לא מזמן ציינו שבעים שנה לקיומה של מדינת ישראל. ציון אירוע זה כלל בתוכו התרחשויות רבות ומגוונות שבאופן טבעי משקפות את העת שבה אנו חיים.
שתי התרחשויות קטנות שהיו בסביבה האינטימית שלי, שלחו אותי, שוב, להרהור עקרוני על המשמעות של חופש בחיי היחיד והעם.
האחת קשורה לבני הקטן. הוא בן 8 ולומד בכיתה ב׳ של הזרם הממלכתי הרגיל. לקראת חג העצמאות עמלו המורים והקטנים על למידה ושינון של החומרים שמהם בונים מיתוס – סיפור של עם. כל מי שגדל והתחנך בישראל, לפחות כיהודי, מכיר טוב מאוד את החומרים הללו ואת הסיפור.
באחד הימים חזר בני מבית הספר וביקש להשמיע לי שיר שלמד. הטיתי אוזן והופתעתי לא הופתעתי לשמוע אותו שר ברהיטות פשוטה את ההמנון של מדינת ישראל, התקווה. הרגע הזה התפתח לשיחה קלה על המשמעות של ההמנון. היו לו שאלות מעניינות וגם הבנות תמימות ויפות על השיר ועל מה שהוא מדבר עליו.
אני בעיקר יצאתי עם הרהור על המילים: ״להיות עם חופשי בארצנו…״
והנה כמעט בהמשך ישיר, וכאילו כחלק ממלאכת בימוי של במאי מוכשר, למחרת היום, בעודנו מתארחים בארוחת ערב משפחתית, באחד מהישובים הנוחים של השרון – שהוקדשה גם לשמחת יום ההולדת של המדינה – התפתח דיון קל על ההמנון.
אני לא הייתי חלק מהשיחה, אבל שמעתי את אחד הדוברים המרכזיים בה טוען שהגיע הזמן להחליף את ההמנון של המדינה. הטיעון כשלעצמו לא הפתיע אותי, משום שפה ושם שמעתי ואני שומע אותו. זאת בעיקר מהכיוון של אלו שמצביעים על כך שכיום יש חלק נכבד במדינה שאינו חלק מהעם היהודי, ולכן, למרות שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי באופן מוצהר, אפשר לחשוב על ניסיון למצוא המנון שיחבר את כל תושבי הארץ באופן טבעי ואורגני יותר.
אולם בשיחה שעליה אני מעיד, אמר אותו אדם שהגיעה העת להחליף את ההמנון כי הוא כבר לא רלוונטי, לא מעודכן. אנו קיימים כבר 70 שנה, הוא אמר, התקדמנו… אנו כבר חופשיים במדינה שלנו ואין עוד טעם לכסוף ולקוות להיות חופשיים…
השיחה התנהלה על מי מנוחות והייתה נטייה בולטת יחסית של הנוכחים- שלבם ובטנם היו טובים במאכל ויין…- ללכת עם ההצעה הזו.
מכל מקום אני נותרתי עם השאלה: מה זה עם חופשי בארצו? והאם יש בציון עם חופשי בארצו? אז עשיתי מעשה פילוסופי, הבטתי במובן מאליו… במוכר, במבט רענן.
השאלה בדבר חופש האדם היא אחת השאלות הבסיסיות בפילוסופיה. אפשר כמעט לומר כל פילוסופיה.
הפילוסופיה בדרך הקלאסית, זאת המבקשת לסייע לאדם להיות פילוסוף בחייו ולא רק ללמוד על מחשבות של פילוסופים אחרים, מציעה לאדם שמוכן להלך בדרכה, ללמוד להכיר טוב יותר את עצמו ואת העולם כדי להיות מסוגל להשתחרר מכבליו.
כן, עמדת הבסיס היא שהמושג חופש הוא מושג שאפשר להתייחס אליו באופן יחסי, והוא תלוי בעמדה ובזהות של האדם שמבקש או שואל על חופש.
באופן גורף ועקרוני, העמדה של הפילוסופיה הקלאסית מדברת על כך שהאדם מתחיל את דרכו ללא הכרה מלאה של עצמו ושל העולם, ולכן הוא מתפקד מתוך הכרה חלקית ומתוך בערות, וכפועל יוצא מכך אפשר לומר שאינו חופשי. המסע הפילוסופי יכול לסייע לאדם ללמוד מהם הכבלים שעוטפים אותו ומה עליו לעשות כדי להשתחרר מהם, אם ירצה.
הכבלים הללו מתחילים ברמת היחיד בינו ובין עצמו וממשיכים להתקיים ברמה קולקטיבית של עם.
מה יכול לכבול אדם ברמת היחיד?
ובכן, משום שהטענה היא שהאדם הוא יותר מאשר הוא מסוגל לתפוס ולראות, ומשום שבכל עת נתונה הוא פועל על פי הבנתו וידיעתו – הוא תמיד נמצא מוגבל יחסית בפני מה שהוא יכול ועתיד להיות.
