מילות השיר הידועות, "כי האדם עץ השדה", מזכירות לנו אמת עתיקה ואוניברסלית. האדם, החברה והעולם הם השתקפות זה של זה. החוקים הקיימים בעולם פועלים בתוך החברה ומשפיעים גם על האדם.
התופעה העולמית המכונה "מינים פולשים" חדשה יחסית במחקר. רק במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו מדענים לחקור אותה לעומק ולגלות שתופעה זו קיימת בממדים עולמיים ויש לה השלכות חמורות על כדור הארץ, על מערכות אקולוגיות שלמות, על מגוון המינים העולמי ועל הביטחון הקיומי של בני האדם.
המושג "מינים פולשים" כולל בעלי חיים, צמחים, פטריות ווירוסים הנמצאים מחוץ לבית הגידול הטבעי שלהם, מתרבים בקצב מהיר ודוחקים הצידה מינים מקומיים. בישראל אנו מכירים את השיטה הכחלחלה, את המדוזה ואת המיינה. אלו הן רק דוגמאות בודדות, אך בעזרתן נוכל ללמוד על תופעה רחבה הרבה יותר.
השיטה הכחלחלה הגיעה אלינו עם התבססות המנדט הבריטי בארץ (1917), שייבא מאוסטרליה את העץ כדי לייצב את דיונות החול במישור החוף, לטובת חקלאות יעילה ומניעת כיסוי כבישים ושדות על-ידי החול. המדוזה ("חוטית נודדת") הגיעה לחופי ישראל בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. היא גדלה באופן טבעי באוקיינוס השקט ובאוקיינוס ההודי, והחלה לפלוש לים התיכון בעקבות חפירת תעלת סואץ במאה ה-19. המיינה (ציפור מדרום מזרח אסיה), הגיעה בשנות ה-90 של המאה ה-20 כציפור המיועדות לנוי, ובמשך השנים ברחה או שוחררה על-ידי מגדלים באזור המרכז.
חשוב להבין כי המינים המכונים "פולשים" מועברים מבית גידולם על-ידי האדם, אם בצורה מכוונת ואם בשוגג. מינים שונים נדדו אמנם בכדור הארץ מאז ומעולם, אך מאז המהפכה התעשייתית, עם המצאת האניות, הרכבות והמטוסים, החלה האצה של תהליך זה.
תופעה זו גורמת להכחדת מינים, זיהום מקורות מים וקרקע, שרפות ענק ופגיעות קשות במערכות אקולוגיות רבות. מאז ומעולם היה האדם תלוי ביציבות מערכות אלו, היות שהן אחראיות על מחזור טיהור המים לשתייה, על פוריות ויציבות הקרקע, על מקורות המזון והתרופות ועל כמות החמצן באטמוספרה.
ה"מינים הפולשים" אינם רעים או טובים בפני עצמם, ואם נחשוב על כך לרגע, הם אפילו אינם באמת "פולשים". הם פשוט עושים את מה שהם יודעים לעשות, כלומר לחיות ולהתרבות. הם אינם בהכרה לכך שהם גורמים לנזק או פוגעים במשהו. השיטה הכחלחלה איננה מין פולש בבית גידולה הטבעי באוסטרליה, והיא מהווה חלק מהמערכת האקולוגית הטבעית של המדינה. הסיבה שבני האדם מכנים מינים אלו "פולשים" קשורה להשפעות ולהשלכות הימצאותם בסביבה חדשה, אשר איננה מקומם הטבעי.
כאשר מינים אלו חיים במערכות האקולוגיות הטבעיות והמקוריות שלהם, הם אינם מפתחים דפוסים של השתלטות או של הרס. הם חיים בהרמוניה ומתפקדים כחלק ממערכת אקולוגית שלמה, אשר לכל מין בתוכה יש תפקיד וייעוד. כל מין אשר נמצא במקומו תורם את תרומתו למערכת ומקבל ממנה דבר מה. לדוגמה, החרקים המאביקים את הצמחים מסייעים להם להתרבות, ועם זאת מקבלים מפרחיהם מזון. בעל חיים מסוים הניזון מצמחים משמש מזון בשרי לבעל חיים טורף, וכן הלאה.
המערכת האקולוגית הטבעית יודעת להגיע לאיזון, וכאשר מין מסוים מתרבה יתר על המידה, היא תאזן את עצמה בעזרת מינים אחרים ובדרכים שונות, וכך תחזור המערכת לשיווי משקל.
