חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
philosophy
פילוסופיה
אהבת החכמה
art
אומנות
volunteer
התנדבות
mistical
מיסטיקה
medicine
מדע ורפואה
sport
ספורט
human-society-world
אדם- חברה- עולם

הלוחם הפנימי

במשך שנים רבות, המקום היחיד בו ניתן היה למצוא בתי הספר לאמנויות לחימה היה המזרח הרחוק.  במאה האחרונה השתנתה מגמה זו וכיום כמעט כל אדם מערבי החפץ בכך, יכול להתאמן במבחר של אמנויות לחימה, כאשר בדרך כלל אין הוא נדרש להרחיק יותר מכמה דקות נסיעה מביתו.

לריבוי בתי הספר והעובדה שלא נדרש מאמץ רב מהאדם להצטרף אליהם, היו מספר השלכות על עולם אמנויות הלחימה: מצד אחד הזמינות הגדולה אפשרה לרבים לקחת חלק בדרך זו, אך מצד שני, לצערנו, אנו עדים גם לשחיקה רבה במהות התפיסה של אמנות הלחימה.

כיום, אנשים רבים רואים באמנות הלחימה לא יותר מאשר ענף ספורט, לא שונה בהרבה ממשחק הכדורגל או מקפיצה לגובה, שמטרתו לפתח את הגמישות, הכושר הגופני, הקואורדינציה ועוד. אחרים סוברים שמדובר רק באוסף של טכניקות שיעזרו להם להגן על עצמם, או אפילו יאפשרו להם להשליט את כוחם ומרותם על החלשים מהם.

לכן חשוב כל כך לשאול את עצמנו מידי פעם: מיהו הלוחם? מהי אמנות לחימה? מה מטרתה?

כשאנו מסתכלים על הלוחמים העתיקים, ואין זה משנה אם מדובר על הסמוראים ביפן, הקשאטריות (קאסטת הלוחמים) בהודו, הנזירים-הלוחמים של מנזר השאולין שבסין, או על מסדרי האבירים שבאירופה, אנו מגלים שלהיות לוחם משמעו לדעת הרבה יותר ממספר טכניקות קרב טובות.

מקובל לחשוב שאמנויות הלחימה התפתחו במקור ביפן או בסין, ומשם התפשטו אל המערב, אך האמת היא שאמנויות אלו הגיעו אלינו דווקא מהודו העתיקה, ומי שנחשב לאביהן הרוחני לא היה מצביא שעמד בראש צבא אדיר, אלא דווקא נזיר בודהיסטי אשר נקרא בודהידהרמה.

בסביבות שנת 520 לספירה הגיע בודהידהרמה מהודו לסין ושם הצטרף לאחד מהמנזרים הרבים שהיו קיימים באזור, מרכז שמאוחר יותר הפך לשם דבר בעולם אומנויות הלחימה: מנזר השאולין. המידע שיש בידינו כיום איננו שלם, אך אנו יודעים שבודהידהרמה העביר לנזירים את החכמה העתיקה שהביא איתו מתקופת חניכותו בהודו, החכמה שעל ברכיה התחנכו בני קאסטת הקשטריות (קאסטת הלוחמים בהודו), קאסטה אליה השתייך גם הוא.

במאמר קצר זה לא נוכל להציג תורה מרתקת זו, אך  נוכל להציג את אחד מעקרונותיה הבסיסיים ביותר: הקרב החשוב ביותר שעל הלוחם לעשות, התכלית של האימונים המפרכים שהוא עובר, איננו קרב חיצוני כלשהו, אלא דווקא הקרב הפנימי.

הקרב הפנימי הוא קרב יום-יומי הניטש בין שני חלקים הקיימים באדם. בצד אחד עומדות כל אותן תשוקות אשר כוחן מושך את האדם מטה אל עבר החלק החייתי שבו, ומולן עומד זה המכונה בהודו ובתרבויות נוספות ה"אני העליון", החלק הגבוה יותר באדם, הקורא לו לקום ולצעוד אל עבר הערכים העליונים. קורא לו להיות אנושי.

כאשר אנו מסתכלים לעומקם של דברים אנו מגלים שאימוני הלחימה והתרגילים השונים היוו רק אמצעי עבור האדם להפוך להיות טוב יותר, לדעת את עצמו, לשלוט על תשוקותיו, לפתח ערכים אנושיים שכה חסרים לנו היום, ערכים כמו אהבה, חמלה, סבלנות, משמעת עצמית, יכולת ריכוז ורבים אחרים. אנו מגלים שמטרת האימונים הייתה לעזור לאדם להתפתח, לעשות צעד נוסף בדרך למימוש הפוטנציאל האדיר הטמון בו.

בתי הספר לאמנויות הלחימה לא נתנו ללוחמים כלים על מנת שיכבשו אחרים. הם העניקו להם כלים על מנת שיכבשו את עצמם!

האם אנו מזהים קרב פנימי זה גם בתוכנו? האם נדע להשתמש בכלים שאנו רוכשים על מנת להפוך להיות אנשים טובים יותר? אם כן, משמע שגם כיום אנו מצליחים לצעוד בדרך הנפלאה והמאתגרת בה הלכו לפנינו כל אותם לוחמים עתיקים.

אם כן, משמע שגם כיום אנו יכולים לעשות צעד נוסף לעבר היותנו אמני לחימה אמיתיים.

"ניצחון אמיתי – ניצחון עצמך!" (מוריהיי אואשיבה)

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן