החיפוש אחר האושר העסיק את האדם מאז שחר ההיסטוריה. אומנים, מדענים, פילוסופים ואנשי דת רבים ניסו לענות על השאלה הגדולה המטרידה את מנוחתנו – מה האדם אמור לעשות כדי להיות מאושר? או במילים אחרות, מה הוא הייעוד של האדם? מה היא תכלית קיומו?
הפילוסוף הוא האדם אשר מתעוררת בו השאלה – מדוע?
על פי מה אנחנו בוחרים את מהלך חיינו? מה מניע אותנו? מה מגביל אותנו? מה היא הבחירה הנכונה? האם ברשותנו הכלים והכוחות לעשות בחירה זו?
אפשר לומר שהאדם שואף יותר מכול לאושר. מה הוא אושר? קשה לומר באופן חד-משמעי או באופן כזה שיסכימו עליו כל בני האדם, אך לכל אחד מאיתנו קיימת הכמיהה אליו ואף הזיכרון העמום של כיצד זה אמור לגרום לנו להרגיש…
בשונה ממה שאומרים לנו כמה פרסומאים, האושר לא נובע ממקור חיצוני. ראיה לכך היא שאף על פי שלרובנו קורת גג, בגדים חמים, אוכל בשפע וכמה מאות או אלפי חברים בפייסבוק, רבים מאיתנו לא מרגישים מאושרים. מדוע?
עצרו רגע.
נסו להיזכר ברגע משמעותי בחיים שלכם, רגע שבו הרגשתם מאושרים. זה יכול להיות רגע קצר, או פרק בחייכם שבו הרגשתם שלמים עם עצמכם, כאילו שכל הבחירות שעשיתם עד לאותו הרגע בחיים הובילו אתכם לנקודה זו. זוכרים?
נכון, חלק מהבחירות שעשינו היו "לא טובות", כלומר הביאו סבל לחיינו, אבל גם למדנו מהן משהו על עצמנו, על טעויות שלא נחזור עליהן, ובזכותן הפכנו להיות מי שאנחנו היום. האושר הוא היכולת לזכור מאין באתי ולאן אני הולך, גם כאשר טועים בדרך.
אם כן, מה מונע מהאדם להיזכר? פחדים, ספקות, דעות קדומות, אגואיזם, הרגלי התנהגות ומחשבה – כל אלו משמשים מחסום בחיבור האפשרי בינינו לבין עצמנו. כאשר אדם מונע ע ל ידי פחד מאכזבה וספק ביכולתו; כאשר דעתו משובשת על ידי דעה קדומה, תשוקה לממון, לכבוד ולהצלחה; כאשר הוא מגיב בכעס, גאווה או בושה ביחס לנסיבות החיים – כל אלו מצמצמים את יכולתו לראות את המציאות כפי שהיא; הם מפריעים לו להיות מחובר לייעוד שלו ולעולם שהוא חי בו.
מקורם של מיתוסים רבים העוסקים בטוב וברע, במעטים מול הרבים, באור מול החושך – נובעים ממאבק עקרוני זה. אפשא לומר שלִבה של הבחירה האנושית היא הבחירה בין האדם החייתי לבין האדם האנושי.
האדם החייתי פועל בצורה אוטומטית, אינסטינקטיבית. בחירותיו מתבצעות מנקודת ראייה זמנית וסובייקטיבית, הלוקחת בחשבון קודם כל את האגו ודורשת כאן ועכשיו את סיפוק התשוקות והרצונות האישיים.
האדם האנושי פועל בצורה מודעת ואינטליגנטית. בחירותיו מתבצעות מנקודת ראייה אובייקטיבית, הלוקחת בחשבון קודם כל את הצורך הכללי, ודורשת ויתור (מבחינת האגו) למען ערכים אוניברסליים, מבלי להיחפז.
האדם, אשר גילה בתוכו את הצורך לדעת; את הצורך לראות מעבר למציאות המופרדת; את הצורך לתת חזרה לעולם; את האפשרות לחיות את החיים – ולא רק לשרוד אותם – למעשה מתחיל להיזכר מי הוא באמת.
השאלה המתבקשת היא – איך עושים את זה? כיצד יכול אדם להתגבר על קשיי היום-יום ולחיות את החלום? במובן מסוים אי אפשר לענות באופן מפורט על השאלה; אין רשימה של מעשים שיש לבצע, וגם לא רשימה של חוקים שעל פיהם אפשר לקטלג את הבחירות הנכונות. עם זאת, יש כיוון ודרך. הדרך מכוסה באבק ורק מעטים בוחרים לצעוד בה, אך היא כאן, בהישג יד.
