בבוקר יום הולדתי ה-40 קמתי בבוקר מוקדם, כשכל בני ביתי עוד ישנים, ובהתרגשות קלה נכנסתי לרכב ונסעתי לתל אביב. על כביש 1, בנהיגה שאפשר (בבושה) לתאר אותה כ"על אוטומט", התחלתי להרהר במשמעות יום הולדת זה עבורי.
להיות בת 40… נכון, אני יודעת – 40 זה כמו ה-30 החדש. אבל גם בגיל 30 הרגשתי רצינית מדי, עם כובד החיים על כתפיי… כבכל ימי ההולדת שלי, עוד מגיל צעיר, ערכתי חשבון נפש קטן, ביני לבין עצמי, לגבי מה שהחיים הביאו איתם עד כה, והגיתי תקוות ושאיפות לשנה הטובה שבאה לפתחי ביום זה. בעודי מפליגה בדמיוני, במחשבות ובהרהורים, הבחנתי בניידת מהבהבת בצד הדרך ובשוטר שבתנועות חדות מסמן לי לעצור בצד. כמו כל אדם (כך נדמה לי) – מיד חשבתי – מה לא עשיתי בסדר?! בברכיים רועדות בדקתי שאני אכן עם אורות, שאני חגורה, שהטלפון לא לידי בכלל, שלא הגזמתי עם המהירות…
והמחשבה הבאה שעלתה לי (כן! הכי ישראלית שיש!) – מה לענות על מה שלא יעלה בדיאלוג עכשיו בינינו? איך הצלחתי לטעות? למה לעצור אותי? אותי!??…
השוטר ביקש רשיונות, ובחביבות לחוצה ומהוסה משהו ניסיתי להבין על מה עצר אותי בצד. כשענה, "בדיקת רישיונות שגרתית" – נרגעתי ברגע.בשלב הזה, כשהראש אומר להירגע, אבל הגוף עוד ברגע של סוף הלחץ– קלטתי כמה רועדות לי הברכיים, לאיזה דופק גבוה הגעתי ובאילו עוצמות הלב שלי פועם. הרישיונות נבדקו, שוחררתי לדרכי, הכול בטוב.אבל קצת אחרי שחזרתי לדרכי, עצרתי שוב בצד – והפעם מבחירה.
את מחשבות יום ההולדת החליפו ברגע מחשבות של המשמעות של "לעצור בצד".
מה היה כאן? למה נלחצתי? מה המשמעות של לעצור רגע בצד? ובעיקר – מתי בפעם האחרונה בחיים שלי עצרתי בצד? מתי לאחרונה בחיי בדקתי איפה אני ומה איתי, ומה יכול להיות שפספסתי בדרך?
רגע של גילוי נאות – כל מי שמכיר אותי יעיד מיד שאני אחת הנשים המתקתקות! אני מצליחה לעשות המון דברים בו זמנית. החיים שלי נעים בין הספק מטורף לרגעים שבהם אני מג'נגלת כל כך הרבה כדורים בו זמנית, שגם אם נופל אחד – זה מאוד מובן ומקובל – כי היי, אני רק בנאדם.,
אבל מתי עצרתי, לא מפני שאני חולה ולא מפני שאני קורסת, אלא עצירה של ממש –עצירה ל"בדיקת רישיונות שגרתית"? ושם – בתובנה הזו, זכיתי למתנה נפלאה.
נזכרתי במשל שפעם למדתי על רב זקן שהיה בדרכו לתפילת שחרית. לפתע ניצב מולו שוטר, כיוון אליו את כלי נשקו ושאל בתקיפות, "מי אתה? מה אתה עושה כאן? לאן אתה הולך?” הרב חייך ושאל את השוטר בשקט: ”אדוני השוטר, כמה משלמים לך עבור העבודה שלך?” השוטר הנבוך ענה, "שני רובל ליום, למה?” והרב השיב, "אשלם לך עוד שני רובל ליום, אם תבטיח לי שבכל בוקר, בדרכי לתפילה, תעצור אותי ותשאל, "מי אתה? מה אתה עושה כאן? לאן אתה הולך?”
כמה סמלי שדווקא ביום שבו ביקשתי לערוך חשבון נפש עם עצמי על חיי, מישהו חייב אותי לעצור בצד. אותי! שלא עוצרת, שתמיד רצה לדבר הבא. כמה חשוב היה לעצור רגע ולבחון את השיעור הקטן-גדול הזה.
ולאחר מחשבה עלו לי שלוש תובנות מרתקות:
1. להכיר את הצ'קלקה הפנימית שבתוכנו – כן, נכון – היה שם שוטר, כן – רעדו לי הברכיים… אבל גם בלי הדמויות והדרמה – החיים מזמנים לנו המון ריגושים, גירויים ואתגרים, ובאופן טבעי אנחנו נסחפים בתוך זרם חזק של עשייה, מחשבה ועיסוקים, מבלי לעצור.
תמיד עצרתי רק כשקרסתי, כשהכול היה קשה מדי, כשהיה יותר מדי לחץ או שפשוט קרסתי פיזית כי הגוף לא עמד בעומסים. אבל האיתות היה שם הרבה קודם, והוא האיר באורות נאון בולטים שרק אני פספסתי. כשאימא שלי היתה אומרת לי להאט כי אני "עוד אתיש את עצמי," צקצקתי וחשבתי בליבי, "איזו מגזימה"…
לדעת לעצור זה לא מספיק – לדעת לעצור בזמן, זה העניין. לעצור רגע לפני השבירה, לדעת לזהות את עצמנו מבפנים, איך זה נראה כשאנחנו מגזימים וצריכים לעצור.
