האם נסיבות חיינו הם משהו שקורה ״לנו״ או אולי ״עבורנו״? מסע אישי ואוניברסאלי אל עבר השלמה והתבוננות כנה על הסדקים בחיינו והבחירה שלנו במה למלאם
״מה קרה לך ברגל?״ אזרה אומץ ושאלה אותי הילדה הקטנה בכיתה ב׳, הכיתה שלימדתי. כל שאר הבנות עמדו במרחק בטוח והסתכלו עלינו, מסוקרנות, מחכות לשובה של הנציגה שנשלחה בשם כולן, כדי לקבל תשובות שייתנו מענה לחוסר השקט. ״זה כואב לך?" שאלה אותי במתיקות נפלאה. ״לא, לא כואב בכלל. השריר שלי ברגל קצת יותר חלש, אז אני לא יכולה לרוץ טוב כמוך,״ עניתי בניסיון לכנות מוחלטת.
כן, אלו הן שאלות שאני רגילה לקבל כל חיי. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ”לא רגילה“, הילדה הקטנה עם הרגל החלשה, עם הצליעה והמכשיר האורטופדי על הרגל, עם גרביים עד הברכיים כדי לכסות, להסתיר. מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי כך – כמו כולם, אבל לא בדיוק.
בתור ילדה ונערה היה לי מאתגר מאוד, גם בפן הפיזי וגם בפן הרגשי; היה לי קשה לקבל את העובדה שלא הייתי מסוגלת לעשות דברים כמו כולם – לא יכולתי לרוץ או ללכת הרבה כמו האחרים. כל טיול שנתי עם הליכה מרובה היה סיוט עבורי, ומעבר לכך היו גם המבטים, השאלות ואף ההערות הלא רגישות שגרמו לי להרגיש אחרת, אף שבפנים הרגשתי כמו כולם.
בכל פעם שמישהו היה שואל אותי לגבי הרגל שלי, רציתי להיעלם ולהתכנס בתוך עצמי. רציתי להסתיר את קיומה ולהיות ״כמו כולם״, או לפחות מה שחשבתי שזה אומר אז. הסתובבתי בעולם בתחושה שאני חשופה, שהפגם הגדול ביותר שלי חשוף לפני כל העולם ואין לי אפשרות להסתיר אותו, אף על פי שבהחלט ניסיתי. בכל בוקר קמתי עם שאלה בלבי – ״למה זה קרה לי?" פשוט לא הבנתי, ונעשיתי ילדה ונערה כועסת – על עצמי ועל העולם; עולם שנצבע לחלוטין בגוון של המגבלה שלי. ואף שהיו לי חיים טובים – חברות טובות, משפחה אוהבת, לימודים, עבודה – הרגשתי שמשהו לא שלם בתוכי, ועוד לא ידעתי מה הדבר הזה.
כל מה שחיפשתי היה המושלמות. מכיוון שלא יכולתי לשלוט על מה שקרה לי או להעלים אותו, הקדשתי את מרב ימיי בניסיון הנואש לפצות על כך, לדאוג שלפחות כל השאר יהיה מושלם. מובן שלא הצלחתי. למעשה, כל מה שרציתי היה שיאהבו אותי, שיקבלו אותי כמו שאני, ותהיתי אם מישהו יוכל אי פעם לראות מעבר למגבלה שלי.
עוד לא הבנתי אז מי זה האדם הזה שאני מחפשת שיראה אותי ויקבל אותי כמו שאני, שיאהב אותי ללא תנאי.
אבל בתוכי הרגשתי שיש עוד משהו שאינני רואה; שלא יכול להיות שהחיפוש הזה אחר המושלמות הוא כל מה שיש בחיים הללו. כנראה תמיד ידעתי בתוכי שיש תשובה לשאלה שהייתי שואלת את עצמי – התהייה הזו למה זה קרה לי – אבל ייתכן שאין לי עדיין הכלים לראות אותה. עמוק בפנים הרגשתי שיש באופק שלי מסע שאני אמורה לצאת אליו, מסע שנועד לעזור לי לגלות מי אני באמת, מעבר למה שנגלה לעין, מעבר למגבלה שלי. הרגשתי את הצורך בשינוי, אבל לא ידעתי איך.