במובן מסוים הנפש היא המפתח; עלינו לסדר את האישיות שלנו כך שתאפשר למהות הרוחנית שלנו להתבטא. עלינו ליצור באופן מודע ורצוני את החיבור בין שלושת העולמות: גוף-נפש-רוח.
הנטייה של הנפש היא לשרות באי סדר; הרגשות סוחפים אותנו, פעם למטה ופעם למעלה, מחשבות חדשות צצות בכל רגע, ואלו הקיימות מעסיקות את עצמן בניסיון להוכיח את צדקתן. כל עוד הנפש נעה כמטוטלת חסרת ציר, אנחנו מתקשים לשמור על חיבור פנימי לאורך זמן. רק כאשר הנפש ניצבת במרכז, נוצר הגשר בין העולמות.
ברגעים שונים בחיינו, חוויות מיסטיות שונות כמו התאהבות באדם או ברעיון, מנכיחות סדר זמני בעולם זה; פתאום הכול נראה ברור, אחד. אין בלבול ואין ספקות, כל הפחדים נעלמים, ולרגעים – ימים ואף שבועות – אנחנו מרגישים בשמיים. אכן, חיבור זה מעניק לנו את הכוח, את החיבור לפוטנציאל או למהות הפנימית, השמיימית שלנו, אך חיבור זה נוצר באופן זמני ונותר תלוי בנסיבות חיצוניות.
התפתחותו של האדם מובילה אותו לעצמאות רוחנית ומאפשרת לו את החיבור באופן נשלט, רצוני ותמידי. הדרך עצמה נעשית בטיפוס ארוך, ומרכז עבודתו הוא סידור האישיות; סידור הנפש לכדי יציבות, אך מבלי להתבלבל בין המטרה והאמצעי. האדם מגיע לעולם עם ארגז כלים, עם מטרה ועם ייעוד. עליו להשתמש בכלים אלו ולטפח אותם, לשכלל את השימוש בהם, אך אסור לו לשכוח את מטרתו המקורית. בהיותנו יצורים אשר באופן עקרוני מאפשרים את החיבור בין השמיים והארץ, עלינו לאפשר למהות להתבטא, לערכים הנשגבים להתקיים בעולם. לכל אחד מאיתנו ייעוד כלשהו, או אופן ספציפי שבו הוא הולך לבטא ערכים אלו, אך המטרה במהותה היא אחת – לחבר.
המפתח העומד מאחורי סדר זה הוא פשוט – אחדות. אחדות בין העולמות.
כדי להשיג את האחדות הרוחנית, יש להתחיל בקטן – באחדות בין מחשבה למעשה.
הפילוסוף הוא האדם המחפש את האחדות בחייו, הוא משקיע את מרב כוחותיו לא בהבנת דברים חדשים, אלא בלחיות את הדברים המובנים לו כעת.
האחדות בין המחשבה והמעשה היא הזרע של האחדות בין הרוח לחומר;
בין הייעוד שלנו לחיינו אנו. בין השמיים והארץ.
הפילוסוף מקבל בשמחה פשוטה את נסיבות חייו – הנוחות יותר והנוחות פחות – לא משום שלא אכפת לו או שהוא ניתק עצמו מהעולם, מגופו או נפשו, אלא משום שהוא מזהה אותן כחלק משלם ולוקח עליהן אחריות. הוא איננו מאשים אחרים בכישלונותיו ולא נוטר טינה למאשימים אותו. הוא שמח בחלקו ועושה תמיד את המיטב עם מה שברשותו. הוא שואף תמיד לתת ולא מצפה לתמורה. הוא מנסה בכל מאודו להיות הטוב ביותר שהוא יכול לדמיין. הוא לא מוותר על חלומותיו ולא רודף אחרי חלומותיהם של אחרים.
האדם, המנסה לבטא את מהותו הפנימית, שואף יותר מכול לקיים אחדות בתוך חייו. בין מחשבתו לבין מעשיו, בין חריצותו בזמן הכנת ארוחת הבוקר לבין שטיפת הכלים, בין התנהגותו בבית לבין התנהגותו בעבודה. הוא לא יסכים לצביעות ולשקר, אך יילחם בהם קודם כל בתוכו. דרכו היא דרך הדוגמא והסובלנות; הוא לא יכפה את הבנותיו על אחרים אך לעולם לא יתבייש לפעול על פיהן.
האדם העצמאי פועל בשמחה ומתוך אמונה במעשיו. הוא לא מאפשר לנסיבות הזמניות לשמש מחסום בין הבנתו ומעשיו. כאשר הוא נתקל בפחד, הוא לוקח אותו בידו וממשיך קדימה, משום שאהבה מובילה את צעדיו. הוא הגיבור במיתוסים העתיקים כמו בספרי הקומיקס המודרניים. הוא מסמל את האפשרות של האדם לבחור נכון; לבחור במעלה.