לפני מספר שבועות הזדמן לי להיות מאושפז מספר ימים בשל מצב בריאותי לקוי.
החוויה לכשעצמה הייתה מיוחדת מאוד, וכללה בתוכה תחושה בולטת ולפיה, שעבור הצוות הנאמן של בית החולים – רופאים, אחיות, צוות סיעודי ועוד – אני הייתי גוף שיש לטפל בו ולדאוג לו במסירות רבה.
כך מספר פעמים ביום ניגשו אנשי הצוות אל מיטתי, הביטו במכשירים סביבי, חילצו נתונים, הרימו גבה, הורידו גבה, טיפלו, חשבו ורשמו באדיקות את הממצאים.
מיום ליום התחלפו הצוותים, אבל רישום הנתונים והטיפול המשיכו להתקיים באדיקות.
בסופו של דבר הייתה הצלחה – יצאתי מבית החולים אל שגרת חיי.
במהלך חוויה מעניינת זאת, דברים רבים תפסו את תשומת לבי והעסיקו את מחשבותיי, ובתוכם שניים בולטים.
הראשון הוא שבמהלך כל התקופה, כל עשרות המטפלים שעברו ליד מיטתי לא שאלו לשמי ולעיסוקי, ולא ניסו לפגוש אותי מעבר למופעי הפיזי (איני אומר זאת בטרוניה, אני פשוט מציין עובדה).
הדבר השני הוא שבמהלך שהותי בבית החולים, חזר משפט אחד קצר וברור מפיהם של חברים וקרובי משפחה שטלפנו או באו לבקר אותי. זהו משפט שחזר שוב ושוב, כאילו הסכימו כולם על נכונותו ותקפותו, שהגיע תמיד לקראת סיום השיחה, כסוג של פאנץ' ליין. עיקר העיקרים והמסר שביקשו כל אותם אנשים טובים להשאיר אצלי (ואולי אצל עצמם) היה: "העיקר הבריאות!".
כאדם שאיבד לרגע את ה"עיקר", כלומר שנסדק סדק בבריאותו האיתנה ושחווה מיד את התוצאות של כך – שבירת השגרה ושהות בבית חולים, יכולתי להבין, לכאורה, את המשפט ואף להסכים עמו. אך לא כך הדבר; מהרגע הראשון סירבתי לקבל אמירה זו בהסכמה ובטבעיות. ככל שקצב הופעתה של אמירה זו גבר, התעוררו אצלי תהיות ומחשבות, סקרנות ולצידה אי נחת.
מה העניין? שאלתי את עצמי. מה מקורו של משפט זה? מדוע הוא מבוטא בצורה נחרצת כל כך על-ידי אנשים רבים כל כך – צעירים ומבוגרים, משכילים יותר ומשכילים פחות, ומתפוצות העולם כולו?
כהרגלי, לא מיהרתי לשפוט אמירה זאת. תחילה ביקשתי לכבדה, להבינה באור הגיוני, לתפוס את המהות שתפסה את מברכיי כאחד.
הבנתי שההסכמה הסוחפת בנוגע לבריאות קשורה לחשש הגדול שיש לבני האדם באשר הם מהתופעות שעזרו לבודהא הצעיר לנסח את שורש אבחנתו על העולם: "החיים הם סבל".
מהן תופעות אלו? שיבוש השגרה, שיבוש הבריאות, המחלה והמופע הרחב והעמוק ביותר שלהן – המוות.
אין ספק שנוכח אפשרות של מוות, או מול כל מופע רך יותר שלו, המשבש את מהלך חיינו, כל רצוננו הוא רק לחזור למצבנו הקודם, בלי קשר לטיבו ואיכותו של מצב זה.
הבנתי גם שברמות בסיסיות ופרקטיות הבריאות אכן חשובה לאדם, משום שהיא פלטפורמה חשובה ותנאי הכרחי לתפקודו. אבל האם כל זה אכן מצדיק את האמירה? האם הבריאות היא אכן הדבר העיקרי בחיינו?
