סיפור אמיתי.
לפני מספר חודשים העברנו את סניף תל אביב למשכנו החדש ברחוב סלומון 7. מרחק של כ-100 צעדים ממשכנו הקודם ברחוב ריב"ל עשוי להיראות בהתחלה "מעבר להרי החושך". רחוב הרכבת מהווה בעיני אחדים סוג של חומה סמויה מן העין, המסמנת את דרום העיר על כל תופעותיו.
החוויה של חציית רחוב הרכבת אל מחוזות פחות מוכרים הזכירה לי התנסות אחרת מן העבר.
לפני שנים רבות נסענו לניו יורק להמשך לימודים, והעבודה הראשונה שקיבלתי הייתה באזור 10 ברובע ברונקס. התפקיד היה לרכז פרויקט חינוכי שמומן על ידי קרן גדולה, בשיתוף עם האוניברסיטה שבה למדתי. ראש החוג לחינוך, שהכירה אותי, שאלה בחשש איפה אני מתכוונת להחנות את הרכב, מאחר שיש רק מעט מקומות חניה בתוך שטח בית הספר, וברחוב יש מקרי ונדליזם. לא היה לי רכב באותה תקופה וגם לא רישיון נהיגה. הסברתי שאגיע ברכבת הפרברית לתחנה קרובה ומשם אצעד ברגל מרחק של פחות מקילומטר. היא הביטה בי בחשש, ובמאמץ לא להביע עמדה סטריאוטיפית אלא עובדות בלבד, הסבירה לי שוב שהשכונה אינה בטוחה ושהיא דואגת לי. אני מצידי הייתי זקוקה לעבודה ושמחתי במיוחד למלא תפקיד בתחום ההתמחות שלי, לכן הזכרתי לה בהתרברבות קלה שאני מישראל… מורגלת בענייני היעדר בטיחות.
ביום הראשון ירדתי מהרכבת בתחנה המוכרת. מצד שמאל, על אותה מדרכה, נמצאים הקמפוס של האוניברסיטה, הגנים הבוטניים, גן החיות ושכונת "איטליה הקטנה", שכונה שהיה לה ועד פעיל ואנרגטי שראיין את כל מי שביקש לגור שם. הפעם, המסלול הוביל אל "הצד האחר" של שדרות וובסטר, רחובות מפוקפקים שמעולם לא דרכתי בהם קודם. התארגנתי פנימית כמו אל קרב פנים אל פנים. לופתת בחוזקה תיק ספרים ומחברות ביד אחת, הכסף עמוק בכיס המכנסיים (מיותר לציין שלא היו פלאפונים), מבטי נעוץ קדימה וצעדיי חזקים ובטוחים. כל כולי יודעת מאין באתי, לאן אני הולכת ומה באתי לעשות.
הדרך עברה בשלום. ברחבת הכניסה של בית הספר היו תלויות תמונות מחזור של כיתות, מראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת. אפשר היה לראות בהן את השינויים הדמוגרפיים לאורך 70 שנים. מכל התמונות ניבטו ילדים רציניים בעיניים פקוחות לרווחה. בשנות ה-20 האוכלוסייה הייתה הומוגנית לגמרי. הבנים לבושים במכנסיים עד הברכיים עם כתפיות, והמורים בחליפות ובעניבות. בשנות ה-90 המגוון האנושי רחב, וכך גם הלבוש הצבעוני של הילדים והמורות.
בימים הראשונים, כשראיתי מי בא לקחת את הילדים מבית הספר בצהריים, לבי החסיר פעימה. כל אחד מההורים, מהסבים ומהדודות, נראה היה לי כמו מישהו שיש להזהיר ילדים מפניו אם נתקלים בו ברחוב. מגוון רחב של נוכחויות, החל בעצבנות וקוצר רוח, נמיכות רוח וכלה בעיניים מעורפלות. בלטה בנוכחותה מלאת החיים סבתא סינית אחת בלבוש מסורתי, עם שן אחת בלבד בחזית הפה, שישבה בנינוחות על המדרגות וחייכה בפה רחב ובנועם אל נכדתה.
ההורים, מהגרים ומקומיים, חוו מצוקות שונות: אימהות בנות 20 הכניסו ילדים בני 5 לגן חובה; אבות היו בכלא מסיבות שונות; ילדים לא הגיעו בצורה סדירה לגן ולבית הספר. כמו כן, האוכלוסייה שהיה עליי לאתר הייתה ילדים בני 5-8 שנעדרו מבית הספר יותר מ-50% מימי הלימודים בשנה האחרונה. והם היו רבים מדי.
בהדרגה למדתי להכיר אותן. אימהות צעירות, שפחדו מרשויות ההגירה, פחדו מפשיטות של המשטרה במאורות הסמים של חדרי המדרגות שלהן, פחדו מאלימות של גברים שאל עצמתם לכאורה גם נמשכו, ולא פחדו כלל להיכנס להיריון. אם צעירה אחת עם שישה ילדים משישה בני זוג ארעיים שלא נשארו לבוקר שאחרי, אמרה לי בעצב: אני עוברת מהחדר, לשירותים, למטבח… בכל מקום יש מישהו. אין לי פינה לעצמי.