ברמה מאוד פשוטה ומוכרת, כל אחד מאיתנו מוגבל בשל כל מה שהוא יודע, כל מה שהוא מרגיש, ובשל הדרך שלנו להביט בעולם בהשפעת החינוך שקיבלנו וממשיכים לקבל.
מצד אחד כל אלו הם מה שמגדירים את האדם ויוצרים את זהותו, אבל הם כוללים גם צללים ופחדים וגבולות וסייגים, שלא מאפשרים לו לנוע אל אזורים אחרים שיכול היה להגיע אליהם.
בתהליך גדילה והתפתחות עושה האדם בדיוק את הדרך מהאזורים המוארים, המוכרים שלו, שמספקים לו ביטחון ונחת, אל אזורים חשוכים יחסית ופחות מוכרים, אבל שללא העזה להיכנס אליהם מסתכן אדם בנפרדות, שטחיות ואינרציה.
כדי ללמוד צריך להכיר בזה שמה שהוא יודע הוא חלקי. צריך להסכים להיות מעט עם המבוכה של חוסר הידיעה. צריך גם לקלוט שתחושות שונות שלו, ובכלל זה תחושות רגשיות שונות, טראומות שהוא סוחב עמו ופחדים – גם אותם אפשר לעזוב אם מוכנים לקלוט את הזמניות והחלקיות שלהם ואם רוצים לנוע לעבר הרחב יותר.
המסע הזה, שמהותו שחרור, הוא מסע שמדובר עליו בכל התרבויות, ומרכזו הוא הגיבור שיוצא למלחמה או לשחרור.
זה המסע שהבודהיזם מתאר כמסע של שחרור מסבל והליכה אל הארה; הטאואיזם מתאר אותו כגילוי של האחד שקיים מעבר לרבים; ההינדואיזם מתאר אותו דרך המושג מוקשה כשחרור רוחני שמאפשר היחלצות מהכבלים של עולם החומר; הקבלה היהודית מתארת אותו כמסע של תיקון עצמי ולכן סיוע בתיקון עולם, ועוד.
מעניין מאוד לראות את הקשר בין השחרור של היחיד לשחרור של עם.
לעתים, אם לשפוט על פי ההיסטוריה, נדמה לנו שעל ידי פעולה חיצונית של שחרור פיזי מכבלים פיזיים של אנשים, אפשר בעצם להגיע לחופש. ייתכן שלחופש תנועה, חופש עשייה וחופש יצירה פיזיים ברמות הנראות- כן.
כך אולי בעת הקמת מדינת ישראל נכבש החופש של העם היושב בציון.
כך אולי מתנהל עדיין מאבק ומרחפת עדיין שאלה בדבר ההיתכנות של העם הפלסטיני להשתחרר ולהגיע למצב של חופש.
אבל לחשוב שחופש הוא רק חופש ההגדרה או התנועה או הביטחון לחיות על פי נורמות ותרבות מסוימת ללא דין וחשבון לאחר, זה לתפוס רק את קצה הקרחון של הזכות להיות חופשי. משום שלאחר שמתממש החופש במסגרתו החיצונית, הפיזית – החופש שמאפשר לעם לכונן מדינה על כל האפשריות והפוטנציאל שלה – עדיין נשאלת השאלה האם בני האדם שחיים במדינה זאת ימשיכו במסע השחרור העקרוני שלהם. מסע זה אינו קשור במצב פוליטי כזה או אחר; הוא מסע מהותי ואוניברסלי ובמרכזו הצורך, הזכות והחובה של האדם להכיר את עצמו בכל רבדיו ולפעול בהתאם. החופש של האדם לא להמשיך להיות עבד לעצמו…
בהקשר זה מרתק לבחון מחשבות של מהאטמה גנדי שעסק בספרו (שתורגם לא מזמן לעברית) שלטון עצמי1 בשאלת השחרור האפשרי של העם ההודי בימים שלפני הקמת הודו המודרנית. כזכור, אז שלטו הבריטים בהודו, וגאנדי ניהל מאבק יוצא דופן כדי לאפשר את שחרור הודו כפי שהוא תפס אותו.
״…האנגלים לא לקחו את הודו, אנחנו נתנו להם אותה. ולא בכוחם הם מוסיפים להחזיק בה, כי אם אנחנו מחזיקים בהם.״ ( עמוד 47)
״כל אדם ואדם יודע כי החולה מבריא רק כאשר מסלקים ממנו את הגורם למחלתו. באופן הזה, אם נרחיק מהודו את הגורמים ששעבדוה, היא תשחרר." (עמוד 87)
״והנה לך הגדרה לשלטון עצמי: הוא יבוא כשנלמד למשול בעצמנו. הישגו מצוי בכפות ידינו… השלטון העצמי אינו חלום […] החשוב ביותר הוא שכל אדם ואדם יחווה את טעם השלטון עצמי בעצמו.״ (עמוד 88)
הדברים יוצאי הדופן הללו של גאנדי, בנתחו את המצב של האומה ההודית, מעידים מעל לכל ספק שגאנדי מנתח את המושג חופש ושעבוד של יחיד ואומה מנקודת מבט פנימית. הוא לא רואה בחופש רק חופש תנועה וחופש מנוכחות של כובש זר על אדמת הודו;
הוא עוסק באפשרות של שלטון עצמי שמתחילה באפשרות של כל אדם ואדם למשול בעצמו על עצמו, לא להיות עבד של עצמו, וביחס ישיר לכך יגיע השחרור המיוחל גם לרמות הנגלות של העם והקיום הפיזי שלו, ויתבטא בכינונה של הודו חופשייה ועצמאית.
