בחודש יוני האחרון התקיים בסינמטקים ברחבי הארץ פסטיבל סרטים אוסטרליים. בעקבות נסיעה מתוכננת שלי לאוסטרליה התעוררה בי סקרנות רבה לצפות בקולנוע אוסטרלי, וכך מצאתי עצמי בערב פתיחת הפסטיבל בסינמטק ירושלים, בו התקיימה הקרנה חגיגית של הסרט "מסלולים".
הסרט מבוסס על רב המכר "מסלולים" שכתבה רובין דווידסון, המגולל את סיפורה – בחורה אוסטרלית צעירה והרפתקנית בשנות השבעים המוקדמות, אשר החליטה לעזוב הכול מאחוריה ולצאת למסע בו חצתה ברגל את המדבר האוסטרלי, מרחק של כ- 3,200 ק"מ, מאליס ספרינגס לאוקיינוס ההודי. למסע לקחה איתה שלושה גמלים, בכר ואת כלבתה האהובה דיגיטי.
המסע ארך כשמונה חודשים, במהלכם עברה במקומות נדחים ושוממים, בהם אין סיכוי לפגוש נפש חיה.
כבר בתחילת הסרט מספרת רובין שמטרת המסע איננה להוכיח משהו או לכבוש משהו; וכששואלים אותה מדוע היא יוצאת למסע שהוא כל כך בלתי אפשרי, היא עונה בפשטות – למה לא?
אז למה לא?
עם התפתחות הסרט אנו עדים לתהליך יפה ועמוק שעוברת רובין, תהליך התעוררות והרחבת הפרספקטיבה שלה על החיים, על עצמה ועל המסע אליו יצאה. היא עוברת דרך כאב וסבל, יאוש ופחד – עד אשר היא מגיעה לחוויית שמחה ופשטות בלב המדבר הצחיח, שם היא מגלה בתוכה מעיין של אהבה וחיים.
את המסע היא מתחילה מתוך חיפוש אחר תנועה ושינוי, רצון לברוח מכל מה שהכירה עד אותו רגע – חייה בעיר החולפים בשגרה משעממת בין צעירים בני גילה, תחושת התקיעות המלווה אותה, העייפות מהתמודדות עם אישיותה מלאת התשוקות והשליליוּת המביאה אותה לידי דיכאון, והרצון להיות בשקט לבד עם עצמה. היא נמשכת לטוהר הקיים במדבר, לשקט, לרוח ולמרחבים הפתוחים. היא מעדיפה למות מאשר להיות תקועה במקום, ולכן היא יוצאת לדרך בחיפוש אחר התנועה והשינוי החיצוניים, אשר עם הזמן החולף נחווים כתנועה ושינוי פנימיים. אין פה עניין של מסע גמלים והתמודדות עם הטבע הפראי סביב, זהו רק תרוץ להתמודד עם עצמנו, עם מי שאנו, להתבונן פנימה ולחקור מי אנו באמת. התנועה החיצונית רק עוזרת לעורר את התנועה הפנימית בתוכנו. אפשר להסתכל על המסע כדרך חובה עבור כל אדם, הדרך אל עצמו, לגילוי קולו הפנימי, אותו לא ניתן לשמוע מעבר לקולות הרבים, החיצוניים והפנימיים, המהדהדים סביבנו ובתוכנו ביום-יום.
אז למה לא? למה לא לצאת למסע של חיינו, למה לא לבחור לעשות את הבלתי אפשרי? למה לא להעז להשתנות, לשנות, לנסות, לטעות, ליפול ולקום ושוב ליפול וללמוד? בתמימותה היפה והפשוטה עונה רובין, "למה לא?". הרי אין סיבה חזקה וטובה מספיק שתוכל לעצור אותנו במקום ולמנוע מבעדנו להתקרב פנימה, אל מי שאנו. האם יש סיבה כזו?
אין דבר שהוא בלתי אפשרי
רובין פונה לכתב העת "נשיונל ג'יאוגרפיק" כדי לבקש מימון למסעה. בפנייתה היא כותבת: "אני מודעת לכך שהמסע מסוכן ועוד יותר מכך אני מודעת לחוסר ההסמכה שלי כדי לעבור אותו, לכן אני יוצאת אליו! הייתי רוצה לחשוב שכל אדם מסוגל לעשות כל דבר".
לעתים אנו חווים קשיים, רגעים בהם אנו חשים שאנו עומדים מול דבר בלתי אפשרי; הרגע בו אנו מפחדים או חשים שאנו עדיין לא מוכנים, שהיינו רוצים "אבל לא עכשיו, עוד רגע". זהו הסימן שהגיע הרגע בו עלינו לפעול במהירות, לא להתמהמה, לצאת לדרך ולא להמתין שהרגע הנכון יגיע. עלינו לפעול מיד, כי זיהינו משהו הקורא לנו עכשיו ואם נתמהמה ייתכן והגל יעבור ובמקום "לתפוס" אותו ולהתרומם, נתערבל תחתיו. אם נחכה ונמתין עד שנהיה מוכנים מספיק, "שנסיים את הלימודים", "שנהיה קצת יותר פנויים כי עכשיו אנו מאוד עמוסים", הרגע יחלוף. הזמן הנכון הוא כאן ועכשיו.
