נראה כי ההיסטוריה של הזמן החדש ממוקדת בהערכת החירות כאחד האוצרות החשובים ביותר של החיים. כתוצאה מכך, כל אחד נלחם על מנת לזכות בגביע יקר זה. כולם רוצים להיות חופשיים, אך נראה שלא כולם יודעים כיצד להשתמש במתנת החירות.
המצב בימינו דומה לזה של מחפשי הזהב של זמנים עברו, בהבדל ניכר אחד: אני חוששת שמי שחיפשו זהב ידעו מדוע הם רוצים אותו, וחשבו על אלף דרכים להשתמש במתכת הנחשקת. כיום, לעומת זאת, איש כמעט אינו יודע למה הוא רוצה חופש; לכל היותר הם יאמרו לנו שזה כדי שיוכלו "לעשות מה שהם רוצים". אך הרצון לחופש רק עבור החופש עצמו – במובן של אנרכיה ריקה מתוכן וממטרה – אינו יותר מאשר הקמצן שצובר נואשות עושר בעודו חי בעוני. אף קמצן אינו מסוגל להסביר מדוע הוא אוגר את הונו או עבור מי; הוא פשוט נשלט בידי הרצון בבעלות.
זו הבעיה שאנו חווים כרגע: כמעט כל אחד רוצה חופש ודורש זאת עבור עצמו ועבור אחרים, אך מעטים מאוד מעיזים להשתמש בו, שלא לדבר על לאפשר לאחרים להשתמש בו. מעטים האנשים המעיזים להתחייב לדבר-מה, מתוך החלטה חופשית שתהיה יציבה לאורך זמן, או לסכן את חירותם המהוללת עבור משהו או מישהו. חופש הוא דבר רב ערך, הממומש רק לעיתים רחוקות. לרוב הוא מתבטא רק בצעקות ובמחאות, העלולות להגיע גם לכדי אלימות כלפי מי שיש לו תפיסה שונה לגבי המושג חופש ומה משתמע מהפעלה חופשית של הרצון.
נראה כי אידיאלים נאצילים, אורח חיים מכובד, סנטימנטים גבוהים ואמונה באלוהים ובייעודם של בני האדם אינם מטרות רלבנטיות לחופש. כיום מאמינים כי האדם החופשי ביותר הוא זה שחסרים לו כל הערכים האלה בדיוק, וכי נאמנות לרגש או לרעיון מגבילה את חירותו של האדם. החירות מוגבלת לחיפוש פושר אחר אלמנטים מסוימים שיעזרו לאדם לחיות חיים נוחים, אך ללא כל התחייבות; הרצון הרווח הוא להיות חופשיים להשתנות, אך מבלי לקחת שום סיכון, לא בשינויים עצמם ולא ברגעי היציבות המפוקפקים.
אנו חיים בעולם של בני אדם חופשיים, שהם חופשיים רק כל עוד אינם עושים דבר. אבל חופש נִרְפֶּה זה מסתיר מציאות נוראה של עבדות, בעיקר תחת שלשלאות של פחד, חוסר החלטיות וחוסר יכולת לבחור ולהגשים רעיונות, רגשות ופעולות שראויים להקרבה נכונה של החופש הזה.
אנו חיים בעידן של קמצנים עניים, המתים מרעב במרחק נגיעה מהאוצרות שלהם, אך מעדיפים כאב מייסר על פני הוצאה של מטבע אחד מחירותם. נקודת המבט החומרנית הובילה אותנו לטעות ולשפוט את כל הדברים באופן שווה. החופש אינו ערימת זהב אשר הולכת ופוחתת ככל שהוא מתבזבז, אלא להיפך – זהו מצב אנושי, מעלה של הנשמה, הגדלה ככל שמשתמשים בה יותר.
כן, אנו עשויים לטעות כאשר אנו מתחייבים, אך מי יכול להבטיח לנו שאיננו טועים כאשר אנו נמנעים מכל התחייבות? והאם אין זה מאפיין של החופש, לדעת לזהות את הטעויות שעשינו ולתקן אותן ברגע שבו הכרנו בהן?
הפילוסופיה הקלאסית מלמדת אותנו שחופש הוא מתנה השייכת למי שמכיר את עצמו ושולט בעצמו. אנשים כאלה אינם נרתעים מפעולה או מהקרבה עצמית, אלא גדלים עם כל ניסיון והופכים לחופשיים ככל שהם גדלים.