ביטחון כלכלי הוא מאבני הדרך הבסיסיות של תחושת היציבות שלנו, אך הוא עלול גם להפוך למלכודת, בין אם זו מלכודת דבש או מלכודת עוני. בכל מקרה, השאיפה להתפתחות מחייבת איבוד של המוכר לנו, גם אם הוא אינו מספק, כלכלית, רגשית, חברתית ומנטלית.
סיפור אמיתי
המיקום: חנות נוחות בתחנת דלק. קניתי דבר-מה ובדרכי החוצה אני נתקלת באדם שפניו מוכרות לי, ואני לא מצליחה לקשר מהיכן. הוא, לעומת זאת, מזהה אותי מיד וכולו חביבות וחיוכים. שלום לך! הוא פונה אלי בחום. מה שלומך? תוך שניות אחדות מתברר לי שאת האיש הטוב הזה, לדעתי כבן 60 או יותר, לא ראיתי שבע שנים לפחות. אנו לא מכירים זה את זו בשם, אלא בחוויה.
נפגשנו לפני כעשור משני עברי דוכן סלטים טריים במעדנייה ליד ביתי. אז היו עיניו כבויות יותר. סינר לבן ענק כיסה את גופו העבה, והוא הציע לקונים למלא מיכל גדול או קטן בסלטים טריים שונים. אהבתי במיוחד לקנות שם חומוס ביתי, אחד ויחיד באיכותו באזורנו. בכל מפגש כזה שוחחנו מעט על שלומו ושלומי. כל שיחה הסתיימה במיכל קטן או גדול של חומוס ביתי טרי.
ערב אחד הגעתי מאוחר מהרגיל, ואחרי ששוחחנו קצרות כרגיל, הצבעתי אל החומוס. אך בטרם הבהרתי אם גדול או קטן, אמר לי נחרצות: אין! נגמר. הרמתי אליו מבט תוהה, שהרי אני מביטה ישירות מעבר למחיצה שקופה בחומוס עצמו. האיש הטוב הניד ראשו בתנועה קצרה מלמטה למעלה ומלמל בשקט, לא. הבנתי שהוא רומז לי על כך שהסלט אינו טרי ונדהמתי מההעזה שלו. אדם שאינו בעמדה של כוח מוכן לסכן את מקום עבודתו למען האתיקה שלו… זה לא דבר מובן מאליו. מאז והלאה, בכל פעם שהגעתי אליו, ולאחר שעדכן בשלומו, שאלתי: יש חומוס ביתי? גם אם ראיתי אותו בצורה ברורה, והוא היה משיב, איזה גודל? או – נגמר! מלווה בתנועת ראש קטנה מלמטה למעלה.
עם חלוף השנים נמכרה המעדנייה וכל העובדים פוטרו. הצטערתי בשביל האיש הטוב ואני מודה שנראה היה לי כי סיכוייו למצוא עבודה אחרת, בגילו ועם כישוריו האתיים והטכניים – קלושים. המעדנייה נסגרה, שופצה ונפתחה מחדש עם בעלים אחרים, צוות עובדי שכר מינימום כבוי-עיניים חדש, וללא דוכן סלטים טריים. אני זוכרת שכעסתי בתוכי על כך שהבעלים החדשים לא מציעים תעסוקה למוכרים המנוסים. הפסקתי לקנות שם ותהיתי לא פעם מה עלה בגורלו.
והנה הוא לפניי. יותר משבע שנים אחרי, הוא נראה לפחות בשבע שנים צעיר יותר. לבושו נאה, הוא מסורק ומגולח למשעי, מריח טוב, עיניו שמחות וחיוכו לבבי. את כספי הפיצויים של עשרות שנים, יחד עם כל חסכונותיו השקיע באפיק חדש. כעת הוא בעל מונית והשהות במרחבים פתוחים, המפגשים האנושיים והתנועה, טובים לו. בגאווה הוא מראה לי תמונות של משפחתו בטלפון, אני מראה לו תמונות של משפחתי, אנו לוחצים יד בחמימות ונפרדים.