רובין מודעת לקושי שבמסע, היא מזהה מבחן שעליה לעבור, להתמודד איתו, היא יודעת שהדבר אותו היא רוצה לעשות הוא כמעט בלתי אפשרי, במיוחד לאחר שעקבותיו של ההרפתקן האחרון שיצא למסע דומה לפניה נעלמו במדבר, אך למרות זאת היא משוכנעת פנימית שעליה לצאת. וזה מספיק.
ברגע שזיהינו את האתגר עלינו לפעול, כיוון שזהו האתגר הנכון עבורנו – אחרת לא היינו רואים אותו כלל. זו מהותם של אתגרים – אם הדבר פשוט וקל עבורנו, לא תהיה לנו התמודדות, ולכן לא יהיה זה אתגר, ומנגד, אם האתגר "גדול עלינו", אז רוב הסיכויים שכלל לא נראה אותו, הוא רחוק מאיתנו כל כך. אך לכל אחד יש את האתגרים הנכונים לו, אלו שהם בגובה העיניים שלו, אלו שאין שום סיכוי בעולם שלא נעבור אותם. החיים מזמנים לנו אתגרים ראויים, נכונים ומדויקים כדי שנתגבר, נלמד ונגדל. אין לחיים מטרה להכאיב לנו ובוודאי שלא לאכזב אותנו. האפשרות לעשות כל דבר שנבחר נמצאת בידינו, עלינו להחליט אם אנו עושים, יוצאים למסע ומנצחים, או מרימים ידיים.
ללא סוף או התחלה
אחד המשפטים שהשפיע עלי מאוד בסרט נאמר בסופו: "מסעות גמלים אינם מתחילים או מסתיימים; הם לא יותר מאשר משנים צורה".
כשלמסע אין התחלה או סוף, אז יש רק דבר אחד, הדרך עצמה! ואולי זה העיקר בכל דרך, בכל מסע, בכל צעד שאנו פוסעים, בכל החלטה שאנו מקבלים, בכל כיוון אליו נפנה עצמנו – הדרך עצמה, התהליך, הצעידה. אם נתרכז בדרך נוכל לקבל ממנה את מה שיש לה להציע, נוכל להתפעל מיופי הפרחים הפורחים בצד הדרך, מציוץ הציפורים, מתוואי הדרך המתחלף, נשים לב למחזוריות החיים, לעונות השנה ונראה איך עם הזמן החולף אנו הופכים למשהו אחר, משתנים, נקודת המבט והפרספקטיבה משתנה. כל עוד נצעד בדרך, בלי לבקש להגיע כבר לנקודת היעד והמטרה אותה הצבנו, נוכל לקלוט את השיעורים וההזדמנויות שהחיים מזמנים לנו, נוכל לחיות במלוא מובן המילה ולא רק נחלוף בכדי להגיע למטרה.
הדבר היחיד הקבוע בדרך, כמו גם בחיים, הוא השינוי. לכן, אין טעם לנסות ולהגיע לנקודה מסוימת. הנקודה היא כל הדרך עצמה, והמטרות הקטנות בדרך הן רגעיות, מעין תחנות המכוונות ומדייקות את המסע, אך הדרך עצמה נוצרת ונסללת מעצם הצעידה שלנו, מהתמודדותנו עם הסכנות, הקשיים, הכישלונות והניצחונות. ההרפתקן אינו מבקש להגיע לנקודת היעד ולהגיד לעצמו "יופי הגעתי, עכשיו אפשר לנוח", כי תמיד יש עוד הר לטפס עליו, עוד שביל לעבור בו, עוד ניסיון ללמוד ממנו. על כן, ההרפתקן, אוהב החיים, מבקש תמיד להיות בתנועה, להשתנות, הוא מבקש בהתלהבות ושמחה לקבל את מה שהחיים מציעים ולהעביר מלימודיו וחוויותיו לאחרים סביבו. הוא לא צועד בדרך עבור עצמו, אלא עבור החיים.
"אינך יכול ללכת בדרך לפני שהפכת לדרך עצמה" (מתוך "קול הדממה", טקסט בודהיסטי טיבטי עתיק) אחת הסיבות שהסרט עורר באלפים השראה ונגע בי כל כך, הייתה ההבנה שכל ההכנות שלי לקראת צאתי לאוסטרליה הן חלק בלתי נפרד מהדרך עצמה. המסע לא יתחיל ברגע שאנחת על אדמת אוסטרליה, הוא התחיל כבר מזמן, דרך החלטות שונות שקיבלתי בחיי והאופן שבו ניתבתי את ספינתי בים החיים. בימים אלו המסע רק משנה צורה, מדייק עצמו ובונה בתוכי את הכלים, הלימוד וההבנות שיעזרו לי אי שם, בהמשך דרכי.