ביומנו, הרהורים, כתב מרקוס אורליוס: "שער לך תמיד את התבל כיצור אחד, בעל חומר אחד ונשמה אחת, וראה כיצד הכול מתייחס לתודעה היחידה של אותו היצור, שכל מעשיו מונעים על ידי הדחף היחיד שלו, ולכל דבר יש חלק בהתרחשויות המתקיימות." מצבים מורכבים שונים, ובעיקר כאלה הנושאים מתח וקונפליקט מאתגרים את יכולתנו לזכור את האחדות ולא להיכנע לנפרדות.
סיפור אמיתי
בוקר אחד באמצע השבוע נסעתי לכנס בעיר ערבית בצפון. שלושה ימים קודם פרצו שוב מהומות בוואדי ערה, כביש 65, בגין הצהרת טראמפ. יומיים קודם לפרוץ המהומות נסעו שתי חברותיי לכנס בערערה, והנה יומיים אחרי – הכביש חסום, מיידים אבנים ומייצרים מצג של יום זעם. כביש זה, היושב על דרך עתיקת יומין, מייצג את הקוטביות החדה המטלטלת אותנו: סגור-פתוח, מסוכן-בטוח. מצבי מתח אלה מבקשים מאיתנו לשקול כל יום לגופו, לא להכליל ולא לקחת חלק בהקצנה. מצד אחד לא לשפוט את המציאות רק על פי הנראה לעין, ומצד שני לא לעצום עין. לא פשוט.
במיוחד באשר לוואדי ערה, אני חשה צער אישי עמוק בכל פעם שיש התקוממות. פגשתי שם לאורך השנים באנשי חינוך טובים בגני ילדים מושקעים, שזכו בפרסים. גנים מושקעים על ידי כל השותפים, המדינה, הרשויות המקומיות, הצוותים החינוכיים וההורים. וכשמוסר מצג הזעם אנו אמורים להתחבר מחדש לאותו קשר שנגדע, כאילו הזעם לא היה קשור אלינו, אנשי החינוך. ובאמת, בהרבה מובנים הוא לא היה קשור אלינו, אבל… אנחנו בני אדם בכל מקום, עם חששות, תסכולים, מבוכה ופחדים ובעיקר עם מערכות יחסים מורכבות רבדי רבדים ופיתולי פיתולים.
מה קשור ואדי ערה לעיר שאליה מועדות פניי?
על פי המפה הנראית לעין, לא אמור להיות כל קשר. אבל האם ניתן לסמוך רק על המפה הנראית לעין?
בעודני מכינה את הרצאתי מתברר לי יותר ויותר שהתקררתי קשות. דרכי הנשימה הולכות ונסתמות והגודש מכביד על המצח. האם זו תהיה עילה לא לנסוע לכנס? מובן שלא. גם אם ניתן יהיה לאשר שאני חולה על פי קולי המאנפף, זה נשמע, לי לפחות, כמו תירוץ חלש. כי מה שבאמת מעיק עליי הוא לא ההתקררות או הנסיעה הארוכה. מה שבאמת מעיק עליי הוא שאיש לא יחכה לי בפתח העיר או בנקודת ציון כלשהי. עליי לסמוך על ווייז ולנווט בעצמי למקום שיש לו רק שם, "מרכז קהילתי" ללא כתובת.
הראש מחפש נקודות אור שיקנו ללב ביטחון, ועולה במחשבתי סאלים, עמית לעבודה, אדם שאני מעריכה ומחבבת. אדם שמקרין חום אנושי, שקט פנימי ואורך רוח, שהוא גם תושב אותה עיר. באחד מימי העיון של היחידה ששנינו עובדים בה, סיפר לי את קורות חייו והם נחקקו בזיכרוני.
משפחתו, איך לומר, פונתה / נמלטה/ גורשה ( לא מילים נרדפות אלא מילים רודפות המייצרות זהות) מהכפר בשיט ב-1948. הכפר, שנמצא בנפת רמלה, הוזכר בכתבי הגיאוגרף הערבי, יאקות אל חמאווי, במאה ה- 13. על פי ויקיפדיה, שטח הכפר ב-1945 היה 18,553 דונם וחיו בו באותה שנה 1,620 נפש.
סאלים כבר נולד בפחון זעיר בן תא אחד בעזה. בפחון שלצדו זרם קילוח שופכין דקיק ללא הפרעה, הם היו ארבעה – אב, אם, בת ובן. העוני הרב שלח את אבי המשפחה לעבוד בירדן, ומשם שלח כסף ככל שיכול היה אל משפחתו. אך עם הזמן המרחק הגיאוגרפי התגבש למרחק ברבדים נוספים. האב נישא שנית בירדן, והילדים נשלחו אליו כדי להשיג השכלה טובה. הקשר עם האם נותק.
לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות נשלח סאלים לרוסיה ללימודים טכנולוגיים גבוהים. כשסיים אותם שובץ לעבודה במפעל מכוניות במזרח אירופה, שם עבד במשך כמה שנים טובות. מאז הועבר לירדן כילד, לא היה לו דרכון, אלא רק "תעודת מעבר", שעם הזמנים השתנה המרחב שאפשר היה לעבור איתה. מעברים נפתחו ונסגרו וסאלים מצא את עצמו כבר בשנות ה-30 לחייו, עדיין ללא זהות, ללא לאום, ללא תעודה, המאפשרת מעבר חופשי מדאגה. "כשאני נזכר בעצמי אז," שיתף, "לא הייתה לי שום תקווה, שום שייכות לשום מקום בעולם. לא היה מקום בעולם שיכולתי להגיד עליו 'שלי'."
כשהמפעל שהועסק בו נסגר, מצא את עצמו סאלים בקפריסין, מחפש שוב עבודה, הכי קרוב שניתן לו להגיע אל אזורנו. שם פגש את מי שתהיה אשתו, ערבייה ישראלית, והשניים בחרו זה בזה והחליטו להינשא.
כאן ניתן לפתוח בסיפור חדש וארוך. איך מבצעים בפועל את הנישואין? איך מתאפשר לו להיכנס לישראל – דרך מצרים, מכיוון שדרך עזה, מקום הולדתו, אין מעבר? כמה חודשים יידרשו לכך? מי יזהה אותו? מי יאשר אותו? מי יקבל את פניו והאם על פי זכות?
סאלים, עמיתי, אינו איש מר וכבר שנים רבות שהוא היכה שורש והקים בית ומשפחה, והריהו אדם מכובד בקהילה, מורה ומדריך.
חשבתי עליו לקראת נסיעתי לאותה עיר. הרהרתי בהזמנתו החוזרת לבקר אותו בביתו ולהכיר את משפחתו.
זו יכולה להיות נקודת אור שתקנה ללב ביטחון. אבל, למה מכל ימות השנה דווקא עכשיו? כי יש בי חשש? כי זה יכול להיות כל כך קל לפגוש אותו כתושב ותיק של העיר ולנסוע אחריו ללא היסוס אל "המרכז הקהילתי" נטול הכתובת שאליו אני אמורה להגיע? זה לא נתפס בעיניי כמעשה חברי ואף לא כמעשה הגון, להתכבד בהזמנתו, כשהמניע הסמוי מן העין, כלומר החשש, הוא המחולל את הפנייה.
בשם האתיקה ויתרתי, ויצאתי לדרך. "כולם מחכים לך", מסמסת לי המארחת, אך לא היא ואף לא איש סביבה יודעים להנחות אותי בדרכים. התכוונתי להגיע מהכניסה הראשית, אבל וויז מושך אותי ימינה בצומת, ואחרי זמן מה שמאלה אל תוך מטעי זיתים. יפה, אני אומרת לעצמי, נפש חיה אין… טוב, אם למות אז לפחות במטע זיתים ביום שמש נאה שכזה.
הכביש החקלאי מתפתל ומגיע אל אזור תעשייה שומם. עוד כמה פיתולים ואני מובלת אל סמטה במה שנראה כשכונה חדשה. "הגעת אל היעד", וויז מצהיר בביטחון. אני ממשיכה קצת קדימה, בודקת ימינה ושמאלה, אך אין שום דבר שניתן לכנותו מרכז קהילתי. רק בתי מגורים חדשים ונאים. אם יוצאת מרכב עם פעוט בזרועותיה. אני יוצאת אליה בחיוך. היא לא שמעה על מרכז קהילתי.
אני מתקשרת למארחת, "איפה את נמצאת?" היא שואלת. אין שום סימן זיהוי שאוכל למסור. "אם תראי כיכר ובה שעון…” היא מנסה, ובאותו רגע זה נשמע לי כמו הנחיות להגיע לגבעה כחולה על הירח.
אני בלחץ. זה לא פחד, כי המקום לא משדר אליי טינה, הוא פשוט אטום בפניי. אני מתעכבת, מאבדת זמן יקר ומרגישה אי נעימות מתסכלת. "מה עוד יש לידך?" אני שואלת אותה. "תנסי את הספרייה העירונית," היא משיבה. הו, זו כבר הקלה. וויז מזהה ספרייה עירונית ומוביל אותי אליה, שוב דרך אזור התעשייה.