אני יוצאת מחנות הנוחות בהתרוממות רוח עם תקווה מחודשת, כמו היה זה רגע של התגלות. התגלות של סדר קוסמי גלוי ונסתר בו-זמנית, שהטוב מושך את הטוב, ושאין מנוס מלעבור בגיא צלמוות כדי להגיע למקום פנימי וחיצוני נכון יותר. וזה מזכיר לי סיפור בודהיסטי ששמעתי מזמן ואיני זוכרת את מקורו, ייתכן אף שאני מספרת אותו מחדש, זכות השמורה לסיפורים עממיים:
מורה זקן ותלמידו היו הולכים בדרך זמן רב והגיעו ערב אחד לצריף רעוע של משפחה ענייה. אבי המשפחה הציע להם מיד מזון ומקום לינה. הוא סיפר לאורחיו כי כל רכושם הוא פרה חולבת, שממכירת חלבה הם מתקיימים בדוחק רב. האורחים חלקו עם בני הבית כוס חלב ומעט לחם ושכבו לישון על התבן ליד הפרה. עם שחר שאל התלמיד את מורהו – איך נגמול למשפחה הטובה הזו, שחלקה איתנו את המעט שיש לה? השיב לו המורה – קח את הפרה והשלך אותה מעבר לצוק, אל התהום. התלמיד נדהם ונרעש, אך קיים את מצוות מורו בלב כבד, ושניהם יצאו מן הצריף עוד בטרם התעוררו בני הבית.
כעבור שנים אחדות הובילה אותם דרכם שוב אל אותו מקום. התלמיד חשש להתקרב, אך מורו הוביל אותם בבטחה. תחת הצריף הרעוע עמד על תילו בית לבנים. אבי המשפחה קיבל את פניהם בשמחה, וסיפר להם כי כאשר אבדה להם הפרה, המקור היחיד להכנסתם הזעומה, הם היו שבורי לב והמומים. לאחר שהתאוששו מהפחד ומהכאב החלו לחשוב על העתיד. הבן יצא להתלמד כשולייה בכפר הסמוך ורכש מקצוע. הבת המוכשרת החלה למכור בכפר את עבודות הרקמה שלה. האב והאם שהתפנו מרעיית הפרה באחו ומהצעידה הארוכה אל הכפר למכירת החלב, החלו לגדל ירקות למשק הבית. מה שנראה להם תחילה כאסון התברר כצעד הראשון במפנה משמעותי שהוביל לשגשוג.
אם עולה בלב הקוראים בת קול ששואלת, אבל למה הפרה הייתה צריכה למות? האם אי אפשר היה להעביר את המסר בלי אכזריות? אודה ולא אבוש, לא פעם עולה גם בי בת קול כזו. זוהי אותה בת קול אנושית שחומלת על הטוב אך עשויה גם לתעתע ולשכנע אותנו לאחוז בכוח במה שלא מתאים יותר: ב"נכסים" שננטשו ורק קליפתם עוד תופסת בנו מקום, ברגשות כבדים מן העבר, בחסכים, במגרעות מביישות ומוסתרות היטב.
נזכור שהסיפור הוא משל שמטרתו להעביר מסר; מסר שאינו קשור לטבעונות או לחמלה כלפי בעלי חיים במקרה זה, אלא מסר שקשור לכאב הבלתי נמנע של ההשתנות הבלתי הפיכה. הטבע מראה לנו את זה בכל סתיו, בקמילה של כל מה שצומח וחי. אבל אם יש בנו יותר מאשר גוף קמל, יש דרך לשגשוג, להתפתחות, להשתנות בלתי הפיכה, גם אם היא עוברת דרך אפלה גדולה. אז מבלי להכחיש את הפחד והכאב, נחשב מסלול מחדש ונצעד קדימה אל הנכון יותר.