אם נסתכל בדפי ההיסטוריה דרך המסננת של תקופות שלום ומלחמה, נראה שזמני המלחמה ארוכים ורבים יותר מזמני השלום. מצב זה איננו רק נחלת העבר; בימינו אנו עדים להתרחשותן של מלחמות רבות כל כך שאם ננסה לספור אותן, נתקשה לעשות זאת.
המלחמה היא דבר טבעי, ובני האדם לא המציאו אותה. מלחמת הישרדות קיימת בעולם הצומח והחי, ובאופן דומה גם בעולם בני האדם, רק שאצלם היא מקבלת גוון אחר – מלחמה על תפיסת עולם, על אמונה, על אידיאלים ועל דרך חיים.
מלחמות "חיוניות" אלו מחריפות ומתרבות עם כל יום שעובר, ואט אט הן הורסות את עולמנו. חפים מפשע רבים יותר נפגעים, חלומות רבים יותר מתנפצים ומידה רבה יותר של סבל, עצב, מחלות, עוני וייאוש פושטת בעולם. ממון, שיכול היה להיות מושקע במזון, בתרופות ובפתרונות אקולוגיים, מופנה לבניית מכונות הרג ומשחית. חיים הופכים למוות.
כל בני האדם הלוקחים חלק במלחמות ברחבי העולם עושים זאת בסופו של דבר למען עולם טוב יותר, על פי תפיסתם. האדם נלחם עבור מה שנראה לו צודק; איש אינו יוצא למלחמה שאינה הכרחית בעיניו. אך האם המלחמות הרבות אכן מקרבות אותנו אל גן העדן והמנוחה המיוחלים? מדוע נדמה לעתים שיעדים אלה מתרחקים מאיתנו דווקא ככל שאנו מתאמצים יותר להשיגם? האם יכולה להיות אפשרות אחרת?
ברצוני להציע פתרון אחר למלחמות הרבות בעולמנו, והוא הפילוסופיה.
מדוע? היות שכאשר אנו מתנהגים כפראים, קודם יורים ואחר כך שואלים שאלות, כאשר אנו פועלים מתוך פחד וכעס, או בגלל שנפגענו – אנו מוצאים את עצמנו נלחמים בצורה לא נכונה לקראת מטרה לא נכונה. אנו מתישים את עצמנו בקרב ארוך שאינו מוביל לתוצאות אמיתיות, ורק אחרי שאיבדנו יותר מדי אנו מנסים להבין במה שגינו. כך הדבר ביחסים בין-אישיים וכך הדבר גם ביחסים בין מדינות.
ומה הוא הדבר שאנו עושים לא נכון? לעתים אנו פשוט שוכחים להיות בני אדם. בניגוד לבעלי החיים, המתרכזים בהעברה הלאה של הגנים שלהם למען ההישרדות, האדם שואף ליותר מאשר להתקיים בלבד. האדם שואף גבוה – לאחווה, למיסטיקה, למדע ולאמנות. האדם יכול לחיות על פי חוק השונה מחוק הג'ונגל. ככל שנתמקד בהישרדות, בכוח ובשליטה, נדמה יותר לבעלי החיים; ככל שנתמקד במה שעושה אותנו לבני אדם, נהפוך לאנושיים יותר.
הפילוסופיה היא דרך המבקשת להוביל את האדם אל מיצוי הפוטנציאל האנושי שלו, אל טבעו האציל האמיתי, אל המהות של המין האנושי, ולכן גם אל השלום ואל האושר. נכון שבאדם קיים יסוד של האגו, החיה, אבל אסור לנו להאמין כי האדם מורכב רק מכך. אפלטון אמר כי האדם הוא אל, אך הוא שכח זאת. האדם, כל אדם, הוא יותר מאשר גוף. האדם הוא קודם כל נשמה, רוח אין-סופית ואצילה.
מסר זה הועבר על-ידי פילוסופים ומייסדי תרבויות: בודהא ולאו צה, סוקרטס והרמב"ם, משה, ישו ומוחמד. גם בעת המודרנית ישנם אנשי דת, הוגי דעות, מדענים, פוליטיקאים ואמנים החותרים להפיח חיים בדמותו האצילה של האדם, וכאן אפשר להזכיר, למשל, את אלברט אינשטיין, הרמן הסה, הרב קוק, א' ד' גורדון, גאנדי, אמא תרזה, מרטין לותר קינג, הלן קלר, ריצ'ארד באך, פאולו קואלו, ג'ון לנון ואפילו וויל סמית.
לאור זאת נשאלת השאלה, כיצד הגענו עד הלום? כיצד יצרנו עולם שבו דמויות קיצוניות מנהיגות מדינות שלמות המחזיקות בכלי נשק להשמדה המונית, עולם שבו מחצית אחת שונאת את המחצית האחרת ופוחדת ממנה, עולם שבו בעלי ההשפעה הם לאו דווקא טובי הלב?
אולי פשוט שכחנו את המלחמה האמיתית – המלחמה עם עצמנו.
זוהי מלחמה שאינה נראית כלפי חוץ, אך אל לנו לטעות – זו המלחמה הגדולה ביותר המתרחשת כיום, ושהתרחשה אי פעם; היא מתרחשת בתוך כל אדם, בתוך כל לב, וללא הפסק. המלחמות האחרות בעולם נולדות מתוך הזנחת שדה הקרב הנמצא בתוך האדם.