התכנית שריכזתי כללה אבחון ותגבור לימודי לילדים וסדנאות להורים בנושאי הורות והתפתחות ילדים. אם שהגיעה לסדנא קיבלה ארוחת בוקר, מפגש עם מומחה ומעטפה ובה 10$. הן באו בשמחה, לאכול, לקבל את הכסף, לפגוש זו את זו ולקבל הכוונה, עד אשר הבאנו מומחית לנושא של פגיעה בילדים. אף אם לא הגיעה באותו בוקר.
בית הספר היה כה מלא תלמידים, עד כי אחת הכיתות למדה באופן קבוע באולם ההתעמלות. לא נמצא חדר פנוי עבורי ועבור הסטודנטים המתגברים, אבל נמצא לנו ארון. מאוורר קטן, שולחן, ספרייה וכמה כיסאות בתוך ארון קיר. "אל תסגרי אף פעם את הדלת לגמרי כשאת לבד עם ילד", הנחיתה אותי ראש החוג, "זה עלול להוות עילה לתלונה". היה מדהים לשמוע את זה בהתחשב בתנאים החברתיים והקהילתיים, אך כך נהגתי.
בוקר אחד, בעודי צועדת במרץ בצעדי לוחמת, פנתה אליי אישה צעירה ומעורפלת חושים ברחוב, ושאלה באנגלית משובשת: "את מורה, נכון?", ונרגעתי, כי הבנתי שרואים אותי. כל אותה שנה המשכתי לצעוד בנחישות ובערנות. הכסף בכיס והתיק אחוז היטב, אבל הלב שקט יותר.
אני עדיין זוכרת את ג'סיקה הרננדז, ילדה מתוקה עם צמות שביום שישי אחד לא בא איש לקחת אותה מבית הספר. איש לא ענה במספר הטלפון שנשמר במזכירות לשעת חירום. איש לא ענה בכתובת הבית, וג'סיקה הועברה לטיפול רשויות הרווחה.
ואני זוכרת את ליסנדרו דלגאטו, ג'נטלמן קטן, שאמא שלו, אסירה משוחררת, נסעה איתו בכל יום מדרום הברונקס לצפון כדי להשיג עבורו חינוך טוב יותר.
ילד אחר שאיני זוכרת את שמו, התגורר עם משפחתו שפלשה לקומה אחרונה בבית דירות נטוש. את החדר חלקו עם יונים שחדרו מבעד לרעפים השבורים, ועם חולדות ענק שלא פחדו מבני אדם.
לכולם היו תקוות, וכולם רצו להצליח. לא תמיד היו להם כלים, ולא תמיד היה להם כוח להפעיל רצון, התמדה ונחישות, בדרך הקשה אל ההצלחה. גם לא תמיד עצרו כדי להגדיר לעצמם מהי הצלחה, חוץ מאשר במקרה של גרין קארד – זו הייתה השאיפה הגדולה.
המשכן החדש של סניף תל אביב הוא מן מקום שכזה. הנסיבות האנושיות אולי שונות, אבל מאחורי הנסיבות יש בני אדם דומים, שלא תמיד יש להם כלים, וכשיש להם כלים, לא תמיד יש להם כוח רצון כדי להשתמש באותם כלים, או בהירות לגבי ההצלחה שלה הם מקווים. כששמעתי שזוג אופניים של אחד מחברינו נגנב, הצטערתי, אך לא הופתעתי. כששמעתי שהדמות שנראתה במצלמות האבטחה היא של גבר שמנמן, מזוקן וחובש כיפה נעתקה נשמתי מהפתעה. זה אומר שגם בראש שלי ישנן תבניות מוכנות מראש שעליי להעמיד למבחן, מבלי לוותר על ערנות.
כשאני צועדת אל הסניף חולפת בי מחשבה, האם רואים אותי, כאדם? ומיד עולה מחשבה נוספת, האם אני רואה בני אדם? אני מתבוננת בפועלים השונים, פסיפס צבעוני מקצוות שונים של הגלובוס, חוזרים על אופניים לבתיהם, עייפים ושקטים. אב מרכיב שני פעוטות, אחד מלפנים והשנייה מאחור, מחזיר אותם הביתה מהבייביסיטר, וזה נראה כמו רגע מתוק עבור שני הקטנים שיושבים רגועים לפני ואחרי אביהם.
השבוע, בשעת ערב ברמזור, גבר על אופניים הסב ראשו ונעץ בי מבט מתריס. המשכתי להתבונן בו, כאדם, ללא שיפוט, והוא ויתר. המבט שנראה מאיים נמס אל תוך עצמו. הייתה לי תחושה שלרגע אחד, עד שהתחלף הרמזור, הוא ראה אותי, כאדם.