בקול הדממה, טקסט עתיק שמגיע מטיבט, יש משפט שאומר שעליך להאזין ל"קול תרועות הפילים הזועמים, כמו לנצנוצה החרישי של הגחלילית הזהובה" – יש עצירות שהן ברורות וחזקות, כמו תרועות פילים– אי אפשר שלא לשים לב אליהן; הן מרעידות את הקרקע. כך נראים המשברים הבולטים שלנו, השיעורים החזקים שהחיים מחייבים אותנו להקשיב להם. אך קשות יותר הן העצירות בזכות הקול החרישי, הקול שבתוכנו, שצועק לנו לפעמים לעצור, אבל הוא לא נשמע – ועל כן קל לנו להתעלם ממנו.
קול הדממה מכוון להשקיט את כל הקולות האחרים שבתוכנו (המחשבות, הרגשות, הדעות וכדומה) כדי להצליח להקשיב לאותו קול חרישי. וכמה זה קשה!
2. להעז לעצור גם כשלא נוח – כשנוח, זו לא חוכמה – לדעת לעצור בים, או בשבת, או בברלין – זה מסוג הדברים שהתפאורה והסטינג מתאימים לנו לעצירה. אבל לדעת לעצור ביום-יום התובעני של החיים… זה כבר אתגר של ממש.
ולא רק במובן הפרקטי.
עצירה משמעה לבחון את הדברים, לעצור במהלך ההתנהלות השוטפת של היום-יום – זה כבר ממש מורכב, עד בלתי אפשרי. לרוב אנחנו עוצרים כפריבילגיה. עכשיו יש לי זמן, עכשיו פיניתי את היום-יום שלי כדי לצאת לחופש ולהשקיע בעצמי. כאשר אנחנו רוצים לערוך בחינה של החיים, אבל בחינה של ממש – לא רק כרצון חולף ורגעי, אלא כזה שבאמת מעמת אותנו עם המקום שלנו, ועם הכיוון שבחרנו לקחת בחיים – זה לא רק מחייב לעצור, זה מחייב להתמודד עם הפחד הגדול – הפחד לשנות.
שינוי מחייב בהכרח פרידה מהמוכר ומהידוע, ולערוך שינוי מחייב אותנו להתבונן בדברים כפי שהם ולהחליט החלטות שלעיתים יהיו כואבות ומרחיקות לכת. וזה כבר פחות נעים.
אני זוכרת שפעם עבדתי בעבודה מדהימה – יכולתי לעשות ככל העולה על רוחי, להגמיש את הזמן לפי צרכיי, עם מנהלת שסמכה עליי ונתנה לי עצמאות מוחלטת. הייתי ממש טובה במה שעשיתי אז נתנו לי יד חופשית – מושלם!!! אבל אז הבנתי. לי זה לא מספיק. לא בגלל שזה היה חסר – מבחינת כל התנאים והנתונים ה"אובייקטיביים" – העבודה היתה נפלאה, אבל מכל בחינה אחרת – חשובה יותר – כמו כמה אני מרגישה מסופקת, כמה אני ערה בתוך שגרת העבודה, כמה אני מתאמצת וחווה אתגרים – כאן היה ברור שהעבודה הזו חסרה ביותר.
התבוננות כנה באמת מחייבת עצירה. והתבוננות כנה שמטרתה לבחון את הדבר על כל הרבדים – גם הכואבים– שבו, מכריחה אותנו לעצור כדי לא להמשיך "על אוטומט".
3. העצירה אינה זכות – העצירה הכרחית – אנחנו יכולים לנהל חיים שלמים בלי להיות בקשר עם עצמנו. אנחנו חייבים לדעת לעצור לא כדי לא להתפרק, וכדי לא ליפול לחיים "על אוטומט".
קל לדמיין חיים כמו במין סרט אמריקאי שבהם בן/בת הזוג עם השיניים הלבנות (כמו הגדר שבחוץ) והכלב והילדים מחכים בבית פרברי מושלם… אבל אמיתי יותר לדמיין את החיים שלנו עם היום-יום האפור והכואב שהם מביאים, ושבהם הייתי בוחרת פעם אחר פעם, שוב ושוב, כמה שאתבקש.
העצירה הכרחית כי היא מחייבת אותנו לבחור.
לבחור מחדש בנסיבות שלנו, לבחור מחדש בבן/בת הזוג שלנו, בילדים שלנו, בעבודה שלנו, במי שאנחנו ובמה שחשוב לנו. כמה חופש יש בבחירה הזו!
כמה משמעות אנחנו נותנים לכל אותם אנשים שסביבנו, שבחרנו בהם שוב ושוב (למרות הגרביים בסלון והכלים בכיור), שבחרנו בהם על אף ולמרות ובעיקר בזכות מי שהם ומה שהם מביאים לחיינו.
הנה – בבוקר יום אחד – הגעתי לגיל 40.
נכון, אני עדיין לא יודעת מה אעשה כשאהיה גדולה, יש עוד כל כך הרבה אפשרויות, שינויים, בחירות ובחינות שהחיים יביאו.
אבל אני כאן,
עוצרת בצד,
בוחרת שוב ושוב –
במקום שבו אני נמצאת.
ואיזה רגע מדהים זה.
רגע של הולדת.