ויום אחד משהו בי התחיל להשתנות. קמתי בבוקר והבנתי שקיימת בידי הבחירה – להמשיך להרגיש כך, להמשיך לשאול את עצמי ״למה זה קרה לי״ כקורבן, או לשנות את נקודת המבט שלי ולשאול את השאלה ״למה זה קרה לי״ ממקום אחר, ממקום שמבין שאולי יש לי מה ללמוד מהמגבלה הזו, להתחיל לראות אותה כשיעור חשוב בחיים שלי.
התחלתי לחפש את התשובות בתחומים רבים בחיי, והפילוסופיה הייתה אחת מהם. ככל שהלימודים התקדמו, הבנתי שכדי לחוות את הלימודים בצורה הטובה ביותר, אני לא צריכה ציון טוב או קלסר מלא במידע, כפי שהייתי רגילה עד עכשיו, אלא פשוט מאוד – לחיות את מה שאני לומדת. ופשוט מאוד זה לא היה.
לאט לאט, עם עבודה פנימית מאומצת, התחלתי להדק בתוכי את הבחינה הבלתי מתפשרת של החיים שלי, את עצמי, את הצורה שבה אני תופסת את העולם. התחלתי לבחון בעיניים אמיתיות את המרדף אחר המושלמות והאם באמת הוא גורם לי לאושר.
אחד הפילוסופים שנחקק עמוק בזיכרוני הוא מרקוס אורליוס, קיסר רומא ואחד הסטואיקנים הבולטים. אפילו היום, שבע שנים אחר כך, אני זוכרת אותו בבהירות מכיוון שהוא רלוונטי כל כך עבור כולנו: לא תמיד אנחנו שולטים בנסיבות של החיים שלנו. לפעמים החיים מביאים לפתחנו אתגרים ונסיבות שאנחנו לא תמיד מבינים, שקשים לנו, שאנחנו מרגישים ש"גדולים עלינו" ושכנראה לא היינו בוחרים עבור עצמנו, לו ניתנה לנו הבחירה. זה יכול להיות משהו רגשי, פיזי, או כל דבר אחר, אבל כל אחד מאיתנו נושא על כתפיו שק של אתגרים, ואולי אף קשיים, ומה שקטן עבורי יכול להיות עצום עבור מישהו אחר. ייתכן מאוד שלא היינו בוחרים את הנסיבות הללו לעצמנו, את האתגר הזה שמגיע, את מה שאנחנו חושבים שמגביל אותנו, אבל הבחירה תמיד קיימת והיא בידינו – איך נבחר להגיב לנסיבות הללו.
אין בכוונתי להפחית בחשיבותם של דברים קשים בחיים שלעתים קורים לנו, או לזלזל בכך – וכולנו זקוקים לעזרה מדי פעם, זה ברור – אבל המסר העיקרי שלקחתי מהסטויאקנים הוא שהאושר שלי, החופש שלי, נמצא בידיים שלי. את ההבנה שהאדם היחיד שיכול לראות אותי באמת, שיכול לאהוב אותי ולקבל אותי באמת – זו אני. זה אולי נשמע כמו סיסמה ששמעתם כבר פעמים רבות בעבר, בהרבה מקומות, אבל יש משהו אחר ומיוחד שקיים ברגע הזה שבו פוגשים את השיעור הזה פנים אל פנים ומבינים את גודל האחריות שההבנה הזו מביאה עמה.
אם נתבונן במילה אחריות באנגלית, responsibility, נראה שלמעשה היא מורכבת משתי מילים: response – תגובה, ו-ability – יכולת. היכולת להגיב, היכולת להגיב לחיים שלי, היכולת למלא אותם במה שאני רוצה שיהיה נוכח בהם – היא אחריות. זו אחריות שהיא רק שלי ואני היחידה שאחראית על האושר שלי. זהו קונספט מפחיד ומשחרר בו זמנית.
התחלתי לשאול את עצמי – האם אני יכולה להתחיל לראות בנסיבות של החיים שלי לא משהו שקרה לי אלא משהו שקרה עבורי? האם ייתכן שיש לי שיעור יקר-ערך ללמוד בחיים הללו דווקא בשל המגבלה שקיבלתי ואף בזכותה? שיעור של חיים שנועד ללמד אותי, דרך אתגרים וקושי, מה קיים אצלי מעבר לפן החיצוני הזה? האם יש משהו גדול ונצחי יותר? שיעור שמבקש ממני לתת מעצמי משהו למישהו אחר? התחלתי להרהר בכך ולחקור את השאלות הללו בתוכי.