בכל תרבות משמעותית בהיסטוריה היה קיים מושג מלחמת הקודש – המלחמה בין הטוב לרע הקיימים בתוכנו. אצל האינדיאנים מלחמה זו נקראה "מלחמת הפרחים", וסמלו של הלוחם היה הפרפר, המתחיל כזחל זללן ומשתנה ליצור מעופף ורב יופי. בהודו היה מדובר במלחמה שבין בני הפאנדווס האצילים לבני הקוראווס המושחתים. במיתוסים של יוון אלו הם גיבורים, בני אדם או חצאי אלים העוברים מסע של כיבוש עצמי בדרך להגשמת ייעודם.
היהדות מלמדת כי "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". הנצרות מתייחסת למאבק בין שדים למלאכים השוכנים בנפש האדם. האיסלאם מציין את המושג "ג'יהאד", מלחמת הקודש, מילה שכיום מעוררת בנו פחד. ראוי להיזכר במשמעותו המקורית של מושג זה: "הג'יהאד הקטן" הוא הג'יהאד פחות הערך, זה של הכיבוש החיצוני, ופרשנויות רבות רואות בו אקט הגנתי בלבד. לעומת זאת, "הג'יהאד הגדול" הוא המלחמה שבתוך האדם, שנקבעה להוות את עיקרו של האסלאם. לאורך ההיסטוריה האנושית דורשת מלחמת הקודש מהאדם שלא לוותר על צלמו – צלם אנוש.
עולמנו נע היום קדימה במהירות, וכיוון ההתקדמות לא נקבע על פי ערכים אנושיים אוניברסאליים כמו אומץ, יושר ואהבת רעים, אלא בעיקר על-ידי אינטרסים אישיים ואגואיסטים: פוליטיקאים המחפשים מעמד, יוקרה וכוח במקום את שירות המדינה; חברות האמורות לדאוג לטובת הציבור אך עושות את ההפך מעצם היותן גוף כלכלי בבסיסן; מערכת החינוך שהפכה לפס ייצור של ציונים או המצב האקולוגי שאינו מקבל כמעט מענה, מלבד התערבותם האמיצה של מספר אזרחים.
אפשר עדיין לתקן את החברה שלנו. הלא החברה שלנו היא אנו עצמנו. אם נתקן את עצמנו נסייע בכך לתיקון החברה, ואם נסייע לתיקון החברה נתקן גם את עצמנו. המלחמה הקדושה שלנו כפרטים וכקבוצות היא לחזק את הטוב שבנו. "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך יש להגביר את האור", כתב א' ד' גורדון.
עם התמוטטות האימפריה הרומית שקעה אירופה לאלף שנות ימי ביניים, שנים של שחיתות ועוני, בורות ואלימות, של פחד ושל אי צדק. הדבר אירע משום שלא היו מספיק אנשים שנשארו נאמנים למעלות האדם. גם כיום המלחמות שאנו רואים בעולם נובעות מכך שאנו מבקשים לשנות את האחר במקום את עצמנו. כדי להביא רנסנס חדש עלינו להיאבק בכעס, בפחד ובאלימות שבתוכנו, כי קיומה של האנושיות שלנו תלוי בנו בלבד. אנו משקרים לאחרים רק אם אנו משקרים לעצמנו, ואנו כועסים על אחרים כאשר אנו מאוכזבים ומתוסכלים מעצמנו או כועסים על עצמנו.
הפילוסופיה נתפסת לעתים כסוג של התפלפלות אינטלקטואלית, אך למעשה היא מבטאת את הקרב העמוק ביותר – מלחמתו של האדם המבקש לבטא את נשמתו. זכרו שכל אדם שאתם רואים סביבכם, מנסה, בדיוק כמוכם, לחיות כאדם שלם ואמיתי. זו מלחמת העולם שלנו, וכל אחד מאיתנו מופקד על הקרב שלו עצמו. זוהי הדרך לחזק את הטוב בעולם.
מזמור הומרוס לאל ארס:
"שְמַע קוֹלִי, גּוֹאֵל בְנֵי אָדָם, מֵשִיב הַנְעוּרִים. שְלַח קֶרֶן-אוֹר לְחַיַי וּבָרֵךְ אוֹתִי בִגְבוּרַת הַקְרָב, וְאֶמְצָא כּוֹחַ לַעֲקר מִלִבִי אֶת הַפַחַד וּלְהַכְרִיעַ אֶת הִרְהוּרֵי הַנֶפֶשׁ הַמּוֹלִיכִים אוֹתִי שׁוֹלָל. רַסֵן אֶת הֶחָרוֹן וְהַזַעַם הַמּוֹבִילִים אוֹתִי לִנְתִיבוֹת מְרִיבָה עֲקֻבּוֹת מִדָם. וְתֵן לִי, אֵל קָדוֹשׁ, אֹמֶץ לֵב לְצַיֵת לְחֻקֵי הַשָּלוֹם, וְלָסוּר מִדַרְכֵי אֵיבָה, מַשְטֵמָה וּמְדָנִים, וּמִדַרְכָם שֶל הַשֵּדִים הָאֲיֻמִים, שׁוּלְיוֹת הַמָוֶת".