תן לאדם לחם – הוא יודה לך שעתיים,
תן לאדם חיבוק – הוא יודה לך יומיים
תן לאדם אהבה, שיר – זה יחזיק לשנתיים
תן לאדם חינוך לעצמאות פנימית – הוא יודה לך למשך כל חייו.
בשנת 1977 עלתה קבוצת שחקנים מתאטרון חיפה, יחד עם הבמאית נולה צ'לטון, לקריית שמונה, במטרה לעורר את עיירת הגבול לעשייה וחוויה יצירתית של תיאטרון, ולקרב את הנוער והאנשים לרוח האמנות.
בסוף אותה שנה הם העלו את ההצגה "אופניים לשנה", בה הציגו את הדילמה האתית שאיתה התמודדו באותה שנה: האם מועיל יותר, או מזיק יותר, לתת לאנשים לטעום את טעמה המתוק של האמנות, התאטרון, כשלאחר שנה כל השחקנים ייעלמו כלעומת שבאו?
האם עדיף ללמד ילד לרכוב על אופניים, גם אם יוכל לנסוע בהם רק במשך שנה, או עדיף שלא יטעם מהחוויה כדי שלא יכאב את הפרידה ממנה?
כנערה, אשר התיאטרון היה לה כבית שני, עקבתי מרותקת אחר הפרויקט. לרגעים חשתי שנולדתי עשור מאוחר מדי, מתוך תחושת הזדהות וכמיהה להיות חלק מעשייה כזאת, ועם סיומו קראתי ראיונות עם השחקנים ושיחות עם תושבי המקום ועם נולה צ'לטון…
דבר אחד עלה באופן חד–משמעי מכל המשתתפים: הפרויקט השפיע ושינה את השחקנים לא פחות ממה שהוא שינה את המשתתפים המקומיים. השחקנים, שהתנדבו לחיות במשך שנה מחוץ לביתם, בצפון, לא באו לעשות "צדקה" וחסד. הם באו לשנות ולהשתנות.
יש הבדל בין צדקה לצדק.
צדקה מכוונת בעיקר למילוי צרכיו הבסיסיים של אדם החסר אותם, תוך נדיבות ונתינה חומרית של הנותן. צדקה חשובה וטובה, אבל זמנה "על המדף" קצר. טבעם של הצרכים החומריים להתרוקן, ואם אין אדם מסוגל למלא את צרכיו, הוא לעולם יזדקק לצדקה חיצונית לו.
לכן דייג טוב לא נותן לבנו דגים, אלא נותן לו חכה ומלמד אותו לדוג.
צדק הוא ערך אנושי רחב יותר. אפלטון הגדיר צדק, כך שכל אחד מקבל את מה שהוא צריך כדי להתפתח, ונותן לסביבה את מיטבו, על פי טבעו. אין מדובר בצדק סוציאליסטי, מדובר בערך דינמי, הקשור בחיים, באמת ובהרמוניה. החיים דינמיים, לכן גם על הצדק להיות דינמי, בהתאם להתפתחות ההכרה של האדם ושל יכולותיו. צדק אינו בהכרח שוויון, כפי שהשיטה הדמוקרטית נוטה לגרוס. לדוגמה – במשפחה, מה שזקוק לו הילד הבוגר אינו בהכרח מה שזקוק לו הפעוט. במשפחה צודקת אין שוויון ודמוקרטיה, יש יד מכוונת, בוגרת וחכמה של ההורים, השוקלים בכל פעם מחדש את הצרכים המשתנים של ילדיהם, נותנים להם את מה שהם זקוקים לו כדי להתפתח ודורשים מה שכל ילד יכול לתת, לפי טבעו ויכולותיו. מה שצודק לצפות מילד, לא יהיה צודק לצפות ממנו לכשיתבגר…
צדק, לפי חכמת מצרים העתיקה, קשור ביכולת של האדם להיות ב"צדק" שלו, משמע במימוש המלא של היכולת והפוטנציאל שלו. כשאדם חי כך – תארו לכם את עצמכם חיים את מלוא הפוטנציאל האנושי שלכם – הוא מקרין מאליו, ומעניק לסביבתו את המיטב שבו. הוא מאושר! האלה "מהאת" מייצגת את העיקרון הזה, וכתזכורת לכך היא מצויירת – פרושת כנפיים – מעל כל שערי האולמות והמקדשים המרכזיים במצרים העתיקה. היא מזכירה לאדם את ייעודו – לעשות צדק – להיות ולהקרין במלואו, את האור המיוחד שלו, את מיטבו, לגלות את הפוטנציאל האנושי האדיר שבו. .
ההתנדבות כתרגול מעשי של צדק
באקרופוליס החדשה מתקיימות פעולות התנדבות באופן רציף, לאורך כל 30 השנים לקיומנו בארץ, כתירגול של "פילוסופיה כדרך חיים”.
אך להתנדב לשם מה?
הסיבה האמיתית שלנו להתנדב – שורשיה בפילוסופיה. מטרתה שינוי האדם, וכתוצאה מכך – שינוי העולם. בסדר הזה. מטרתה לתת הזדמנות למי שנותן את העזרה, ולמי שמקבל אותה, לחוות לרגע אפשרות לממש את הפוטנציאל שלו, להוציא אותו לאור! להסיר את המחסומים שמנעו עצמאות, כבוד אנושי, שמחה, גדילה, כדי להמשיך גם אחרי פעולת ההתנדבות את התהליך.