במהלך המחקר הפנימי שלי נתקלתי במושג שנקרא ״וואבי סאבי״, פילוסופיה ואסתטיקה יפנית אשר על פיה היופי האמיתי מתגלה דווקא מתוך חוסר המושלמות, מתוקף היות כל הדברים בעולם הזה זמניים ומשתנים, והיכולת שלנו, כבני אדם, ללמוד לאהוב ולחבק את השינויים הללו, את התזוזות בחיינו ומה שמגיע עמן.
בספרו וואבי סאבי לאמנים, למעצבים, למשוררים ולפילוסופים כותב לאונרד קורן, חוקר וואבי סאבי מפורסם:
״וואבי סאבי הוא יופיים של דברים לא מושלמים, ארעיים ונצחיים. זהו יופיים של דברים פשוטים וצנועים. זהו יופיים של דברים לא מקובלים."
בניגוד לתפיסת היופי שאנו מכירים היום בתרבות שלנו, הכוללת פעמים רבות זיוף, פוטושופ ורצון להתאים ולהקטין את עצמנו למודל היופי השטחי והמושלם שמנסים למכור לנו – הוואבי סאבי מבקש להלל את היופי שקיים בפגמים, בסדקים, בקמטים, בחוסר הסימטריה, מתוך ההבנה שכל הדברים הקיימים בעולם החומרי אינם נצחיים, ולכן אינם מושלמים. על פי הוואבי סאבי, רק מתוך קבלה אמיתית של ארעיות החיים וחוסר המושלמות הזה, מתוך היכולת שלנו להיאחז פחות בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, על מה טוב או רע בחיים שלנו, מה פגום ומה מושלם, ולתלות בכך את האושר שלנו – יכול להיוולד ולהתקיים היופי בצבעיו המיוחדים. מתוך ההבנה והקבלה שאין באמת מושלמות, יכולה להגיע השלמות.
אחת הפעמים שהבנתי לעומק את המשמעות של הדברים הללו הייתה כשעמדתי על הבמה ושרתי.
אני שרה כל חיי, וכל חיי חיפשתי גם בשירה את המושלמות הזו, שרדפתי אחריה בכל מקום, את הרצון שלפחות שם אהיה מושלמת ושיאהבו אותי – ותמיד שרתי בצורה מדויקת להפליא, ללא זיוף אחד. יום אחד ניגש אליי חבר טוב שלי שאני מעריכה מאוד, ואמר לי בכנותו הלא מתפשרת – ״את יודעת, את שרה כל כך טוב, כל כך מושלם, שזה לא מרגש אותי." לפתע קלטתי שמושלמות היא לא מה שאנשים מחפשים באמת. עמדתי על הבמה ושרתי, אבל למעשה עטיתי על עצמי מסכה שלא אפשרה לאנשים לראות מי אני באמת, לא אפשרה לאנשים להתקרב אליי ולקבל ממני את מה שרציתי להעביר. התחבאתי מאחורי מסכת המושלמות שהסתירה את הפנים שלי וחצצה ביני לבין העולם. הבנתי שמה שבאמת נוגע באנשים, מה שמקרב אנשים אלינו, זה לא הניסיון שלנו להיות מושלמים – ניסיון, שבואו נהיה כנים, לעולם לא נצלח אותו – אלא דווקא היכולת והאומץ שלנו לחשוף את הפגיעות, את השמחה והכאב, את חוסר המושלמות שלנו בכל תפארתו, את מי שאנחנו באמת כשאיננו מנסים להיות מישהו אחר או משהו אחר.
הכנות הזו, בעיניי, היא זו שבאמת מאפשרת לאנשים להתקרב אלינו ומאפשרת לנו להתקרב אליהם, ודווקא מתוך המקומות הפתוחים והאמיתיים ביותר שלנו יש לנו הכי הרבה לתת.
דבר מושלם שאינו סדוק, הוא גם דבר אטום שאי אפשר להתקרב אליו, הוא בלתי נגיש, הוא לא מקרין, הוא פחות מעניין.
