יש דבר מה קסום בממלכות האבודות. בין אם הן נקראות "אטלנטיס", "שמבלה" או "אל דורדו", הן שייכות לתחום ההיסטוריה והמיתוס בו זמנית. הקיום שלהן הוא תעלומה, חידה בלתי פתורה, סימן שאלה. לא ניתן להוכיח בוודאות שהן היו קיימות… אך גם לא ניתן להוכיח את ההיפך. הן כמו גשר שחוצה בין שני עולמות: המציאות הקונקרטית ועולם הדמיון, או, במילים אחרות, הן מסמלות מציאות עדינה יותר.
הממלכות האבודות מעניקות לנו אפשרות לברוח מעולם אפור ועגום, ממציאות יומיומית שבה אין יותר הרפתקנים או דרקונים שצריך להורגם, מפני שאין עוד אמונה שיש משהו שמצדיק צער או הקרבה שכזו. עולם שבו אלימות עיוורת תפסה את מקום הגבורה, אגואיזם את מקום אחוות האחים. עולם שהרג את התקווה והורג את שארית האנושיות שעוד קיימת בנו.
בעקבות האוצר האבוד
הממלכות האבודות מספרות לנו סיפורים על תרבויות חיות, שיש בהן איזה אוצר אבוד, בינתיים, אך לא לתמיד. הניסיון למצוא את הממלכות האבודות הוא ניסיון למצוא אוצר זה. אך האוצר, כך טועים לרוב להבינו, איננו אוצר חומרי. כאשר הכובש הספרדי פרנסיסקו פיסארו הגיע לפרו בשנת 1532, הוא התעניין בעיקר באגדות שסיפרו על אוצרות רבים של כסף וזהב שהיו לבני האינקה. כמובן שהיה לאינקה עושר רב, אך האוצר הקדוש ביותר שהיה להם היה ענף פשוט מזהב שנמצא באמצע קוריקנצ'ה, מקדש השמש של קוסקו, בירתם. זהו משל שיכול ללמדנו שהערכים התרבותיים שלנו הינם יחסיים, ולתרבויות אחרות היו מערכות שונות של ערכים.
אני מאמין שבאופן תת מודע, כאשר אנחנו חולמים על הממלכות האבודות, חלק בתוכנו מחפש את הערכים האחרים הללו… האוצר האמיתי של התרבויות המיתולוגיות. אם זה בשמבלה המסתורית, עיר אשר שומרת ארכיונים וידע של האנושויות הראשונות, אשר נשמרת מעיני אדם על ידי הסערות הגדולות של מדבר הגובי, או באטלנטיס המדהימה אשר שקעה בשיטפונות אך המורשת שלה נמצאת ב"מצרים האדומה" האגדית, או בתרבותה של "קם", שורשיה של מצרים ההיסטורית. בכל אלו האוצר האמיתי הנו החכמה שלכאורה אבדה.
הממלכות האבודות מזמינות אותנו לגלות מחדש דרך אחרת לחיות את חיינו. מעבר לשאלת ההוכחה הממשית לקיומן, הן משמעותיות משום שהן לוקחות חלק חשוב בדמיוננו: הן מאפשרות לנו לחלום ולפתח את התקווה. אין הכוונה לבריחה לתוך עולם של חלומות וויתור על המציאות הקונקרטית, אלא לאפשרות לראות דוגמה של חיים וחכמה שגם אנחנו יכולים ליישם, על מנת לחיות טוב יותר.
לכן חשוב להמשיך ולהגות בממלכות האבודות – זאת אומרת, להמשיך לחלום. לא חשוב אם הן היו קיימות "באמת" או לא, מפני שברגע שהן "קיימות" בדמיוננו, הן שייכות למציאות שלנו. הן חלק מהנסיבות שמשפיעות עלינו, ולפיכך מהוות חלק מעולמנו.
הערים הנסתרות בתוכנו
הלנה פטרובנה בלבצקי, המייסדת של התנועה התאוסופית במאה ה-19, אמרה שיום אחד נמצא הוכחות חד משמעיות לקיומה של אטלנטיס. אך זה ללא ספק לא ישנה הרבה. למה? מפני שעבור אלה שחלומותיהם לוקחים אותם אל מעבר לאנושות העגומה של היום, הקיום של ממלכה אבודה הינה עובדה חיה, ואילו עבור האחרים, שדורשים הוכחה קונקרטית, יהיה בכך כדי להבהיר חלק בהיסטוריה, שלא ישפיע על חייהם מעבר לכך.
במובן מסוים, יש משהו טוב בכך שהממלכות האבודות טרם נתגלו וממשיכות לגרום לנו לחלום, מפני שכך הן מאפשרות לנו לבנות עתיד טוב יותר. הממלכות האבודות אינן שייכות רק להיסטוריה. הן נמצאות בתוכנו, בדמיוננו, והן עוזרות לנו לבנות את השורשים של עולם עתידי, אשר, כפי שנאמר על ידי חורחה אנג'ל ליברגה, מייסד אקרופוליס החדשה הבינלאומית, חייב להיות לא רק "חדש" אלא בעיקר "טוב יותר".
אבל כדי לבנות עתיד טוב יותר, דרושים האנשים אשר יכולים להיות טובים יותר, וזאת עבודה שמתחילה כאן ועכשיו. מעבר למסכת הדמוקרטיה והשגשוג החומרי, אנחנו חיים בתקופת שפל מבחינה פילוסופית ואנושית. ערכים בסיסיים של צדק ויושר אשר "מנהיגי האנושות", הנשיאים וראשי הממשלות שלנו אמורים לייצג, הינם נושא לזלזול כמעט בכל מקום.
בתקופת אפלטון, הפוליס היה מקום של "מדע קדוש", במובן שניהול הפוליס (העיר) בצורה אתית (לפני חוקי הטבע) נחשב לאמנות ולמדע. היום, אני מבין היטב את הסלידה שמעוררים חלק מהפוליטיקאים, אבל אני משוכנע שהפתרון הוא לא לוותר על הפוליטיקאים אלא לחזור לפוליטיקה עם "פוליטיקאים אמיתיים" – כלומר, אנשים שמוכיחים שהם חיים את מה שהם מלמדים, ומלמדים את מה שהם חיים.
ומה אם אנשים כאלה עדיין לא קיימים? הם קיימים בדמיוננו! ב"ממלכות האבודות" המיתיות וגם באפשרויות הרבות שהעתיד מציע לנו. זה תלוי בנו, אנו יכולים לבנות אותם, להפוך להיות הם. זו המטרה האמיתית של הפילוסופיה, שהיא "אהבת החכמה".