זכורה לי פעולת ניקיון שעשינו ביער חדרה, בשיתוף עם קק"ל, באותו מקום במשך שנתיים ברציפות.
כשהגענו בשנה הראשונה ראינו יער קירח, דליל בפרחים, שיחים קטנים ועייפים, ורוב הניקיון שעשינו היה פינוי כמויות עצומות של יריעות ניילון פזורות על האדמה שמישהו השליך ביער, וגרמו לאיטום האדמה מגשם וחסימה של הצמחייה. זה היה יער עצוב.
בשנה שאחריה הגענו בדיוק לאותו מקום, ולא האמנו למראה עינינו! באותם שטחים שמהם פונו יריעות הניילון צמחו משטחי פרחים בשלל צבעים, ושיחים בצבע ירוק בריא התאוששו וצמחו לגובה. זה היה יער שמח!
הסרת המחסומים לגדילה איפשרה ליער לבטא את הפוטנציאל שלו. הוא זה שצמח מחדש ויצר אקולוגיה בריאה! נעשה עמו צדק, והוא ביטא אותו, ונתן אותו חזרה לעולם!
עם בני האדם – זה אותו דבר. גם לעוזרים וגם לנעזרים יש הזדמנות לבטא פוטנציאל להיות טובים יותר!
התנדבות – זו עבודה פנימית של המתנדב, לא פחות מחיצונית.
אין טעם להיטיב עם העולם בעודנו "אוכלים" את עצמנו, ופוגעים בקרובים לנו.
ואין טעם רק לשקוע בהרהורים פנימיים ועמוקים על טוהר הלב בעודנו מתעלמים מעולם המשווע לעזרה!
שני המרכיבים – עבודה פנימית וחיצונית – קריטיים לעבודת התנדבות נכונה, שמטרתה לשנות אדם ועולם.
את כל פעולות ההתנדבות שלנו אנו פותחים תמיד עם תזכורת, שלצד העשייה הפרקטית של ההתנדבות – נתבונן גם פנימה לזהות את האתגרים, את הקשיים שאנו פוגשים, את הגבולות שאולי נעז לחצות, לצאת מאזורי הנוחות שלנו, כדי להתרחב ולגלות פוטנציאל חדש שלנו. לראות את האחר כחלק מאיתנו, ולהתרחב לשייכות רחבה יותר ממה שאנו רגילים לחוות ביומיום.
כך, מי שאנו באים לסייע לו, חווה את המתנדבים כמי שבאים לחוות ולעשות יחד איתו, לא ממקום מתנשא, אלא ממקום של אחריות משותפת ושותפות גורל. בנסיבות אחרות היינו אנו יכולים להיות, או אולי נהיה בעתיד, הפליטים, העובדים הזרים, קשישים חסרי האמצעים, פצועים, או דיירים ברחוב מוזנח. הם השתקפות שלנו בהיבטים עמוקים יותר, לכן יש לנו אחריות לגביהם, כחלק מאיתנו.
זו גם הסיבה העמוקה לכך שכל הפעילויות והפעילים ב"אקרופוליס החדשה" הם על בסיס של התנדבות, מתוך רצון כן – שלפעמים נתפש כתמים, או "חשוד" בעולמנו – לתרגל את נדיבות הלב, את סדרי העדיפויות האנושיים, מתוך רצון לנצח אדישות, עצלנות, אטימות לב וייאוש מ"המצב".
ב"אופניים לשנה" איפשרו לחלק מהאנשים לפגוש את הפוטנציאל שלא חלמו שיש להם ולבטא אותו!
מה בוחר אדם לעשות עם מה שגילה בעצמו – זו כבר האחריות שלו! אי אפשר להציל אדם שמחכה שיעשו בשבילו. התנדבות זו הזדמנות לשינוי. כמה עמוק וארוך–טווח יהיה השינוי – זה תלוי באדם.
כולנו זקוקים לשינוי.
שינוי שישפיע לאורך זמן, ובאופן דרמטי על העולם.
השינוי תלוי ביכולת של כל אחד מאיתנו להפוך להיות האדם שהיינו רוצים לראות בעולם, להיות האדם שהיינו רוצים להיות חברים שלו, לקבל ממנו השראה, אדם שמגשים את החלומות שלו, אדם אתי, אנושי, חם, אוהב, חי באמת, מעיז, ולא כבול על ידי הפחדים שלו.
זה חזון של מהפכה הרבה יותר רחבה ממה שאנחנו יכולים לדמיין: שינוי דרמטי במערכות החינוך שלנו, לגדל ילדים עם אהבה, לצד עצמאות ועמידות רגשית ומנטלית, שינוי בגישה הפוליטית, שינוי במערכות היחסים שלנו, בסדרי העדיפויות, הנותנים עדיפות לרוח על פני החומר.
כיום זה נשמע אוטופי, על גבול ה"משוגע". אבל אנשים אידאליסטים תמיד נחשבו קצת "משוגעים”, וכמה "משוגעים" כאלה שינו גם את פני ההיסטוריה. זה לא בלתי אפשרי. אבל זה מתחיל ב"קטן", ביומיום, ללא מחיאות כפיים או כתבות מרעישות בחדשות, אלא בעבודה פנימית, בסביבה הטבעית שלנו. להיות בכל רגע, ערים לחיים, בתוכנו וסביבנו, לקחת חלק אקטיבי בחיים האלה, כשותפים מלאים למציאות שנוצרת על ידנו.
העולם זקוק לאנשים אמיצים שמוכנים להשתנות בעצמם, וכך לשנות את העולם.