מהו דבר עיקרי? מרכז הדברים, הדבר החשוב מכול, שעבורו אנו מבקשים לחיות ובשבילו אנו מוכנים לעשות רבות. אז מה זה אומר? האם אנו חיים על-מנת להיות בריאים? האם אנו חיים כדי לא למות? האם המטרה המרכזית של חיינו היא להמשיך, ולא משנה איך? האם אין תכלית אחרת לחיינו?
וכך לאחר מחשבה, בדיקה ותהייה, לאחר שהקדשתי מאמץ כן על-מנת להבין את האמירה, חזרתי לתגובתי הראשונה האינטואיטיבית: לא, איני מסכים עימה. העיקר אינו הבריאות!
אז מהו העיקר? דבר זה תלוי באדם השואל, באופן שבו הוא מגדיר את זהותו, ויותר מזה – באופן שבו הוא מיישם הזדהות זו בפועל.
מסורת הינדית בהודו הציעה לראות באישיות של האדם ארבעה רבדים שונים: גוף פיזי, גוף אנרגטי, גוף רגשי וגוף מנטלי. כלומר על פי תפיסה זאת, אישיותו של האדם כוללת בתוכה ביטויים שונים, מהפיזי עד המחשבה.
על אף שאישיותנו כוללת את כל הרבדים המצוינים, לבני אדם שונים ישנם גופים דומיננטיים שונים בתוך מרכיבי האישיות. בני אדם שהגוף הפיזי הוא המרכיב הדומיננטי באישיותם, בהכרה או שלא בהכרה, יזדהו בעיקר עם הגוף הפיזי, ומבחינתם העיקר יהיה כרוך במצבו של גוף זה. אחרים, שהגוף האנרגטי הוא הדומיננטי אצלם, ישאפו להיות פעילים ועסוקים תמיד. יום או תקופת זמן ללא פעילות מספקת יהיו בלתי מספקים עבורם. אחרים, שהגוף הרגשי קשור למרכז זהותם, ישאפו, במשים או לא, לחוות ולהרגיש, אחרת יהיו ימיהם חסרים. ואלו שהגוף המנטלי הוא הדומיננטי עבורם, יבקשו להבין וללמוד כדי להיות מסוגלים להרגיש שהם חיים.
אמת הדבר כי במציאות כל אדם קשור לכל ארבעת הגופים וזהותו מורכבת ומושפעת מרצונות כולם גם יחד. ובכל זאת, אם נבדוק היטב, נבחין בנטיות הדומיננטיות שהוזכרו.
אז מה העיקר? תלוי מי אתה ותלוי מה הנטיות של האישיות שלך.
אבל האם האדם הוא רק האישיות שלו? האם אנו מהווים אך ורק רצף של גופים, מהפיזי עד המחשבתי?
על פי מסורות פילוסופיות שונות, ממזרח וממערב, התשובה לכך היא לא. האדם אינו רק האישיות שלו. מעבר לאישיות, הכוללת את הגוף הפיזי ואת הנפש, יש לאדם גם מרכיב רוחני.
יתר על כן, בתרבויות מסוימות, רוח האדם מוגדרת ומאופיינת כמרכיב הבסיסי והאותנטי ביותר של האדם, כשורש של זהותו, שאינו משתנה גם בין מחזור למחזור בחייו.
במסורות שעסקו בגלגולי נשמות סברו שרוחו של האדם ממשיכה להתקיים ברצף מגלגול לגלגול, והדבר שמשתנה ממחזור למחזור הוא האישיות שלו, שמתקיימת ומתפתחת מרגע לידתו ועד מותו.
על-פי תפיסות אלו, תפקידו ומטרת קיומו של האדם הם לזהות את האני הפנימי הקבוע, הרוחני שלו, תוך כדי שהוא חי באמצעות המרכבה, המאפשרת לו להיות קיים בעולם המבוטא, הלוא היא האישיות.
טקסטים קדושים שונים במזרח, כמו "קול הדממה", הקשור לבודהיזם הטיבטי ו"הבהגוודגיטה", הקשור להינדואיזם, או טקסטים פילוסופיים מן המערב, כמו "משל המערה" של אפלטון, מציינים כי חייהם של בני האדם הם מסע של התפתחות ההכרה. עיקרו של מסע זה הוא יכולתו של האדם לזהות את האשלייתיות והזמניות של החלק החומרי הקיים בעצמו ובעולם, ולגלות את החלק הרוחני הנצחי שבו.
