ירושלים של מעלה בחיי היומיום – היית או חלמתי חלום? סיפור אמיתי על האפשרות לחיות חיים אנושיים, לגבור על הנפרדות והשוני, ולמצוא שפה משותפת של חיים יחד.
אנשי חינוך אמיצים וטובים, יהודים וערבים, מגבשים תכנים ומסגרת לציון 50 שנה לאיחוד ירושלים במערכת החינוך. נושא לא פשוט, אם רוצים לעצב אותו מתוך אחדות על–מגזרית, על–דתית. תחת כל אבן שוכנים פצע וכאב. רבים שואפים להתרחק מהנושא הדתי. מדברים על תרבות, על אמנות, על שוק מחנה יהודה, על חוויה ירושלמית. נעשתה עבודה מקיפה מאוד ומעמיקה, ובכל זאת אני שואלת את עצמי, האם זו הייתה יכולה להיות תכנית על ברצלונה, למשל, או על כל מקום אחר? מה עושה את זה לתכנית על ירושלים המאוחדת (לכאורה)?
מהמקום הזה, שחש בגודל האתגר, ניסיתי לדבר על הסנטימנט הדתי–הרוחני, שאינו נכס בלעדי של אף דת ושנמצא בשחיקה מתמשכת בכל הדתות. איך מבטאים את הדבר הזה? איך אפשר לעורר אותו בתהליכי חינוך? האם אפשר? האם חייבים להיות אורתודוקסים של דת מסוימת כדי לחוות אותו?
בעודי מהרהרת בכך נזכרתי בפסוק הידוע מתהילים, פרק קל"ז:
"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי".
פסוק זה מוכר לרובנו בעיקר מטקסי נישואין, שבהם הוא מקדים את רגע שבירת הכוס על ידי החתן.
הפעם איני רוצה להיכנס למשמעויות הטקס, אלא להישאר עם הפסוק עצמו ולהציע להתבונן בו בראייה פילוסופית:
אם ירושלים היא הנעלה ביותר בכל אדם, ואם האנושיות הנעלה הזו תישכח; כלומר אם אדם ידרדר לאנוכיות חייתית (כפי שקורה לנו לעתים), אז עדיף שתדבק לשונו לחכו (כלומר שישתוק ולא יוסיף מילים); ושיד ימינו (זו שיכולה להכות) תידום; משום שעל ראש כל השמחות צריכה להיות שמחת המעלות שאותן כל אחד מאיתנו יכול לבטא, כאדם: נדיבות, הגינות, סובלנות וכדומה. מסר כזה הוא על–דתי, על–מגזרי, על–גיאוגרפי, ואותו, בעיניי, ירושלים מבטאת בכל אחד מהמקומות הקדושים שבה. את הרעיון הזה רציתי לתרום לדיון המרתק שהשתתפתי בו.
מותר להודות שזה נשמע קצת הזוי, קצת out of context… גם אני הבחנתי בכך, ולכן יש לי דוגמא ממשית לחלוק. סיפור פשוט ויומיומי שאני מקווה שיוכל להמחיש זאת. אז – סיפור בתוך סיפור, והרי הסיפור.
צהרי יום סתווי בחדר ההמתנה של רופא משפחה. אני ממתינה לתורי, כאשר לחדר נכנס בבהילות אדם לבוש ג'ינס, חולצה לבנה מחויטת ועניבה. "שלמה נמצא?", הוא שואל את המזכירה הרפואית. "לא הוא כבר יצא", היא משיבה, ושואלת, "משהו דחוף?". "כן", משיב האיש. "הוא יחזור בחמש וחצי", ממשיכה המזכירה. "מאוחר מדי", משיב האיש.
רגע של שקט בחדר, רגע של הרהור, ושאלה חדשה. "ארז נמצא?". "כן", היא משיבה. "הוא בחדר עם מטופל". "אני יכול להפריע לו רגע, נכון?", הוא שואל ולא מחכה לתשובה.
כמה נקישות על הדלת והוא פותח אותה מבלי לחכות לתשובה, נעלם פנימה לדקות ארוכות.
אני מנתחת בינתיים את המצב. אין ספק שהרופא מכיר אותו באופן אישי. אפילו באופן אישי במיוחד, שכן הוא לא המתין שהמטופל ייצא ולא שיאשרו לו לפתוח את הדלת באמצע בדיקה. יש כאן כנראה איזשהו מקרה בהול…. מעניין מהו.
האיש יוצא תוך שהוא מודה לרופא בקול רם, וניגש שוב למזכירה הרפואית. כעת הוא מנמיך את קולו, אך בחלל השקט אני שומעת היטב ללא מאמץ. "תגיע לכאן משפחה משכם", הוא מסביר, "עם ילד. וארז יקבל אותם". "יש להם ביטוח רפואי?", היא שואלת. הוא מחייך כמו שמע דבר שלחלוטין אינו קשור למצב. "או קיי, הבנתי", היא עונה, "אכניס אותם".
ברגע הזה אני מטפחת תקווה שהתור שלי יגיע כבר ושאוכל לצאת משם מהר, לפני שאראה ילד חולה שמגיע משכם לטיפול רפואי. תקווה זו נובעת מאנוכיות מסוימת – חשש מפני הכאב שארגיש על ילד קט שעושה דרך ארוכה כל כך כדי לראות רופא, וגם מאי נעימות על כך ששמעתי ושאני יודעת משהו שנאמר בשקט, כמו סוג של סוד.
דקות אחדות אחר כך הם כבר נכנסים בטור. מוביל את הטור אדם אחר בג'ינס, חולצה מחויטת לבנה, עניבה בצבע יין וז'קט. אחריו צועד אבי המשפחה, סבו של הילד, אחריו אשתו, אחריה אישה צעירה שאני מתייגת ככלתו ובזרועותיה פעוט כבן שנתיים. מוביל הטור מדבר עם המזכירה, מוסר לה מסמכים וחוזר לשבת לצד המשפחה. הפעוט מתחיל לחקור את הסביבה ואמו בעקבותיו. אני מתבוננת שקטה, מקשיבה לשיח ומשחזרת בדמיוני את המהלך שיכול היה להוביל למפגש הזה, שמזכיר לי סצנה מאחד הסרטים של מל ברוקס: שחקני תפאורה אחת דוהרים על סוסיהם דרך התפאורה אל תוך אולם שבו מצלמים סרט אחר.
כעבור זמן–מה עוזב אותם מוביל הטור, והם נותרים להמתין. תורי מגיע ואני נכנסת.
בצאתי מן הרופא, ניגשת האם הצעירה למזכירה וממלמלת – "חמאם". "אני לא מבינה ערבית", אומרת המזכירה. "בית שימוש", אני מתרגמת, "היא שואלת היכן השירותים". "אההה, אין לנו כאן", משיבה המזכירה, "צריך ללכת….", והיא מראה בידה תנועה שנתפסת אולי כמו "בעדא–בעדא", אי שם בנפתולי המבוך של קומת המשרדים. האם מוותרת, אבל ממשיכה לנעוץ בי מבט של מי שיודעת שהבנתי אותה לרגע, של מי שמוכנה להמתין להזדמנות שבה אוכל להבין אותה שוב. זה מרתק אותי. חוט מקשר בינה וביני מבלי שאני מסתכלת עליה.
אני מסיימת את השיחה עם המזכירה הרפואית ומרימה מבט. "את רוצה לבוא איתי לשירותים?", אני שואלת אותה בערבית. היא ידעה זאת כל הזמן והיא מהנהנת. יוצאת מהמרחב המוגן של המרפאה אל המבוך יחד איתי. הנה, אנו צועדות במבוך, שתי נשים, בקצב אחיד, נינוח. אני מאוד רוצה לשוחח איתה, אבל אין לי מילים. מה אשאל אותה? הגעתם מרחוק? אני יודעת שכן, ויודעת גם שלא הייתי אמורה לשמוע מהיכן. מה אשאל, האם הילד חולה? הוא לא נראה חולה והרופא הוא רופא משפחה, גם זה מסגיר את העובדה ששמעתי. אני מביטה בעיניה ושולחת לה חיוך, אך פניה נותרות רציניות. אולי היא מודאגת. מיציתי את אוצר המלים הדל והמוגבל גם על ידי מה שלתחושתי אפשרי ובלתי אפשרי לומר.
ליד השירותים אני מחווה בידי. כמעט שואלת אותה אם לחכות לה כדי להראות לה את הדרך חזרה, אבל אין לי מספיק מלים כדי לייצר את הרצף הזה. "ת'סלמי", היא אומרת לי ונכנסת.
"בפעם הבאה שיקרה לך דבר כזה את יכולה לענות, ח'תרק", אומרת לי אמי. "שתדעי". אני מאמצת בשמחה מילה פשוטה שיש בה כבוד וכוונה ועובר ממנה משהו של ערך, גם אם איני יודעת את משמעותה.
זה כל הסיפור, וסיפרתי אותו כדי לחזור לירושלים. אפשר להיות ציניים ולהעלות שאלות על הסמוי מן העין בסיפור זה, אך בדרך מסוימת, זאת ירושלים שאסור לנו לשכוח. העיר הפיזית, רבת העלילות, היא רק בבואה שלה. זאת ירושלים המאוחדת שאינה שייכת רק לדתיים או לחילוניים, למוסלמים, לנוצרים או ליהודים. זו העיר העליונה, מקום משכנן של המעלות בתוך כל אחד מאיתנו. אולי זו ירושלים המסתורית, שבה נפגשו אברם ומלכיצדק בערך ב-1,800 לפנה"ס (בראשית, י"ד), מפגש מכבד של שווים ומעריכים אלו את אלו.
בעיניי, רופא המשפחה זכר את ירושלים והעלה אותה על ראש שמחתו, כאשר הרחיב את הזמן והחלל המלאים וקלט בהם משפחה "זרה", ללא ביטוח רפואי וללא תור מוזמן מראש.
אז איך אפשר לעורר את הסנטימנט הזה? בתור התחלה – די יהיה אם כל אחד מאיתנו יהיה מסוגל להביט ולראות את מי שעומד מולו ולצידו מ"הר הבית" שבתוכו. די יהיה אם נדע כמה מלים שיכולות להתחיל שיח מכבד ושוויוני. די יהיה אם נזכור שכולנו בני–חלוף, פגיעים ואנושיים, אבל שירושלים, כעיר עליונה בתוכנו, לנצח תשכון ובלבה המעלות.