שערי האש

במאה הרביעית לפני הספירה, על חופיה של יוון, התרחש אחד מהקרבות הגדולים וההרואיים ביותר בהיסטוריה האנושית. אירוע זה הפך לאחד מהסמלים המובהקים ביותר לעליונותה של הרוח האנושית על החומר, וצרב לנצח בזיכרון האנושות את שמם של ספרטה, לוחמיה הגיבורים, ומלכם ליאונידס.

ותתפלאו, אין זה עוד אחד מאותם סיפורי מורשת קרב המיועדים לחובבי האקשן. זהו סיפורו של פילוסוף, של תלמיד, של כל אדם המחפש אחר האמת.

בשנת 480 לפני הספירה נחת בחופי יוון אחד מהצבאות הגדולים ביותר בעת העתיקה. היסטוריונים מתקשים לקבוע את מספר הלוחמים המדויק, אך ההערכות נעות בין 250 אלף ועד לכמה מיליונים של לוחמים, בני עמים שונים, שהרכיבו את האימפריה הפרסית האדירה. על פי כל מדד רציונלי, ליוון הקטנה, שהייתה מורכבת מערי מדינה שנהגו להילחם בינן לבין עצמן, לא היה שום סיכוי לעמוד מול עוצמה כזו, והיא נראתה כפרי בשל נוסף שייפול בקלות לידי צבאות האימפריה. עמים רבים וחזקים כבר הניחו את נשקם בפני הפרסים לפני כן. יוון הייתה רק עוד גרגר אבק בדרך.

האווירה הכללית ביוון הייתה של חרדה וייאוש. נראה שהעתיד לבוא הוא בלתי נמנע, ומספר ערי מדינה כבר סיכמו את תנאי כניעתן עוד לפני שהכובש הפרסי הניח את כף רגלו על חופי יוון. ואז, ולפתע, קרה דבר בלתי צפוי. מתוך האפלה הגיחה קרן אור בוהקת וחזקה. מגדל האור שממנו יצאה הייתה העיר ספרטה, שם בחר המלך ליאונידס 300 מהלוחמים המובחרים של ארצו, ויצא בראשם כדי לעצור את התקדמות הפרסים.

איזו החלטה בלתי נתפסת! אפילו אם נתייחס להערכות המינימליסטיות ביותר, נמצא שמדובר ב-300 ספרטנים מול 250 אלף פרסים, יחס של כ-833 לוחמים פרסים על כל לוחם ספרטני אחד.

בזמננו, החלטתו של המלך ליאונידס נשמעת מטורפת לחלוטין. בזמן שבו כל אחד "עושה לביתו", בזמן שבו מי שיש לו כוח והשפעה לרוב מנצל אותם כדי לחיות חיי בורגנות נוחים, ואילו החלשים וחסרי המזל נלחמים את מלחמותיו ומשלמים את מחיר נוחיותו – קשה לנו להבין מהלך כזה של מלך.

מה הוא חשב להשיג בשעה שיצא בראש מספר מגוחך כזה של לוחמים?

זו נראית כמו החלטה מטופשת, לא הגיונית, בלתי סבירה.

ותוצאותיה – בלתי סבירות עוד יותר.

ליאונידס ו-300 הגיבורים הספרטנים שמו את פעמיהם לעבר תרמופילי – שערי האש, שטח אדמה צר הנמצא בין הים להרים. זהו צוואר בקבוק שדרכו חייב היה הצבא הפולש לעבור כדי לכבוש את יוון.  כ-7,000 לוחמים נוספים מצבאות ערי המדינה השונות הצטרפו אליהם בדרכם, ויחד הם חסמו את מעבר הפרסים.

ההיסטוריון היווני המפורסם, הרודוטוס, מספר שמלך פרס שלח שליחים כדי לדרוש את כניעת הכוח הקטן שקם לו בדרכו. הוא ציפה לגלות קבוצה מפוחדת ומתוחה של אנשים אשר מבינים שהם כבר הובסו, אך במקום זאת הופתע לגלות את הספרטנים עסוקים בתרגילי ספורט שונים, כאשר כלי נשקם נמצאים במערות במרחק-מה מהם, כאילו היה זה עבורם עוד בוקר שגרתי. כאשר דרשו מהם שליחי הצבא הפולש להניח את כלי נשקם, ענה להם ליאונידס, "בואו וקחו אותם בעצמכם!".

והפרסים ניסו. גל אחרי גל של הצבא האדיר הסתער על הספרטנים ובני בריתם, שהתבצרו במעבר שערי האש, וגל אחרי גל נשבר על חומת גבורה אנושית בלתי נתפסת.

על פי התפישה המטריאליסטית, שלפיה כמות החומר היא הדבר היחיד המשנה, הקרב היה אמור להימשך מספר דקות. אך המציאות אינה בנויה רק מחומר. החומר הוא רק הצל הגשמי של הרוח הנצחית. בפועל, הקרב נמשך כמעט שבוע, ובמהלכו ספג הצבא הפולש אבדות עצומות שמנו כמה עשרות אלפי חללים, וככל שחלף הזמן, החלה רוחו להישבר. בדרכם לקרב נאלצו חיילי האימפריה לעבור מעל גופות חללים כה רבים מצבאם, עד שכאשר הגיעו לחזית, כבר הכריע אותם הפחד.

אך אין זה סרט הוליוודי זול – הפרסים מצאו לבסוף דרך המאגפת את הצבא היווני. כאשר הבינו המתבצרים שאויביהם עתידים להקיפם ושאפסו כל הסיכויים, נסוגו מרביתם בחזרה לערי המדינה שלהם. אך לא הספרטנים. יחד עם ליאונידס הם נשארו והחזיקו בשערי האש. ושם, הם מתו בקרב הרואי אחרון.

