פילוסופיה לחיים – רשימה מס' 3
״וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.״ (דברים י, י״ט)
צילום: פייר פאולין (www.photos-art.org)
אני מתגורר בעיר הגדולה תל אביב ותר את רחובותיה דרך קבע. לאחרונה פגשתי שלטים רבים, בעיקר בדרומה של העיר, המזכירים את הפסוק המצוטט בעמוד הקודם וקושרים אותו לבקשה/דרישה- לא לגרש את המהגרים שעמנו בישראל 2018.
מובן שכמו כל דבר שקשור לחיינו, הקול הזה הוא רק אחד מתוך קולות שונים שנשמעים בעניין. יש רבים שחושבים שמכיוון שמדובר רק במהגרים שהגיעו אלינו מתוך ניסיון לשפר את תנאי קיומם על ידי מציאת עבודה, ולא מדובר בפליטים שנמצאים בסכנה, ברור שיש להוציאם מתוכנו כי לא יכולים אנו לקחת אחריות גם על חייהם.
אחרים קוראים לפחות לקיים תהליך בדיקה שמקובל בעולם, כדי לבדוק בדיוק מה סיבת הגעת האנשים, וככל שמדובר בפליטים להציע להם מקלט בשל ההבנה כי חזרה של אנשים כאלה לארצם מסוכנת.
אין כוונתי כאן לנתח את המצב הספציפי לאשורו.
מצאתי עצמי, כאמור, נפגש בציטוט מספר דברים, והמילים הללו סירבו להניח לי.
חשבתי ארוכות והבנתי שיש בהן סוג של קריאה לעיון בסוגיה רחבה ועמוקה יותר מאשר הסוגיה של גורלם (חשוב כלל שיהיה, והוא חשוב בעיניי…) של המהגרים בישראל כיום.
כמובן, כמו תמיד, העיון הרחב העקרוני שנוגע במהותי מכיל ואף קשור באופן קונקרטי וברור גם לסוגיה הספציפית.
מה יש במילים אלו? על מה הן מדברות?
ובכן, המקור המקראי נוגע במצווה שבני ישראל מצווים בה והיא לאהוב את הגר, הנוכרי, מי שהוא לא מבניהם, המהגר, האחר שהגיע לארץ לא לו. למה? ייתכן שיש סיבות נוספות אבל המצוין בפסוק מדבר על כך משום שאנו בעצמנו, בני ישראל, היינו גרים במצרים וככאלה שמכירים את החוויה, אולי אפשר להוסיף הלא פשוטה, עלינו להיטיב עם, לאהוב את מי שבמצב זה.
כאשר מנסים אנו לעבוד עם הציווי הזה, כסמן מוסרי כאן ועכשיו, עולות מספר שאלות: מיהו בדיוק הגר? האם הוא פליט שנרדף בארצו וסכנה מרחפת מעל ראשו? האם הוא ״רק״ זה שמבקש להיטיב את מצבו הכלכלי? ואיך עומד כלל זה ביחס לכלל אחר מוכר ואולי רחב יותר: ״ואהבת לרעך כמוך״? האם בכלל זה ה״רע״ הוא רק מתוך קבוצת בני ישראל? ומה עם עמי העולם באשר הם? ומה הכוונה באהבה? והאם יש גבולות לאהבה זאת? ואולי הנוהג ״עניי עירך קודמים״ מצר משהו מן הכלל הרחב של האהבה של רעך באשר הוא, או הגר אשר בתוכך?
מתוך ניסיון לענות לשאלות אלו אפשר להגיע למחוזות שונים, חלקם מוצגים היום בשיח (שיח במקרה הטוב, בליל של ביטוי רגשי אימפולסיבי במקרה הפחות טוב) המתקיים בסוגיה של גורלם של המהגרים הספציפיים אשר עמנו.
אני בכל מקרה מבקש להביט במשמעות הרחבה יותר של ציווי זה, גם כשהוא יוצא מהגבולות של העם היהודי, תורתו וקיומו.
