בעולם המודרני אנו חשופים לגישות שונות, אמונות, דרכים וזרמים המציעים להולכים בדרך אפשרות להתפתחות רוחנית. כיצד נדע לבחור? בהשראת מי ללכת? כיצד נדע מה נכון עבורנו.
לפני כמה חודשים העברתי הרצאה בנושא "פילוסופיה כדרך חיים" באחד הסניפים של אקרופוליס החדשה. בין המשתתפים הייתה גם נערה שהעלתה שאלות עמוקות מאוד. פניה היו רגועות והביעו תום וסקרנות בריאה, כסקרנותו של ילד התר את העולם.
בסיומו של האירוע נפרדתי מן האורחים שזרמו לאט לאט החוצה, אך אותה נערה נותרה בלובי וביקשה להמשיך לשוחח.
נועה, אקרא לה, חיילת לקראת שחרורה, סיפרה את סיפורה. "כחלק מהשירות הצבאי בבסיס שלי, יש לנו מדי שבוע לימודי יהדות עם רבנית. השיעורים שלה מאוד מעניינים. בנוסף, בחודשים האחרונים הלכתי עם חברים למספר הרצאות על זן ובודיהזם. התחלתי לשים לב שיש דברים מאוד דומים בין היהדות לבין מה שנאמר בהרצאות הללו, ושאלתי בעניין את הרבנית… הרבנית יעצה לי לא ללכת להרצאות מסוג זה, כי נולדתי יהודייה ועליי לשמור על היהדות. דבריה בלבלו אותי, והאמת שאני לא יודעת, אולי היא צודקת, יש משהו במה שהיא אומרת… מה אתה חושב?”
קל היה לזהות שנועה ניחנה בתבונה פילוסופית טבעית המאפשרת לה לזהות את הקשרים שיש בין דברים הנראים שונים לכאורה. כך היא זיהתה קווי דמיון בין תורות הזן, הבודהיזם והיהדות. זוהי יכולת לחזות ביופי מסוג מיוחד, שריגשה אותי מאוד. הרהרתי בכוח שיש למילים שלנו, כמה בקלות אנו יכולים להשפיע על אנשים אחרים, כמה זהירים עלינו לנהוג עם "הכלי שבאמצעותו נברא העולם".
מה אענה לה? תהיתי. כיצד אוכל להיות נאמן ללימודי הפילוסופיה שאני לומד, ומלמד – לימודים המבקשים לעורר עצמאות באדם?
לקחתי את הזמן לארגן את מחשבותיי ואת רגשותיי, ולמצוא את הדרך שאוכל לעמוד בה בכבוד באמון שהיא נותנת בי.
מספר עקרונות שדיברתי עליהם בהרצאתי אִפשרו לי ליישם את "הפילוסופיה כדרך חיים" בשיח שהתעורר בינינו.
עיקרון ראשון – חוכמה
ביקשתי מנועה לפנות אל החוכמה הפנימית הנמצאת בתוכה, מהסיבה שידע, דעות ורעיונות אלו הם דברים שאפשר להעביר לנו, ואילו החוכמה אינה דבר שאפשר להעניק ואי אפשר לקבל – אפשר רק לטפח ולפתח. היא קיימת כמו זרע בתוך כל אחד ואחת מאיתנו; זרע שאפשר למצוא בתוך כל מה שצומח וחי, בתוך הטבע עצמו.
חוכמה קשורה ליכולת להכיר את עצמך באמת, לאפשרות להכיר את הכוחות החיים שפועלים בתוכך וליכולת לזהות את הכיוון הנכון לך ולבחור בו – ליכולת להיות שלם.
לחכם אין בהכרח אמצעים רבים יותר כדי להיות מאושר, הוא פשוט מפיק יותר אושר ממה שיש. אדם שאינו יודע להשתמש במה שיש לו, אין זה משנה אם יהיה לו עוד. את רוב ההזדמנויות לאושר בחיים שלנו אנו פשוט לא מזהים. החוכמה היא פוטנציאל; רוב האנשים מזהים אותה עמוק בתוך עצמם, אבל לא תמיד ברור להם כיצד להוציא אותה החוצה.
הפילוסופיה היא אהבת החוכמה – התשוקה להתאחד עם עצמנו.
עיקרון שני – דע את עצמך
לא רציתי לתת לה "דגים", רציתי שהיא תלמד לדוג את התשובות מתוך עצמה. הצעתי לנועה להכיר את עצמה טוב יותר כדי שתהיה עצמאית.
מה זה אומר להכיר את עצמנו?
יש לנו גוף, ואותו אנו מכירים – או שאולי לא? אנו מפעילים אותו, אם כי לרוב איננו יודעים כיצד להניע אותו בצורה נכונה; אנו אוכלים, אם כי לרוב איננו יודעים מה הוא המזון הטוב עבורו; אנו נושמים, אבל איננו יודעים לנשום טוב ולעומק; אנו חיים עם גופנו עשרות שנים, אבל לא יודעים כיצד להקשיב לו – כי הוא מדבר ויש לו קול משלו… לפיכך, לומר שאנו מכירים את הגוף שלנו זה דבר גדול.
יש לנו נפש, עולם פסיכולוגי עשיר ברגשות, מחשבות, תפיסות, זהויות, פחדים, תחושות, זיכרונות וקשרים פנימיים… עד כמה אנו מכירים אותם? יש לנו מסכות שאנו מתקשים להסיר. עד כמה אנו רואים אותן? כמה בחירות בחיים שלנו נובעות מצרכים לא תמיד מודעים, כמו להיות נאהב, לקבל אישור חיצוני או "להיות בסדר" עם הנורמות החברתיות? ומה עם כוחות הנפש העצומים? האם אותם אנו מכירים?
יש לנו רוח, שהיא חלק באדם שקשה לראות אותו או לתפוס אותו (כמו את הרוח), אבל שקיים ואותו אנו לא מכירים כמעט בכלל. זהו כוח החיים האדיר והמסתורי המניע אותנו, שהוא "האני" האותנטי, שיש לו מסכות, שיש לו מחשבות, שיש לו תדמיות, אבל הוא לא הם.
רוח האדם נותרה חידה מסתורית ולא מפוענחת, ולמדע של היום אין תשובות טובות יותר לגביה מאשר לפני 4,000 שנה. אם ניקח יצור חי ונפרק אותו לגורמים, לא נמצא חלק שנקרא "רוח" או "חיים", ואם נרכיב את החלקים בחזרה, הוא לא ישוב להיות "רוחני" או "חי". את הכוח הזה, שאין לו גבולות, איננו מכירים כמעט בכלל.ביוון העתיקה שמותיהם של חלקים אלו נקראו- "סומה" לגוף, "פסיכה" לנפש ו"נאוס" לרוח. מעוררת השתאות בעיניי העובדה שהיוונים, כמו בתרבויות עתיקות רבות נוספות, הכירו בקשר שבין המישורים השונים הללו והתייחסו למערכת היחסים הנכונה ביניהם ברפואה, במדע, בחינוך, בפוליטיקה ועוד. אנו, בני התרבות המערבית, שכחנו את החיבור הזה במשך אלפי השנים האחרונות, ורק פרויד הזכיר לנו מחדש שיש קשר בין שניים מהם, הגוף והנפש… לכך קוראים היום "הקשר הפסיכוסומטי".
אבל מה עם הרוח הנוהגת את הספינה? האם יש לה מקום בחיינו?
בני תרבויות עבר התייחסו אל הגוף, הנפש והרוח כאל שלושה מיתרים של כלי אחד, של "אנחנו אחד" שצריכים לנגן את אותה המנגינה יחד בהרמוניה, כדי שנוכל להפיק מתיבת התהודה של החיים צלילים של אושר ואחדות.
מה הקשר בין הבחירות היום-יומיות שלנו לקול הפנימי שלנו?
האם אנו יכולים לשמוע את קולה של הרוח?
עיקרון שלישי – להיות תלמיד של החיים
נועה היא בחורה צעירה, וכדרכם של צעירים רבים היום, היא שואלת, "מי אני באמת? ומה היא הדרך הנכונה לי בחיים?" אלו הן שאלות בסיסיות שאין עליהן תשובות סגורות ברורות וסופיות, ואם היא תלמד להכיר את עצמה, היא תוכל לענות עליהן.
במקום לתת לה תשובות שיהיו פשוט עוד רעיונות, מחשבות ואמונות תיאורטיות עבורה, ביקשתי לעורר בה את "אהבת החוכמה", לתת דרור לנועה הפילוסופית, לנועה, התלמידה של החיים.
התשובות לשאלות המשמעותיות בחיים משתנות, גדלות ומתפתחות יחד איתנו, מכיוון שאנו מסוגלים להפנים את התשובות על פי המידה שאנו "מוכנים" – בדיוק כמו שתינוק מסוגל לפתע לשבת ופעוט להלך. "התפתחות רוחנית" זו איננה קלה.
מובטח לנו לטעות בדרך, מובטח לנו להתבלבל בה, מובטח לנו גם ליפול – אבל תוך כדי הניסיון החוזר ונשנה דבר-מה מתרחש. אף שהשאלות והאתגרים נשארים זהים – אנחנו משתנים. תשובה היא דבר שנולד מבפנים כאשר אנו מנסים שוב ושוב להתמודד עם שאלה, ומורה טוב יכול רק לכוון את התלמיד חזרה אל הדרך הנמצאת בתוכו עצמו.
איש לא יכול לחיות את חיינו עבורנו, זו האחריות שלנו וזו היא העצמאות שלנו. רק מי שיש לו אחריות ועצמאות אלו חופשי באמת – חופשי לצעוד בדרך האושר. האושר הוא לא דבר שמשיגים, אלא דבר שמפיקים מתוך החיים, יום-יום, בתוך גדילה, תנועה, צמיחה, שינוי והתפתחות.
עיקרון רביעי – "אין דת עליונה על האמת".
זהו ציטוט של "התרמילאית הראשונה", הלנה פ' בלבצקי, אשר במשך עשרות שנים נדדה ברחבי העולם ולמדה מפי חכמים רבים, בני דתות שונות. לבסוף, כאשר חזרה אל המערב, היא סיפרה שאחד הדברים החשובים ביותר שלמדה ממסעותיה הוא שמטרתן של כל הדתות המקוריות הייתה לעזור לאדם להכיר את עצמו ואת הפוטנציאל הגלום בו. לכן זה טבעי שפילוסופיות ודתות שונות יהיו בעלות קווי דמיון משמעותיים.
שלושת העקרונות הקודמים, ורבים אחרים שלא הזכרנו במאמר, הם אוניברסליים. הדת מעולם לא הייתה המטרה, אלא האדם. אם כך הוא הדבר, מדוע לימודי החכמה של תורה אחת צריכים למנוע את לימודיה של תורה חכמה אחרת? ההפך הוא הנכון; אדם האוטם את עיניו ואת אוזניו לאנשי רוח בני כל עם או דת, מתבלבל בין האמצעי והמטרה, ומתרחק מן החוכמה.
הלובי היה שקט, ומבטה של נועה שקוע עמוק בהרהורים. הצלחתי, כך נדמה לי, להישאר נאמן ל"אהבת החכמה”.
ומה איתך, קורא יקר / קוראת יקרה?
השמת לב לחכמה המפעמת וצומחת בתוכך?
האם הנך מאוהביה?