הפליא לומר זאת במילותיו ליאונרד כהן, אחד המשוררים האהובים עליי כשאמר, ״בכל דבר יש סדק, כך חודר האור.״ אומני ה-Kintsugi, אומנות ופילוסופיה יפנית המגיעה מתוך הוואבי סאבי, לוקחים לידיהם כלים שיש בהם שברים או סדקים, ובמקום לזרוק את הכלי, הם ממלאים את הסדקים בזהב. הביטוי מגיעה מהמילה KIN – שמשמעו זהב ומ- TSUGI – שמשמעו בנייה.
אומנים אלו אינם זקוקים לכלים הללו למחייתם ואינם חייבים לתקן אותם, אלא הם עושים זאת מתוך האמונה שמתוך מקום של שבר, של חוסר מושלמות – כפי שהוא נתפס בעינינו – אפשר לבנות משהו מלא ביופי, בזהב. אומנים אלו מאמינים בלב שלם שהסדקים הללו יפים. הם מוסיפים לכלי את האופי שלו, מספרים את הסיפור שלו ואת ההיסטוריה שלו, ומאפשרים לו לבטא את עצמו במלואו. הם רואים את הצלקת של הכלי, ובמקום לנסות למחוק אותה או לטשטש אותה, הם מעטרים אותה וממלאים אותה בזהב.
אם ניקח את זה לחיים שלנו, אני חושבת שזו תחושה שמוכרת לכולנו – לעמוד מול המראה הפיזית או הפנימית ולהביט בפגמים, בקמטים, בצלקות, במה ש״לא בסדר איתנו״ בחוץ או בפנים, ולרצות לטשטש, להעלים, למחוק, לחשוב אולי שבוודאי לכל האחרים אין את הפגמים הללו, שאנחנו לבד בזה. אבל אם נעז להביט בהם מקרוב, נראה שכל אלו הם דברים שמספרים על הדרך שעברנו, ויש לנו אפשרות להביט בהם גם בדרך אחרת, להביט בעצמנו ובאחרים בדרך אחרת.
אם נשאב השראה מצורת אומנות זו נראה שהסדקים שלנו – שלא מעט פעמים אנחנו חושבים שהם מכוערים, הדברים שאנחנו מתביישים בהם – דווקא הם המקומות שבהם יכול להיכנס האור וגם המקומות שמתוכם האור יוצא החוצה, אל עבר אחרים, אם נאפשר זאת. זו גישת חיים המבקשת מאיתנו להביט בסדקים ובצלקות שלנו, לקבל את עצם קיומם ולבחור איך להתייחס אליהם – האם נבחר לטשטש אותם או שנבחר למלא אותם בזהב כדי להבליט את מה שאכן יפה בהם?
מה יקרה אם במקום לבקר ולשפוט את עצמנו לבד במחשכים, אם במקום לשנוא את הפגמים שלנו על כל צורותיהם, ולייחל למושלמות פיקטיבית – נוציא אל האור את חוסר המושלמות שלנו באומץ רב, נחלוק אותה עם אחרים ונעניק להם משהו מן היופי שצומח ובוקע מתוכה?
אולי נגלה משהו חדש על עצמנו ועל אחרים. אולי נגלה שמה שאנו תופסים כ״מגבלה״ שלנו, שעוצרת בעדנו, הוא למעשה הזדמנות עבורנו לפרוץ את הגבול של עצמנו, להכיר את עצמנו באמת.
הפילוסופיה מעניקה כלים טובים, אבל אני זו שבוחרת להשתמש בהם, בכל יום מחדש.
כמובן שקיימים כלים ומפתחות נוספים בהם ניתן להיעזר ולהשתמש, אבל בסופו של דבר כולנו דומים, מפני שלכולנו ישנה האפשרות לבחור, בכל יום, כיצד נגיב לחיים שלנו: האם נפתח את הלבw שלנו לעצמנו ולאחרים? האם נבחר למלא את הסדקים שלנו בזהב כדי שאחרים יוכלו לראות אותם נוצצים ויזהו את הזהב שבתוכם? זוהי בחירה שעבורי הביאה איתה אחריות וביקשה ממני להשתנות. זהו מסע מתמשך וארוך שהביא עמו את ההבנה שפעמים רבות המתנות שלנו מגיעות בצורה של אתגרים, ושדרך המגבלה שלי, למעשה קיבלתי מתנה. קיבלתי הזדמנות לצאת למסע מאתגר ומתגמל ובו אוכל ללמוד אהבה עצמית מהי; זו הזדמנות לחבק את חוסר המושלמות שלי בכל יום ולראות את היופי והעוצמה הקיימים בה; זו הזדמנות להבין שהסדקים שלי הם המקום שבהם מצוי פוטנציאל האור הרב ביותר, משום שקיים בי הכוח לבחור מה לשים בהם. למעשה, זהו שיעור שלא נגמר אף פעם, אלא רק הולך ומתרחב במידה שבה אני מאפשרת לעצמי להתרחב פנימית.
