מהות עתיקה בצורה חדשה
מרתה גרהם, המכונה "הכהנת הגדולה של המחול המודרני" ו"רקדנית המאה", הייתה רקדנית וכוריאוגרפית חשובה, בעלת ההשפעה הגדולה ביותר במחול המודרני החל משנות ה-30 בארצות-הברית. היא הקימה להקת מחול מפורסמת, יצרה כ-180 יצירות ופיתחה טכניקת מחול ייחודית הנלמדת עד היום. יצירותיה של גרהם זכו להצלחה מסחררת בארצות-הברית ובעולם כולו, היא הייתה גורם מרכזי בייסודה של להקת "בת שבע" הישראלית ורבים מתלמידיה הפכו ליוצרים מוכרים, כגון אנה סוקולוב, מרס קנינגהם, רינה שיינפלד ואוהד נהרין.
מרתה גרהם
גרהם האמינה שהריקוד הוא אמצעי, כלי לעבודה פנימית. היא האמינה כי לכל אדם יש מלוא הפוטנציאל, הממומש באמצעות רצון טוב ועבודה קשה, ללא תלות באדם אחר וללא השוואה. "התחרות היחידה היא בינך לבין עצמך", אמרה.
גרהם חינכה (וחיה כך בעצמה) לעבודה קשה ולמשמעת; היא דיברה על הקשר בין חלומותיו של האדם והפוטנציאל שלו לבין המשמעת וההקרבה. היא שהתה בסטודיו שלה שעות רבות, גם בשנות ה-80 וה-90 לחייה. "החלום בלבד אינו מספיק", אמרה. לדידה, אין זה מספיק לרצות – צריך לעבור תהליך, להתמיד ולהתאמץ. נראה שהצלחתה לא הייתה דבר של מה בכך, להיפך, ההצלחה דרשה מאמץ רב וויתור על דברים לא מעטים.
גרהם הדגישה את הקשר החשוב בין מאמץ לחופש, ומכך אנו יכולים ללמוד גם על חיינו. לפעמים, כשחושבים על חופש מדמיינים דווקא חוסר מאמץ, חיים ללא מסגרת וללא מחויבות, לעשות מה שרוצים ומתי שרוצים. גרהם אומרת ההיפך – ואולי כמו בריקוד, כך גם בחיים – על-מנת להיות חופשיים, יש להתאמץ, להתמיד ולבנות את הכלים, לחזקם, להגמישם ולשלוט בהם.
בריקוד הדבר ברור. אם אין שיווי משקל, כוח וגמישות, אי אפשר לרקוד ולהתבטא בתנועה. רק כאשר בונים את הכלי, נולד החופש. בחיי היום-יום, כלי הביטוי של האדם הוא האישיות שלו, המישורים השונים המרכיבים אותו: הגוף הפיזי, הרגשות והמחשבות. כאשר הם חזקים וגמישים, קיימת שליטה עצמית והאדם יכול לבטא את מי שהוא באמת.
שיטת גרהם
גרהם מספרת שמאביה קיבלה את השיעור הראשון באמנות המחול, שיעור שליווה אותה כל חייה: "הגוף אינו משקר, תנועה אינה משקרת". זהו אחד מהמאפיינים הבולטים אצל מרתה גרהם – החיפוש אחר האמת, אחר התנועה המוציאה את האמת אל האור, הגוף ככלי וכאמצעי למחקר ולביטוי.
גרהם פיתחה טכניקה מקורית המשלבת בין ביטוי רגשות ראשוניים לתנועות גוף מסוגננות, המתבצעות בעצמה רבה, עם דגש על הנשימה. כל התנועה בטכניקה זו נובעת ממרכז הגוף.
מרכז הגוף הוא אזור עדין ומשמעותי, פיזית וסימבולית, אשר בו נמצאים לדוגמה מערכת העיכול (ובהשאלה, "איך אנו מעכלים את החיים ואת מה שקורה"), והרחם, המסמל חיים והמשכיות. כשאנו חשים דבר-מה אנו אומרים, "יש לי תחושת בטן", וכשאנו מתרגשים אנו אומרים, "יש לנו פרפרים בבטן".
גם באמנויות לחימה נמצא העקרון של עבודה מהמרכז – בעיטה של רגל או שליחת אגרוף הנובעות ממרכז הגוף. מדוע? כיוון שבמרכז הגוף יש כוח רב יותר, וכיוון שכך שומרים על יציבות.
במרכזו של האדם טמונים הכוח והיציבות, לא רק במישור הפיזי.
מקור התנועה שבחרה גרהם הוא אזור מהותי מבחינה פיזית, אסתטית, רגשית וסמלית. עבור הצופים במחול, זה מרמז על הכוח והעצמה של פעולה מתוך מרכז, של היכולת לפעול מתוך המרכז בחיי היום-יום. בהקשר זה אצטט משפט של החכם הסיני, לאו דזה: "במרכז מהותך יש לך את התשובה – אתה יודע מי אתה ואתה יודע מה אתה רוצה".
יצירתה
כמו כל אמן, עברה גרהם תהליך בחיי היצירה שלה. בתחילת דרכה היו הנושאים של יצירותיה בעלי מעורבות חברתית חזקה; היא יצרה ריקודים על מלחמה, חירות, חופש וגבולות.