המשמעות הרחבה מביאה אותנו לשאלת בסיס בחייו של היחיד, והיא מקומו של האחר.
תורות ודתות מתרבויות שונות התייחסו לשאלה זאת, ולפחות ברמה תיאורטית בכיוון דומה מאוד.
בנצרות- ״אל תהיו חייבים דבר לאיש מלבד אהבת הזולת, כי האוהב את הזולת קיים את התורה. המצוות "לא תנאף", "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תחמוד", וכל מצווה אחרת, כלולות במאמר "ואהבת לרעך כמוך". האהבה אינה גורמת רעה לזולת, לכן האהבה היא קיום התורה במלואה.״ (אגרת שאול אל הרומים, פרק י״ג)
באסלאם -בחד׳ית (סוג של תורה שבעל פה) מיוחסת למוחמד האמירה הבאה: "אף אחד מכם אינו מאמין באמת עד שהוא מבקש עבור אחיו מה שהוא מבקש עבור עצמו."
בהינדואיזם, במהאברטה, מופיע הכלל: "אין לעשות לזולת מה שאדם אינו רוצה שיעשה לעצמו. זוהי 'הדרך הנכונה לחיים'."
ובמאמרות קונפוציוס אנו מוצאים את הניסוח הבא: "שאל צְה-גוּנְג: כלום יש מאמר אחד שראוי לו לאדם לנהוג על פיו כל ימיו? אמר החכם: הלא הוא המאמר על נתינת הדעת על חבר: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.״ (מאמרות פרק 15, פסוק כ״ג)
אין ספק שלמרות הכיוון המאוד ברור ששולח את האדם להתייחס אל האחר כמו אל עצמו, יש כאן אתגר יסוד בחיים של הפרט כמו של מכלולים גדולים יותר שמתפקדים כפרטים (עם, קבוצה ועוד).
מאין נובע אתגר זה?
אפשר לומר שהאתגר קשור לשאלה מה היחס בין האחד לבין מה שמחוצה לו, או למה שאינו אחד, רוצה לומר הרבים. פעמים רבות כל מה שאינו אני מאיים עליי.
בהקשר זה ידועה אמירתו של הפילוסוף הצרפתי ז׳אן פול סארטר, שאותו הוא שם בפיו של אחד מגיבורי מחזה שכתב (בדלתיים סגורות): ״הגיהינום הוא הזולת."
מילים מדהימות אלו מכוונות לכך שכל מי שאינו אני, על פי תפיסתו של סארטר, מאיים על החשוב ביותר עבורי כאדם והוא היכולת לחיות חיים אותנטיים מלאים.
מדוע האיום? משום שהזולת מסמן את הפיתוי לראות ולחוות את החיים דרך מושגים ותפיסות שאינן שלי באמת ושמושפעות מדרך החיברות שעברתי ועודני עובר.
לעתים השפעה זאת קשורה לכך שחלק מתפיסת זהותי כפרט או כעם מתעצבת לעומת אחר, פרטי או קולקטיבי. אין ספק שיש כאן ניסוח גבוה מאוד של האיום שבדרך כלל מתבטא ברמות הרבה יותר בסיסיות ואינסטינקטיביות הקשורות לאגו ולנטייה לאגואיזם של האדם.
בכל מקרה צריך לומר שהסכנה שעליה מצביע סארטר היא ברורה וממשית, ובמובנים מסוימים, גם אם לא לכך הוא התכוון, קשורה למה שבודהא כיוון והציע לאדם, להתעורר מחיים לכאורה לחיים ממש.
אז מיהו האחר? הרע? הגר? הנוכרי?
אפשר לראות אחר זה במעגלים שונים הקיימים בה בעת. האחר הוא הגוי, כל מי שאינו יהודי, כל מי שאינו בן עמי, הוא האויב שלי, כל מי שאינו חלק מהמדינה שבה אני חי, כל מי שאינו חלק מהקהילה שאליה אני שייך, כל מי שאינו בן עירי, כל מי שלא שותף לתפיסות חיי, כל מי שאינו בן מיני, השכן ממול, הדר ברחוב ועוד… ובכלל כל מי ומה שאינו אני.