מה השיג ליאונידס בקרב זה? האם לא היה זה מטופש להילחם כאשר אין כל סיכוי לניצחון? מדוע הקריב את חייו ואת חיי לוחמיו?

החשיבה המטריאליסטית אינה מסוגלת להבין זאת.

ייתכן שליאונידס ידע משהו הנסתר מאחרים. ייתכן שידע שהנשמה האנושית חזקה יותר מהגוף, ושאם מעזים לתת לה את מושכות המרכבה שלנו – הרוח תגבר תמיד על החומר.

ליאונידס מת, ואיתו מתו 300 הגיבורים הספרטנים. הצבא הפרסי המשיך קדימה. אותם 300 לוחמים פסו מן העולם ואויביהם נשארו בחיים. למרות זאת, הניצחון היה שלהם. הפולשים מעולם לא הצליחו לכבוש את יוון, ואילו ספרטה, כמו ערים רבות אחרות, נשארה חופשית.

הידיעות  אודות האבדות הכבדות שספגה האימפריה מול כוח יווני כה קטן, התפשטו כמו אש בשדה קוצים והציתו מחדש את להבות התקווה בקרב ערי יוון. כשהדוגמה האישית של ליאונידס ו-300 הלוחמים שורה עליהם, התאחדו היוונים, ובראשות ספרטה הקימו צבא שמנה כמה עשרות אלפי לוחמים ויצאו לקראת הצבא הפולש, שעדיין היה גדול פי שלושה מצבאם. בקרב שנערך בפלטאיה, הפרסים הובסו.

היכן הוכרע הקרב? היכן הוא הוכרע באמת? בפלטאיה? בתרמופילי? לא. הוא הוכרע הרבה לפני כן.

מוריהיי אואשיבה, מאסטר אמנויות הלחימה שייסד את אמנות האייקידו, אמר: "הניצחון האמיתי – ניצחון עצמך!". חז"ל, במקום אחר ובזמן אחר, לימדו אותנו: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו".

למה הם התכוונו?

החכמה העתיקה מלמדת אותנו שקיים רק קרב אחד שיש לצאת אליו, והניצחון בו הוא הדבר החשוב היחיד. אין זה הקרב שאליו יוצאים כדי לכבוש אחרים. זהו הקרב המתרחש בלבו של האדם כדי לכבוש את עצמו. זה הקרב נגד הפחד, נגד השנאה, נגד התשוקות הנמוכות. הקרב של החלק האנושי שבאדם נגד החלק החייתי שבתוכו.

ואין קרב אחר זולתו.

היכן הוכרע הקרב על יוון? הוא הוכרע בלבם של ליאונידס ו-300 לוחמיו; הוא הוכרע כאשר הם בחרו לצאת לקרב נגד כל הסיכויים; הוא הוכרע כאשר הם בחרו לצעוד אל מותם הוודאי כדי שהאידיאל שהם האמינו בו יחיה אחריהם; הוא הוכרע כאשר הם ניצחו את הפחד, את הספקות ואת הביקורת; הוא הוכרע כאשר הם ניצחו את אין-ספור התירוצים שוודאי עלו כדי להניאם מדרכם. אולם הם בחרו להישאר נאמנים למלכם ולצעוד אחריו להיכן שיובילם.

באותו רגע זכתה יוון בחופש. אותו ניצחון פנימי הוא זה שהתווה את ההיסטוריה שאנו מכירים.

האם סיפור גבורה כזה יכול להתקיים רק לפני מאות שנה, או רק באולפני הקולנוע?

האם הלוחם האמיתי יכול להיות רק זה אשר חובש קסדה, רוכב על סוס ואוחז בחרב?

אם כך, מדוע סיפורי גבורה כאלו כה נוגעים בנו? מדוע הם מעוררים  השראה בנו, הנוסעים במכוניות ממוזגות וחמושים בטלפונים סלולריים?

גבורתם הנצחית של ליאונידס ו-300 לוחמיו מלמדת אותנו על מהותו של הלוחם הפנימי. זהו ה"קשטריה" של ההודים, "איש הכסף" של אפלטון, ההרפתקן, הפילוסוף, מחפש האמת. הגיבור הנמצא בכל אחד מאיתנו.

האם אין עומדים מולנו צבאות צללים אדירים? הפחד ללכת אחרי האידיאל ולא להיכנע לאשליות המטריאליסטיות הנפוצות כל כך היום; הפחד לא להיות כמו כולם; הפחד להוריד מסכות; הפחד לאהוב; הפחד לחלום; ההתמכרות לנוחיות; ההיאחזות בביטחון האשלייתי שהחומר מעניק; הפחד משינוי פנימי ועמוק.

שערי האש נמצאים לפנינו, מוכנים לשרוף את כל האשליות הזמניות ואת כל המסכות.

יהיה זה מטופש לצאת לקרב חסר סיכוי. איש לא יבין אותנו. עדיף להיכנע מראש ולהסכים לחיי שגרה בינוניים ונוחים, כפי שעושים כה רבים סביבנו.

אך מתוך האפלה והבלבול, המגדלור עודנו מאיר. מזכיר לנו שאנו יכולים להיות יותר ממה שאנחנו חושבים; מזכיר לנו שהאדם האמיתי אינו רק בשר ודם; מזכיר לנו את כוחה של הרוח האנושית.

אז קדימה – להסתער!

—-

ביבליוגרפיה:

שערי האש-סיפור הגבורה של הקרב בתרמופילי, סטיבן פרספילד, הוצאת מעריב הד ארצי, 2003