סיפור אמיתי על מפגש אנושי ביני לבין חסר בית ביפו, על ספסל וללא מילים – הותיר אותי מגלה מכנה משותף שברירי ועוצמתי, אך אנושי. דרך הכאב חקרתי את חידת הסבל והנזקקות, על שותפות גורל , והצורך בדיאלוג אמיתי בינהם.
שדרות ירושלים ביפו הן מקום קסום, עורק חיים המחבר ערים במסחר ובתרבות. זוהי קרקע משותפת לאפשרות של חיים משותפים בעיר מעורבת, אוניברסלית כמעט במהותה. ניתן למצוא בה חיבורים בין ערבים, מוסלמים ונוצרים, ליהודים, בין ותיקים לעולים חדשים, בין עניים לעשירים, בין תושבי חוץ ותיירים למקומיים. שירת המואזין עולה לצד בתי כנסת עתיקים, וקהילות מסורתיות שונות מתקיימות לצד "היפסטרים" בני-זמננו, רכובים על אופניים חשמליים. כמו כן, משפחות צעירות עם ילדים חיות לצד קשישים בני דורות קודמים. יש בשדרה זו ובסביבתה פוטנציאל לרקמה אנושית אחת, החיה בהרמוניה ומבטאת יופי של סגנונות וצבעים, עושר תרבותי וחיים משותפים עם ערך ומשמעות, הנשענים על העבר ופונים אל העתיד. בפועל, זוהי שדרה מוזנחת וסואנת, ששולי החברה ניכרים בה – חסרי בית, מכורים לסמים ולאלכוהול ואנשים קשיי-יום אשר אוספים את מטלטליהם ומקבצים נדבות בשולי צמתיה.
בצוהרי יום אביב אחד יצאתי ממשרד הרווחה, שבו אני עובדת, לכיוון החניון שמעבר לכביש. מצוידת בתיקים, הייתי בדרכי לבית המעצר "אבו כביר" הסמוך, למפגש עם עצורים, כחלק מעבודתי השוטפת כקצינת מבחן. בראשי התרוצצו עשרות מחשבות על האנשים שאני עתידה לפגוש, על השעה המאוחרת, על משימות פתוחות שהשארתי מאחוריי, ועל תכניותיי לאחר העבודה עם בני: האם אספיק להוציאו בזמן מהגן, איך אשלב את מטלות הבית, ועוד ועוד.
בעת שחציתי את הרחוב הסואן, הבחנתי באדם שרוע על ספסל, מוזנח, מקופל ועטוי שכבות שנראה כחסר-בית. הוא שכב ללא ניע, ולמראהו כבו כל מחשבותיי האחרות. לבי החל לפעום בחזקה וחשתי חרדה גוברת לגורלו של האיש. החלטתי להתקרב אליו ולראות מקרוב אם הוא נושם – אם הוא חי או מת. עליתי על שפת המדרכה וממנה אל המדרגה המסמנת את גבולותיה של השדרה, ונעצרתי. לא הצלחתי להבחין בכל תנועה. החלטתי להתקרב עוד מעט, תוך שאני מטה את פלג גופי העליון ורוכנת מעליו קרוב, חדורת מוטיבציה לקבל מענה לשאלתי.
סביבנו התנהלה המולה יום-יומית רבה: עשרות צופרים של מכוניות, תחנות אוטובוסים הומות, תנועה ערה של עוברים ושבים. הכול בתנועה. אני כמו קפאתי במקומי, לא שומעת את ההמון וההמולה, רק את דפיקות לבי שקראו לי להמשיך להתקרב. עדיין לא הבחנתי בשום תנועה אצלו, ובשלב זה הייתי בטוחה שהוא מת. החלטתי להתקרב עוד, מבטי ממוקד בו, ועם הצעד הנוסף כשלה רגלי. מצאתי את עצמי נופלת כעלה נושר מעץ, מעקמת את קרסול הרגל, נוחתת בחוזקה על ידיי קדימה ועוצרת את ההדף על פניי. תחושת כאב עזה כמו חתכה אותי מלמטה באבחה אחת.
זעקת כאב פרצה ממני, כל מטלטליי התפזרו לכל עבר, ובבת אחת התקשיתי לנשום, להתרומם או לדבר מפאת הכאב. מעבר לכביש הבחינו בי אנשי הביטחון של המשרד ורצו כדי לסייע לי לקום ולדרוש בשלומי. בדיוק באותו רגע התעורר האיש. גובהו היה רם, ומבעד לזקנו הפרוע ולשיערו הסבוך, צעק משהו שנשמע כמו קללות בשפה שלא הבנתי. הוא הניף את ידיו כלפיי בזעם והחל לפסוע לכיוון הנגדי, מתנדנד ותלוש. התיישבתי על אותו הספסל להירגע, שתיתי מים בידיים רועדות ושרוטות, ורק אז הבחנתי במכסה הביוב העקום שאותו לא ראיתי ועליו מעדתי. באותו רגע חשתי ודאות לגבי שני דברים – האחד: האיש חי. והשני: לא נורא, תכף אתאושש ואהיה בסדר.
אלא שלימים, שתי ודאויות אלה התעמעמו וקיבלו סימן שאלה.
מה עלה בגורלו של האיש, איני יודעת. אולי נפגשו דרכינו מאז, אך לא הצלחתי לשמר את תווי פניו בתוכי בשברירי השנייה שנפגשו עינינו. איני יודעת דבר על חייו, רק שהוא חסר-בית, וכמוהו עוד עשרות ומאות אנשים הפוקדים את השדרה מדי יום. איני יודעת אם אכן חי הוא, או מת.