אני חונה ונכנסת רגלית בשביל וכאן פוגשת לראשונה את האנשים. בדרך כלל בכנסים כאלה מכירים אותי ובדרך כלל שמחים לקראתי. הקבוצה הזו מתכבדת בארוחת הצהריים בפנים חתומות. המארחת לא נמצאת אפילו ברחבת הכניסה. לא רק העיר, אלא גם הקהל אטום בפניי. זרות עומדת באוויר. הכנס מתחיל וראשון המברכים הוא ראש העיר. הוא מדבר רק ערבית, ולא משרבב אפילו משפט אחד בעברית לעברי כמחווה של קבלת פנים.
אני מקשיבה רוב קשב, ומאחר שאני מבינה בערך מילה אחת מתוך כל עשר, אני מקשיבה גם לגבותיו, גם למצחו, לקמטי עיניו, לחיוכו. הוא נראה לי כמו איש נעים הליכות שאוהב בכל לבו את העיר שלו, ושמח ואפילו גאה בכך שהכנס זימן גננות מכל אזור הצפון לעירו. "זוהי העיר שלכם," הוא אומר, "חזרו אליה בכל עת." ואז הוא עובר לנושא אחר, לא ברור לי מהו, אך גבותיו מתקרבות זו לזו, מצחו מתקדר וקולו מרעים. הוא משמיע מחאה כלשהי. אומר על משהו שלא ייתכן, ובקהל עוברת אוושת שמלות מסורתיות שנוגעות אלו באלו.
כאן גוהרת אליי המארחת ולוחשת באזני, "את יודעת, הוא רופא ילדים במקצועו." ייתכן שמבוכה מביאה אותה לחלוק איתי פיסת מידע זו, שאינה עוזרת לי להבין כנגד מה הוא מוחה, אבל המידע שופך אור נוסף על קמטי עיניו והבעתו.
אחריו קם לברך עמית אחר שלי, אדם נעים הליכות, שמשלב בדבריו מילה פה ומילה שם בעברית, מביא אותי ליחס הבנה של מילה אחת מתוך חמש. בקלות יחסית אני משלימה פערים ומוחי מתעייף פחות מאיסוף רמזים.
מיד אחר כך קם ראש העיר כדי לפרוש. הוא לוחץ את ידי כולנו, מברך גם אותי ומקמט שוב את גבותיו. קולו מרעים – "בטח קראת ב'כלכליסט' הבוקר מה הגזענים האלה, המתנחלים האלה, רוצים לעשות באזור התעשייה שלנו. אני מתנצל שעליי ללכת אבל יראיינו אותי עכשיו בנושא זה."
אני לוחצת אל ידו לשלום. לא קראתי ב'כלכליסט' הבוקר ואין לי שום מושג על מה הוא מדבר. ייתכן שעל כך זעם גם קודם בדבריו.
אני מרגישה בורה וזרה, וגם תוהה אם בכנס שעניינו חינוך אני צריכה להיות בקיאה במצב אדמות היישוב באזור התעשייה, ואם היה זה מתחייב מצד ראש העיר למחות בנושא זה בשעה שהוא מברך. אבל נודה על האמת: אנו חיים בזמנים מעורבבים שכבר מזמן אין בהם "שעה יפה ל-". פנים וחוץ, אישי וכללי, מתערבבים בכל אמצעי המדיה, גם על ידי אנשים פרטיים ובטח ובטח על ידי אנשים פוליטיים.
מגיע תורי להרצות ואני מתבוננת בקהל מגובה הבמה. הן מרימות אליי את מבטן, והוא לא אוהד, ולא נוטר. הוא זר. זהו מגזר פרטי שאינו חשוף כנראה לאנשי החינוך הציבורי. זו שעת צהריים והן אחרי יום עבודה. אולי הן שואלות את עצמן בלבן, "נו, מה עכשיו?! עד מתי?!" רציתי באותו רגע להיות מסוגלת לדבר את כל הרצאתי בערבית קולחת, כדי לחתוך את מסך הזרות, אבל אין לי. יש לי כמה מילות ברכה ואני נבוכה להוציא אותן כשאין לי מעבר להן מה לתת.
אבל הידיעה הפנימית אומרת שההכרה מחייבת.
"א-סאלאם עלייכום ורחמאת אללה," פתחתי. ושוב נשמעה אוושת השמלות המסורתיות והמבטים התרככו.
מסך הזרות ירד.
בפתח הרצאתי ובסיומה בחרתי לצטט את מרקוס אורליוס, קיסר ופילוסוף בן המאה השנייה לספירה, כפי שנפתח ומסתיים סיפור אמיתי זה. אני חושבת שגם זה ריכך מעט את המרחב המורכב שבינינו.
"ערכו של כל אדם הוא לפי ערכם של הדברים שאליהם הוא נושא את נפשו", וזה מחזיר את האחריות לכל אחד ואחת מאיתנו.
עם זה נפרדנו.
את סאלים אשוב לבקר ביום אחר.