ובאני? אין אחר? יש ויש. מכיוון שהאדם הוא יצור מורכב לא פעם האחר נמצא גם בתוכו, בדמות קולות שונים – חלקם מודחקים ברמות שונות, אינטרסים מגוונים ורצונות שלא תמיד נראים כקשורים.
כך נדמה שהחוויה של להיות אחר וזר היא חוויה מהותית בחיים של כל אדם, חוויה המתקיימת בינו ובין עצמו ובמעגלים רבים בינו ובין האחרים.
ובכל זאת, למרות הקושי של לראות ולעבוד עם מה שאיני יכול לתפוס כקשור אליי, כחלק ממני, אין ספק שהחוכמה האנושית באשר היא מכוונת את האדם לחפש ולגלות זאת.
מרטין בובר בתפיסתו הידועה שאותה הניח בספרו ״אני-אתה״ משנת 1923, דיבר בדיוק על כך שהאדם היחיד מתעצב ומתגלה מתוך הדיאלוג המתמשך עם האחר, עם הסוגים השונים של האחר. במובן מסוים ייחודו של האדם הוא בכך שהוא קשור לאחר ולא יכול לעמוד בפני עצמו, לא מתוך תלות או חולשה אלא מתוך עצם טבעו.
האמירה מפרקי אבות: ״אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני? ואם לא עתה אימתי?" (אבות, א, י״ג) נוגעת בדיוק בזה.
כן, יש משמעות לקיום של האדם כיחידה נפרדת ועצמאית, אבל מתוך עצמאות והכרה הולכת וגדלה מתגלה לאדם מה מידת שייכותו לבני האדם באשר הם ואף יותר מכך לחיים בכלל.
אם רואים אנו את מצוות אהבת הגר רק בראי הפשט שלה, אז מדברים אנו על עם ישראל והצורך שלו להיות סובלני ואוהב ומקבל את הגר שבתוכו. למה? משום שיש עמו את החוויה של להיות גר במצרים ורוצה הוא לעשות אחרת וטוב יותר עם הגרים שעמו ובתוכו כעת. פרספקטיבה זאת כבר שולחת אותנו לבדוק כיצד היא מהדהדת במציאות של שנת 2018.
אבל ברמה רחבה ופנימית יותר, מצוות אהבת הגר כפי שהיא מנוסחת בספר דברים (ומסתבר שלא רק בו…), נוגעת לבני האדם באשר הם ולתופעת הגר באופן הרחב ביותר שאפשר לתפסה.
היא מבקשת מאיתנו להתייחס לאחר עם מאמץ, לא באופן אינסטינקטיבי ומתוך אגואיזם מצומצם ופחד, אלא לאהוב אותו. למה? כי לא יוכל אדם לדעת עצמו או לחיות באמת ללא האחר, כי הוא האחר.
אפשר לחשוב מחשבות שונות ומגוונות על הסיטואציה של הגרים שעמנו כאן ועכשיו, אבל לאוהבי החוכמה שביננו, הפילוסופים שמבקשים לחיות את החיים לא רק ברמת הפשט שלהם, שמבקשים להעמיק להכיר את עצמם ואת העולם, מבקשים להתעורר ולהתרחב, כדי לעשות עולם טוב יותר – אי אפשר להם להיות אדישים לנוכח עוד ביטוי ברור, כואב וקורא לאהבה של האחר.
כולנו היינו גרים במצרים, כולנו עדיין גרים במצרים ואיך לא נחזיק זאת בלבנו כאשר באים אנו להתייחס למציאות חיינו ובתוכה האחר שבקרבנו?
שלכם,
רונן חלבי,
מנהל אקרופוליס החדשה בישראל.