במישור פילוסופי יותר: אם הוא נושם – האם הוא באמת חי? אילו מין חיים אלו אם אתה ישן בצהריים חסר כול, עטוי בלויים, מקופל על ספסל בשדרה? כמה ימים כאלו עבר או עוד יעבור עד שייחשב רשמית למת? איני יודעת.
ויותר מזאת, מי היה האיש לפני שהתגורר על הספסל? מה הביאו לכך? מה היו חלומותיו? איפה משפחתו? מה היה אוהב לעשות ואיך נראה כשהיה מטופח?– האם היו לו ימים כאלה? אינני יודעת.
דמותו נותרה איתי לאורך זמן, והרהרתי – האם מישהו ירצה לעצור את השגרה, לעמוד לידו ולבדוק אם הוא חי או מת? זה מורכב. כמו החיים עצמם.
ובאשר אליי, חיי השתנו באותו צהריים שמשי שגרתי. רגלי הימנית נפגעה, ולימים אובחנה כשבורה בעצמות הדקות של הקרסול. עברו עליי חודשים ארוכים של חוסר תפקוד, שכלל תלות מתמשכת בסובבים אותי, טיפולים רפואיים אינטנסיביים וכאבים עזים. פיזית, הפכתי מוגבלת בניידות, בנהיגה, בהליכה ובעמידה. רגשית, חוויתי צער ואשמה. לא יכולתי לשבת ולשחק עם בני על הרצפה, לקחת אותו לגינה, לנסוע לעבודה, או לקחת חלק בחיי המשפחה ובבית. חיי, כפי שהכרתי אותם עד אותו יום, נעצרו. נזקקתי לעזרה ולשיקום פנימי וחיצוני במשך שנתיים.
בעיניים חיצוניות נראה כי אין שום מכנה משותף בין אותו אדם, שברגע חשוך אחד ממחזורי חייו הגיע להיות חסר כול, לביני, עובדת סוציאלית בורגנית מלב תל אביב. אך במבט פילוסופי – היום אני מבינה כי גם אני עלולה להיות בן-רגע חסרת כול. כל תפקידיי, העוגנים היציבים בחיי, הופרכו כלא היו בשנייה אחת. הזהות שלי היטשטשה ואבדה, והייתי בעצמי במחזור אפל וחשוך – סיעודית, נזקקת, תלויה, נתונה לחסדי הסביבה. זוהי תזכורת. מראה של אש. כולנו אחד בגורל הזה.
למעשה, אין בינינו פערים גדולים כל כך כפי שהיינו מדמים לעצמנו. ברגעי השיא והחוסן איננו מתפנים להרהר בחוסר ובריק. אך מולנו, בכל רגע נתון, יש אנשים רבים שחווים אותו. בשדרה הזו, כמו בסמליות של החיים, אנחנו עוברים ושבים מבלי משים, מבלי לעצור ולהכיר את החלקים הללו גם בתוכנו. האנשים הללו שקופים. הם מייצגים את הפן השברירי, האפל, שאנו מעדיפים לא לפגוש. הסלידה מכסה על הפחד, על חרדה להכיר בזמניותנו החולפת. כולנו עשויים להיות יום אחד על ספסל בשדרה, מופשטים מנכסינו, חסרי-בית, נזקקים, סובלים ותלויים. האם לא היינו רוצים שמישהו יבחין בנו, שיבדוק אם אנו חיים או מתים?
חזרתי לשגרה בהדרגה מפרכת. כיום מבחינה חיצונית אני בסדר. עדיין סובלת מכאבים מדי פעם ועושה את ההתאמות הנדרשות. אך זה לא העיקר.
מבחינה פנימית למדתי שיעור גדול בחיים על ארעיותם של ההיבטים המקנים לנו ביטחון. אין בי ולו טיפת ביקורת, כעס, טינה או אכזבה – לא על עצמי, לא על חסר-הבית ולא על תגובתו, שהרי בחרתי לפגוש אותו, ובאותו האופן. לבי זעק לעברו, והזעקה הייתה אמיתית, חדה וכנה. אינני מתחרטת עליה ולו לדקה אחת – היא קול המצפן הפנימי שלי.
על אף המחיר, אני רואה בזה עוד הזדמנות מופלאה למסע וללמידה – על עצמי, על החיים ועל העולם. לכן, אני מודה על מה שנקרה בדרכי ומוקירה אותו – לטוב כמו לרע- כי אני רואה ברכה בכול.
בחירות קטנות יכולות לשנות גורל ולשנות כיוון – שלנו ושל אחרים. לעתים, דווקא מתוך הכאב, הסבל והאבדן, אנו מתעוררים להכרה רחבה יותר ממה שידענו קודם על מה שיש לנו, וצריך לכוון אותנו.
כולנו חולקים את השדרה, את עורק החיים שבו עוברת התנועה המרכזית של חיינו. האם נוכל להכיר בה כמרחב לדיאלוג? האם נוכל, ללא שיפוטיות או כעס, לחפש את חסר-הבית שבקרבנו, את הפן החלש, המושפל והנזקק שבתוכנו, ולהיטיב עמו ככל יכולתנו? זוהי ההבנה שלי כיום, אבל נראה שהייתי זקוקה לעצירה החיצונית והכואבת שחוויתי כדי להכיר בכך מקרוב יותר, וגם כדי לאשרר את הידיעה שזוהי המשימה האמיתית של חיי.