זהו ניתוח לא רגיל במחוזותינו משום שהוא קושר בין האבולוציה הרוחנית האפשרית של האדם והמדינה. תפקיד הציביליזציה – המדינה על פי גאנדי, לסייע לאדם לגלות ולממש את עצמו באופן מהותי ולכן לסייע לו להגיע לחופש. כך, רק מדינה שבה האזרחים חופשיים – במובן העמוק של המילה, במובן של מימוש הפוטנציאל השלם שלהם – היא מדינה חופשית ועצמאית במלוא מובן המילה.
בהמשך כמעט ישיר לכך מעניין להביט במחשבה של לוחם חופש אחר ומרכזי בתולדות האדם: נלסון מנדלה. נלסון מנדלה צוטט בנוגע לחופש: ״להיות חופשי פירושו הרבה מעבר להסרת שלשלאות או אזיקים. להיות חופשי זה לחיות תוך העצמה וכיבוד החופש של אחרים.״
נלסון מנדלה מדבר על הסרת שלשלאות ואזיקים, והמכיר את תורתו יודע שגם הוא לא התכוון רק לשלשלאות הברזל ששמו נציגי משטר האפרטהייד, אלא גם לשלשלאות העבד ברמה הפנימית והמנטלית ששמים בני אדם על עצמם, וניתוק של אלו הוא חיוני למען מאבק בשלשלאות החיצוניות.
אבל מנדלה, בדבריו, אף מבהיר ומוסיף משהו שקשור בכך שכדי להגיע לחופש לא מספיק תהליך של אדם בינו ובין עצמו, אלא שחלק אינטגרלי משחרור האדם קשור למעורבות שלו בקידום החופש של האחרים!
באופן עקרוני, אין חדש בדברים הללו של מנדלה. אלו דברים המהדהדים באמירות המבהירות שהאדם לא יוכל להגיע לשלמות או לאושר כל עוד האחרים לא זוכים לעשות כן… שהאדם אינו באמת נפרד מהאחרים שסביבו, ולכן הצורך להתמודד ולקחת אחריות ומעורבות בחיי האחר הוא חיוני והכרחי גם עבור שחרור ושלטון עצמי.
ובחזרה לישראל של שנת 2018 ולחגיגות שבעים שנה למדינה, נדמה שצריך לבחון היטב את שאלת החופש של העם היושב בארצו. אפשר וצריך לראות מה הושג בשנים אלו. יש מדינה ריבונית המאפשרת לכל בני העם היהודי קיום חופשי מרדיפה; יש ביטחון פיזי; יש חופש לעשות כמעט מה שרוצים; יש מוסדות ותרבות וחיים כלכליים שהם ביטוי לחיים משותפים שמתקיימים בארץ העתיקה הזאת, אבל האם אכן חופשיים אנו כיחידים וכעם במלוא מובן המילה?
אני סבור שלא.
אולי גם לכך התכוון דוד גרוסמן בנאומו ביום הזיכרון לחללי צהל, שבו טען שבשבעים השנים שחלפו ידענו לבנות מבצר אבל עדיין אין לנו בית, ושאנו צריכים לדעת שלא יהיה לנו בית כל עוד לצד השני שחי עמנו, הפלסטינים, לא יהיה בית.
נראה שיש צדק בדבריו, ושהיכולת שלנו לראות את האחר ואת סוגיית החופש שלו ולהבין שיש לנו אחריות ומעורבות בחייו – גם כדי שנוכל לממש עמוק יותר את החופש שלנו- היא עוד שלב בשחרור אפשרי של העם היושב בציון.
ויש עוד שלבים, שאולי כעת מיועדים למעטים בלבד, אלו שיש בלבם צורך להמשיך בדרך האדם עוד כברת דרך כדי לגלות ולפענח משהו מהמסתורין של האדם, שהוא הרבה מעבר ללאום שלו, לדת שלו, למינו או לשאר המאפיינים ה״נראים״ של זהותו.
אז אולי צריכים אנו להמשיך לשאוף להיות חופשיים בארצנו, ותוך כדי כך לחבק אלינו, ללבנו והכרתנו, את החופש של האחרים שעמנו, באשר הם.
עוד לא אבדה תקוותינו.
שלכם,
רונן חלבי
מנהל אקרופוליס החדשה בישראל.