מאוחר יותר חל שינוי בתפיסתה, והיא החלה להתעניין בסיפורים תנ"כיים, במיתוסים ובמיתולוגיה היוונית. כמו-כן, החומר התנועתי השתבח והשתנה, ואלו הריקודים שהפכו לסימן ההיכר שלה ופרסמו אותה יותר מכול – "הריקודים המיתולוגיים", תרתי משמע. היא החלה לטייל בעולם והושפעה ממיתוסים, מטקסים, מסמלים ומפולחנים עתיקים, והשתמשה בהם ביצירותיה.
גרהם בחרה ליצור יצירות מחול שביסודן היו התבוננות פנימה אל תוך האדם והחיים. בריקודיה עסקה בנושאים אוניברסליים כגון הדואליות שבאדם – חולשה מול כוח, פחד מול אומץ, המצוי מול הרצוי ודחפים מול אתיקה פנימית. יצירותיה עסקו בגיבורים הנכנסים למבוכים, ליערות ולעולמות התחתונים כדי להתמודד עם אתגרים ולגבור עליהם. היא חקרה את המוות והלידה מחדש, הגורל וחופש הבחירה.
דוגמה למיתוס שבחרה גרהם להעלות על הבמה בריקוד הוא "שליחות אל תוך המבוך", המבוסס על המיתוס של תזאוס – אחת לתשע שנים היו מעלים מס של שבעה עלמים ושבע עלמות מאתונה למלך כרתים. העלמים והעלמות ניתנו כטרף למינוטאור, שהיה מפלצת החיה בתוך מבוך. תזאוס, בנו של מלך אתונה, התנדב להיות אחד מהעלמים על-מנת לנסות להרוג את המינוטאור. אריאדנה, המאוהבת בתזאוס, העניקה לו חוט כסף כדי שלא יאבד את דרכו במבוך.
יצירת המחול כולה היא דואט בין המינוטאור לבין אריאדנה (שאת תפקידה במחול גילמה מרתה גרהם עצמה), כשהמסר המרכזי הוא התגברות על פחד, כיבוש עצמי וגילוי היכולות הפנימיות. הגיבורה היא הדמות הדומיננטית, שבמסעה עוברת מהפך ושינוי. היצור, לעומתה, הוא דמות שטוחה ודו-מימדית, המייצגת גורם מפחיד ומאיים. באמצעות הריקוד מצליחה הגיבורה לנצח את המינוטאור ולהשתלט למעשה על הפחד שלה.
במסורות העתיקות מטרת המיתוס הייתה לגלות את המשמעות העמוקה של החיים ולבטא את מהות האדם. המיתוס מנסה לתת מענה לשאלות קיומיות ולגלות "סודות" שאינם באמת סודיים. למעשה טמונה בהם פשטות רבה כל כך, עד כי בני אדם אינם מבחינים בהם. לדוגמה, הדמויות בסיפור אינן דמויות שונות, אלא קולות שונים באותו אדם. העלילה היא סמלית והמסר הוא מסר פנימי. תזאוס, בנו של מלך אתונה, מסמל את האומץ הקיים בכל אדם, האומץ להשתנות, לעמוד בגבורה מול אתגרים ולהילחם למען החופש הפנימי. המבוך שנמצאת בו המפלצת מסמל את נפש האדם, והוא אין-סופי, ולפיכך יש לעתים להיכנס אליו על-מנת להרוג מפלצות פנימיות, כמו פחד או הרגל ישן. אריאדנה מסמלת את האהבה והאמונה באדם, המניעות אותו לעשות את הדרך. הן מעניקות לו כוח ושומרות עליו שלא ישכח את עצמו בתוך נבכי נפשו. זהו הגיבור הכובש את יצרו באמצעות אומץ, אהבה ואמונה. זהו סיפור היכול לגעת בכל אדם, בכל מקום ובכל זמן.
גרהם בחרה סיפורים בעלי מסר עמוק. הריקודים הללו, כמו המיתוסים, יכולים להיות יפים ומעניינים אינטלקטואלית, אך אם נסתכל בדריכות ונקשיב ברוב קשב, נשמע הרבה מעבר לצורות הנגלות ונחשוף את העומק שבתוכנו ואת התשובות לשאלות השקטות שבתוכנו.
מרתה גרהם לא פיתחה שיטה צורנית בלבד, אלא שיטה עמוקה השואפת לגעת באדם פנימה. האמנות שלה הייתה חיפוש אחר הבנת החיים על-ידי מחקר פנימי. היא שאלה שאלות וחיפשה אחר תשובות – מהם החיים? מיהו האדם? ממה הוא מורכב? האם אפשר להשתנות? ומדוע בכלל לעשות זאת?
גרהם חשבה שראוי מאוד לעשות זאת, והיא הקדישה את חייה עבור מטרה זו באמצעות המחול.
אמנות המחול דומה לאמנות החיים, הסוד הוא אותו סוד – זה דורש מאמץ, זה דורש ויתורים, זהו תהליך של שלב אחר שלב על-מנת להגשים את החלומות, אבל זוהי ההצלחה והתהילה! לשאול שאלות, לחפש תשובות, להכיר את הכלים שלנו, לממש את הפוטנציאל הטמון בנו ולהתקרב אל החופש האמיתי.