המסע לא הופך להיות קל או נטול אתגרים, אבל הוא בהכרח מבקש ממני לבחון כיצד, דרך המגבלה שלי ומה שהגדרתי כפגם הגדול ביותר שלי, אני צומחת לגובה ומצליחה להתחבר לאנשים אחרים. המסע הזה מאפשר לי בכל יום את ההזדמנות לצאת מהקושי האישי שלי כדי לקרב אליי אחרים. רק בימים שבהם אני מצליחה לחבק ולאהוב את הרגל שלי, אני מצליחה באמת לאהוב אחרים.
במיוחד בימים האלו אני מצליחה לראות בבהירות רבה שלא רק שהיא לא מרחיקה אותי מאנשים, אלא דווקא מקרבת אותי ליותר אנשים ממה שיכולתי לדמיין.
מובן שיש עדיין רגעים שבהם קשה ומאתגר, ועדיין – לא הייתי מחליפה את המגבלה שלי היום בעד שום דבר בעולם, משום שהיא מבקשת ממני לאהוב את עצמי על גווני, על כל החלקים הטובים והטובים פחות, על כל חוסר מושלמותי, על כל צליעתי. היא מבקשת ממני לגבור בתוכי על אתגר שהגביל אותי, להתעלות מעליו ולהפוך אותו למתנה עבורי ועבור אחרים, להפוך אותו לאוצר.
כך המגבלה שלי הופכת אותי לשלמה ולא מושלמת. כך אני בוחרת בכל יום למלא את הסדקים שלי בזהב.
וזה רק הסיפור שלי, ולקח לי זמן רב להבין שהוא לא באמת מיוחד. כלומר, הוא מיוחד כי הוא שלי ואני הייתי צריכה לקבל אותו, אבל הוא לא מיוחד במובן שלכל אחד מאיתנו קיימת חוסר המושלמות שלו או שלה, לכל אחד מאיתנו קיימים הדברים הגלויים או הנסתרים שאנחנו מתביישים מהם או מפחדים מהם. אף אחד לא באמת ״רגיל" או ״נורמלי״, כי אין באמת דבר כזה. כל אחד מקבל את השק שלו לשאת על כתפיו, שק שמלא בכל טוב – אתגרים ומתנות של החיים, שיכולים לעזור לנו ללמוד משהו על עצמנו.
אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול המראה הפנימית הזו ומיישירים מבט אל חוסר המושלמות, אל הפגמים – נסו לחבק אותם ולאהוב אותם. נסו לדמיין כיצד אתם ממלאים את הסדקים שלכם בזהב יקר-ערך, סדקים שנוצרו מתוך המסע שלכם ושהובילו אתכם למקום ולרגע הזה ממש, סימני דרך בשביל של חיים. לא תמיד זה פשוט, אבל אם נצליח, באומץ רב, למלא את המקומות הללו בזהב, האור הזה ימלא אותנו פנימית ויאיר גם את הדרך לאנשים אחרים, כך נוכל להיות אוצר עבור מישהו אחר.
ואיך הסתיים המפגש עם התלמידה שהמתינה לתשובה שלי? הרמתי מעט את המכנסיים שלי והראיתי לה את המכשיר האורטופדי על הרגל שלי. רציתי שהיא תבין שיש כל מיני סוגי אנשים בעולם, ושכולנו קצת שונים. כמו פרחים, לכל אחד מאיתנו קיימים הגוון והצורה שלו או שלה, וכל פרח יפה לא פחות או יותר מהשני, מפני שכל פרח מוסיף את הצבע שלו לעולם. חשבתי לעצמי שהגיע הזמן שנתחיל לחגוג את הגיוון הזה, השוני הזה, שבמובן מסוים רק מאחד אותנו בתוך החוויה האנושית, בתוך הזר הגדול הזה שהוא החיים.