רגשיים ולא מחשבתיים. האהבה מיסוד אש השוררת בין הורה וילד, נותנת הכרה ומשחררת.
אהבת מורה ותלמיד
אהבת מורה ותלמיד, היא כולה מיסוד אש. קשר זה אינו אינסטינקטיבי כקשר שבין הורה וילד. הוא אינו קשר "טבעי" לכאורה ומה שמקיים אותו אינו מותנה חיצונית; אין המדובר בקשר דם או בקשר שבטי-מסורתי, הנאכף על ידי נורמות ותרבות.
יתרה מזאת, האינטואיציה הגבוהה הנדרשת לזיהוי נכון של קשרי מורה ותלמיד עטופה באינסטינקטים אנושיים פגועים מהניכור ההולך וגובר של הפרט בחברה ומתהליך הולך ומתעצם של אינדיבידואציה. אמנם, ישנן גם כיום תרבויות בהן קשרי מורה ותלמיד מקובלים ומוערכים ועל כן אפשריים יותר, אבל ישנן לא מעט תרבויות בהן אפשרות זו נדחקה לשוליים ואף מעוררת קונוטציות של סכנה מפני ניצול לרעה של מעמדו וסמכותו של מורה כלפי התלמיד. כל אלו עשויים להקשות על האדם את זיהוי המורה החיצוני, זה היכול לסייע לו לאתר את המורה הפנימי בקרבו. על כן ניתן לומר שהקשר בין מורה ותלמיד הינו אינטואיטיבי ולא אינסטינקטיבי. מרגע התהוותו דומה קשר זה לקשר שבין הורה וילד. יש בו תהליך מתמשך של ציפייה, חשש ותקווה הדדיים, מסירות אין קץ ולבסוף – הפחתת תלות ובניית היכולת הגוברת של התלמיד לפעול עצמאית מתוך בטחון וידיעה פנימית.
הקשר שבין מורה ותלמיד הוא קשר של אהבה אנושית ולא אישית. לכן, אין מקום לאהבה מיסוד מים בין מורה ותלמיד. ניתן לומר, שהרובד העליון ביותר בנשמתו של המורה מהדהד ברובד העליון ביותר בנשמת התלמיד, ובין אותם רבדים נוצר חיבור שמהותו שיתוף, ערבות, חמלה, נתינה, כבוד והתמסרות לדרך משותפת.
תלמיד חושף בפני מורה את נפתולי מאמציו לכבוש את הכלים הפיזיים, האנרגטיים, הרגשיים והשכליים שלו ולכוון את כולם לשירות ערכים נעלים. ככל שמתעצם כוחו הפנימי, והוא מתעורר יותר להווייתו האמיתית ולייעודו, כך מתעוררים בקרבו כוחות ההרגל והפחדים השונים. החזק שביניהם הוא הפחד לאבד את המוכר והידוע, גם אם הוא בלתי מספק, על מנת ללכת לעבר הלא-נודע. התקרבות התלמיד אל מהותו הפנימית דורשת הקרבה של כל אותן קליפות, שאינן מהות. הקרבת הקליפות מקרבת אותו אל עצמו ומתוך כך אל זולתו. בתהליך זה הולך וגובר בו האור והוא מקרין יותר ויותר על סביבו, ממש כפי שאור נר מאיר יותר כאשר הוא שוכן בכלי שקוף. ברבות הימים יהיה גם הוא מורה ויאפשר כל זאת לתלמידיו, כחוליה בשרשרת.
אהבת אחים
ישנה אהבת אחים מבטן ומלידה, אשר בדומה לאהבת הורים וילדים היא מותנית ומחויבת במרבית החברות. אהבה זו מתחילה מיסוד מים ובתנאים כובלים ומרסנים היא עשויה לשמור על יציבות לאורך זמן. מה שזמני בה הוא כפיפותה והתנייתה בתנאי חיצוני, השתייכות לאותה משפחה. לא מתוך האנושי היא נובטת אלא מתוך האישי. אהבת אחים הולכת ומתעדנת במעגלים מתרחבים, ככל שהיא נוגעת יותר באנושי המשותף לבני אדם באשר הם בני אדם. בהיבטים נמוכים קל לזהות את המשותף במעמד חברתי, בדת, בגזע, בלאום וכדומה. בהיבטים הגבוהים ביותר כל בני האדם באשר הם הינם אחים, ובמונחים בודהיסטים על האחווה לשרור בין כל היצורים החיים. ככל שהמעגל רחב יותר כך עולה באהבה יסוד האש, דבר שיכול כמובן להתפתח גם בקרב אחים מבטן ומלידה.
בדומה לקשר בין מורה ותלמיד המרחיב את האינסטינקט ההורי לאינטואיציה ולבחירה בהכרה, כך גם אהבה למשפחה הנבחרת, או אהבת אחים-לדרך, שכרוכות בה תחושת שייכות לאותה משפחה רוחנית, אחריות ומסירות הדדית.
אהבת אחים מיסוד אש, היא מחויבות לממש את כל ה"יש" באדם ולמסרו כמנחה לקהילה. לא נדרש מאמץ מיוחד לבטא ערכים של הרמוניה, צדק ואמת בחברה שבה הכול הרמוניים, צודקים ודוברי אמת. רק בזמנים חשוכים ניתן באמת לבחון את גודלם של ערכים אלה באדם היחיד, אשר אז יחפש לו אחים לדרך, יוסיף את כוחו אל כוחם ויתרום במשהו לעולם. יתכן שאחווה ותרומה כאלה נראות בלתי אפשריות או מעבר ליכולתו של הפרט בתקופה נתונה. אולם כאן עלינו להתבונן סביבנו בפרספקטיבה ארוכת טווח. לא מדובר כאן רק במקרה פרטי של בני אדם אלא בחולייה בשרשרת אנושית. בתולדות האנושות כבר היו תקופות קשות ובכל זאת, היו בהן יחידים שפעולותיהם השפיעו על מהלך ההיסטוריה בעוצמות שונות, לטוב ולרע.
אהבת חינם
אפשר לתאר (גם אם באופן חלקי) את השילוב של כל ביטויי האהבה הנצחית, מיסוד אש, כאהבת חינם. זוהי האהבה הנעלה מכולן, האידאל הגבוה ביותר של האהבה הנובע מנדיבות הלב הרחב, מזווית הראייה הרחבה ביותר המכילה את העולם כולו.
אהבת חינם אינה תלויה בדבר. כשם שאש אינה חסרה כאשר שואלים ממנה, וכשם שהיא חייבת להאיר ולחמם מתוך טבעה, כך אהבת חינם אינה חסרה, אינה דועכת וחייבת להאיר אל מול סערות הזמן. אדם בדרגה גבוהה של הכרה, שמממש את ערך אהבת חינם, ימצא כי אין לו גבולות וכי גם מים רבים לא יעמדו בדרכו. אהבת האדם העליונה, באשר הוא אדם ולא משום כל דמיון גלוי בינינו, הינה אהבה מיסוד אש, שכן היא גוברת על הבדלים רבים וזוכרת תמיד רק מהות אחת – אנושיותנו.
סיכום
במאמר זה נסקרו כמה מן המושאים הבולטים של האהבה ובכל אחד מהם ניתן היה למצוא את האהבה הזמנית, המותנית והחלקית, מיסוד מים, ואת האהבה הנצחית והטהורה, מיסוד אש.
ואם האהבה היא אש, הרי שעל אש יש לשמור, להזין אותה בכוונות טהורות ובמעשים נעלים למען תהיה אש תמיד. כך תהפוך האהבה ליסוד עדין אך קבוע, המלווה את האדם בכל מעשיו בחייו כאן ועכשיו. ככל שייתן ממנה לא תמעט אלא להפך – תאיר, תחמם ותשפיע עליו ועל כל סביבותיו.
האהבה היא ערך זמין לכל. כל אדם יכול, מתוך בחירה, לתת אהבה. לשם כך עליו לראות עצמו בראש ובראשונה בעל זכות נתינה ולא בעל זכות קבלה. לאהוב, זוהי הזכות הגדולה. הבה נוסיף אהבה.