כדי להתעורר, צריך האדם לחוש בצורך לעשות כן, ואז לצאת למסע שבו הוא לומד, תוך כדי חוויית נסיבות חייו השונות, להבחין במטריקס ובמה שמעבר לה.
למסע גילוי זה ניסוחים שונים בתרבויות שונות, אבל הוא נמצא כמעט בכולן: בבודהיזם, בבודהיזם הטיבטי, בהינדואיזם, בטאואיזם, בקונפוציאניזם וגם בחלקים הפנימיים של דתות הספר: יהדות, נצרות, אסלאם ועוד.
אז מה העיקר? כאמור, תלוי מי שואל והיכן הוא נמצא.
העובדה שבמהלך אשפוזי, גופי הוא שהיה במרכז דאגתם של רופאיי ומטפליי, מעידה יותר מכול על זהותה של החברה בה אנו חיים, חברה מטריאליסטית המכירה בעיקר בחשיבותו של החומר, על צורותיו השונות. ערכו של אינדיבידואל וערכו של קולקטיב נמדדים במידה רבה דרך מבט חומרי, ופחות נמדדים דרך עיניים נפשיות, שלא להזכיר רוחניות.
כך אנו עסוקים מאוד בהארכת חיי האנשים, אבל שוכחים לשאול מה עם החיים שמעבר לחיי הגוף הפיזי. כל מפגש שלנו או של מישהו מהקרובים אלינו עם תופעות כמו מחלה או מוות, מחבר אותנו לאינסטינקטים של הגופים הנמוכים שלנו, לרצון שלנו לחיות, לפחד שלנו להתאיין, ואז נראַה שהעיקר הבריאות. אבל החיים הם יותר מאשר אתגר ההישרדות של הגוף. לחיים יש מבע נפשי עמוק ועצום ואופק ערכי רוחני כמעט ללא סוף.
אז מה אנו מבקשים – לשרוד או לחיות? וכבר נשאלה השאלה – להיות או לא להיות?
מה תהיה התשובה?
הרשו לי להציע. בריאות הגוף הפיזי, כמו גם של שאר גופי האישיות שלנו (ולא דיברנו כלל דברנו על הצורך לשמור על בריאות הגופים שמעבר לגוף פיזי, ועל הצורך לשים לב לא רק לתזונה בה אנו מזינים את גופנו הפיזי), היא תנאי חשוב על-מנת שנהיה מסוגלים להתקיים בעולם זה ואולי אף להתעורר מתישהו לצורך לקלוט את מה שמעבר לנראה ולגלוי, את מה ש"הנסיך הקטן" כינה החשוב מכול – הסמוי מן העין. אבל היא בוודאי אינה העיקר ולא ראוי שתהיה העיקר.
העיקר טוב שיהיה המאמץ הכן והבלתי פוסק שלנו להיות בני אדם חופשיים ומאושרים בדרך הטובה ביותר שאנו יכולים לתפוס ולבטא. העיקר חשוב שיהיה שנמלא את חיינו באהבה לעצמנו ולבריות ולכל הסובב אותנו. העיקר כדאי שיהיה דאגתנו לעולם אנו חיים בו וההבטחה של ההמשכיות הטובה שלו. העיקר צריך להיות שיהיו חיינו חיי הרפתקה, ונעז לחיות כל יום כאילו היה יומנו האחרון, כדברי הקיסר הפילוסוף מרקוס אורליוס. או אולי, כדברי החכם מברסלב: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל".
בפעם הבאה שמישהו מברככם בברכת "העיקר הבריאות", אל תמהרו להנהן מתוך הרגל, עצרו לרגע ושאלו את המברך למה הוא מתכוון, לאיזה עיקר ולאיזו בריאות? ואולי אף תציעו לו ולעצמכם עיקר ראוי אחר לחיותו.