כאשר מדובר ב"מין פולש", הפרט המסוים נמצא מחוץ להקשר הטבעי שלו, כלומר מחוץ לבית הגידול שלו, ואין לו את מנגנוני האיזונים והבלמים של המערכת האקולוגית שבה התפתח. הוא יוצא מהקשרו ומתחיל לפעול כ"פרט בודד בשטח", כלומר מתרבה ללא גבול ודוחק ומכחיד מינים אחרים. בטווח הקצר, מנקודת מבטו של המין הפולש, הוא מצליח לממש את ייעודו כמין בודד בכך שהוא מנצח את סביבתו ומתרבה עוד ועוד. אך בטווח הארוך, מינים פולשים פוגעים במערכת האקולוגית שאליה הגיעו, עד כדי הרס מוחלט שלה, ובמקרים קיצוניים מצב זה יכול לגרום להכחדתו של המין הפולש עצמו. דוגמה מעניינית לתופעה זו אנו מוצאים בפלישת "נחש העצים החום" לאי גואם באוקיינוס השקט, אשר בתוך כמה עשורים הכחיד כמעט את כל אוכלוסיית הציפורים באי, וכעת הוא ממשיך לטרוף מכרסמים ובעלי חיים קטנים אחרים. אין לדעת מה יקרה בסופו של התהליך. האם הנחש ישתלב לבסוף באי או שמא לא יהיה לו מה לאכול וגם הוא ייכחד?
מה נוכל ללמוד על עצמנו כבני אדם מתופעה עולמית זו? האם גם אנו, החיים בתוך חברה, חווים את עצמנו כחלק ממנה? האם מצאנו את מקומנו הטבעי? האם גם אנחנו חלק ממערכת אקולוגית רחבה יותר, החברה? האם יש לנו למי לתת וממי לקבל?
החינוך המודרני שקיבלנו גורם לנו לחיות מתוך תפיסת עולם של הפרדה ואינדיבידואליות, כל אדם לעצמו. האדם נמצא אמנם בבית גידולו הטבעי, אך הוא זר בביתו שלו. אנו מתפקדים כמו מין פולש בתוך סביבתנו, מאחר שאיננו מזדהים עם היותנו חלק ממערכת אקולוגית רחבה יותר מאשר אנו עצמנו. האדם המודרני התנתק מהשייכות לקהילה והתנתק מעצמו. מצב זה גורם לו לחיות כאילו הוא לבד בעולם, ומעצב תפיסת עולם של "אדם לאדם זאב" או "חיה ותן לחיות". אנו חיים בחברה מטריאליסטית ואינדיבידואליסטית, שבה כל אחד חי את חייו ללא קשר לאחר. האדם איבד את מקומו הטבעי במערכת האקולוגית הנקראת חברה. הוא אינו חש חלק ממנה ואינו חש קשר לאנשים המרכיבים אותה. תחושות הניכור והבדידות הללו גורמות לאדם לחיות ללא התחשבות באחר, מצב המביא לתופעות של אלימות בחברה, ולכך ש"אם צריך" אז אין בעיה לרמוס אדם אחר כדי להשיג את מטרותיי, כדי "לנצח" או כדי לצבור כוח. בדומה למינים הפולשים, גם האדם אינו חושב מספיק מה יהיה בעתיד, מהן ההשלכות של מעשיו על האחרים וכיצד תפיסת המציאות של כל אחד מאיתנו מעצבת את האופן שבו החברה שלנו נראית ומשפיעה על עתידה.
האושר, הבריאות והמשמעות שלנו, כבני אדם, קשורים למציאת מקומנו הנכון בעולם; המקום המאפשר לנו לקבל ממישהו, וגם לתת למישהו אחר. האושר נובע גם מתחושת השייכות לקהילה ולחברה שבהן אנו חיים.
במצרים העתיקה רווחה התפיסה שלפיה לכל דבר, כמו לכל אדם, יש תפקיד, משמעות ומקום בעולם. אין דבר שהוא טוב או רע, ולכן גם אין אדם שהוא טוב או רע. יש רק דבר שנמצא במקום שלו, או כזה שלא נמצא במקום שלו. כאשר דבר או אדם אינם נמצאים במקומם, בדומה למין הפולש, נוצרת חסימה בזרימה הטבעית של החיים. אין העברה בין מרכיבי המערכת, ולכן אפשר לומר שאין ממש חיים.
עיקרון ההעברה והזרימה מתקיים כאשר כל אדם מוצא את המקום שלו ומזדהה עם היותו חלק מהשלם. כאשר הוא מוצא את תפקידו ומקומו בעולם, הוא הופך חלק מהקהילה ומהחברה שבהן הוא חי ושאליהן הוא שייך.
כאשר האדם ימצא את מקומו הטבעי, כאשר יהיה לו למי לתת וממי לקבל, הוא יהיה מאושר. החברה תהיה נכונה יותר, הצדק ישרור בה והפרטים שבה יהיו מאושרים. כך יוכל גם העולם לחזור למצב הטבעי שבו כל דבר נמצא במקומו ומבטא את ייעודו.
מקורות:
אתר: www.iucn.org
אתר החברה להגנת הטבע: www.teva.org.il
אתר המשרד להגנת הסביבה: www.sviva.gov.il