קארמה, דהרמה, גלגול נשמות – אלו מושגים שאנו מוצאים בחכמה המגיעה מהמזרח העתיק (קיימות התייחסויות למושגים כמעט זהים גם במערב הקדום). מושגים אלו ודאי מוכרים לחלקנו בצורה זו או אחרת, אך ככל שהזמן הכרונולוגי מוסיף להתקדם, אנו מתרחקים יותר ויותר ממקורות החכמה, השחיקה הולכת וגדלה וכך גם חוסר היכולת שלנו להבינם ואולי אף חשוב יותר – היכולת שלנו לעבוד איתם ולראות את הקשר שלהם לחיינו גם היום.
במאמר זה נחזור וניזכר במשמעות המקורית של אותם מושגים, נבדוק את הרלבנטיות שלהם לחיינו ונפתח צוהר לעבודה עימם. לשם כך ניעזר באחד מספרי החכמה הבולטים והמרכזיים המגיעים אלינו מהודו העתיקה – הבהגווד גיטה. ספר זה הינו רק פרק אחד מתוך יצירה אדירה, אפוס ספרותי בשם המהבארטה – אוסף של מיתוסים הצופנים בחובם סודות של חכמה אשר עמדו בבסיס התורה האיזוטרית המזרחית במשך שנים רבות.
השם בהגווד גיטה מגיע משפת הסנסקריט, ומשמעותו היא שירת המבורך או שירת המאושר.
הרקע לסיפור הינו מאבק בין שני מחנות על השליטה בעיר: מחנה הקורבאס, המונה 1001 אחים העומדים בראש צבא גדול, ומחנה הפנדבאס – חמישה אחים וצבאם. בין המחנות קיים סכסוך ארוך שנים שהגיע לרגע ההכרעה בקרב, וזאת לאחר שהקורבאס הפרו את ההבטחות וההסכמים שנעשו בין המחנות וביקשו לקחת בכוח את זכותם של הפנדבאס לשלוט בעיר הבירה של ארצם.
מנהיגם של הפנדבאס נקרא ארג'ונה – גיבור הידוע במעלותיו ובאתיקה שלו לא פחות מביכולותיו האגדיות בשדה הקרב. ארג'ונה יוצא לקרב על גבי מרכבה שנהגה הוא קרישנה – מורהו החכם. הסיפור מתחיל ברגע בו שני הצבאות עומדים אחד מול השני, רגע לפני שארג'ונה נותן את האות לתחילת הקרב. באותו רגע מתחיל דיאלוג בין ארג'ונה למורו קרישנה, דיאלוג בו חבויים כמה מהאלמנטים הסמליים הבסיסיים עליהם מבוססת חוכמת המזרח.
ברגע בו עומד ארג'ונה מול צבא האויב, צבא המורכב גם מאנשים שהכיר והיו קרובים אליו בעבר, הוא נתקף פחד המרפה את ידיו ולא מסוגל להורות על תחילת הקרב. ברגע זה מורו, קרישנה, מתחיל ללמדו שיעור חשוב ואומר:
"לא נכון שהיה זמן שבו אני לא הייתי וגם לא אתה וכל המלכים הללו, וגם בעתיד לא יחדל איש מאיתנו להיות. כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות, לבחרות ולזקנה, כך זו עוברת לגוף אחר עם המוות. צלול הדעת אינו מתבלבל משינוי שכזה. מה שבאמת קיים לא יכול להפסיק להיות קיים ומה שלא קיים לא יכול להתחיל להיות קיים. לכן דע שהנשמה היא אין-סופית ונצחית, הגוף מתכלה אך מה שמשתמש בגוף הוא נצחי. לכן ארג'ונה הילחם … הנשמה אינה נולדת וגם לא מתה לעולם. היא לא התהוותה, אינה מתהווה ולא תתהווה. היא חסרת ראשית, בת נצח, קיימת לעד וקדמונית ואינה נשמדת עם כליון הגוף."
במילים אחרות, קרישנה מדבר על מהות האדם על פי התפיסה המזרחית: האדם בנוי משני חלקים עיקריים: הגוף – שהוא זמני, הוא נולד ולכן גם ימות, זהו החלק החומרי. והנשמה – החלק הנצחי, זה שלא נולד ולכן לעולם לא ימות, זוהי הרוח.
על פי תפיסה זו הגוף הוא הכלי, המרכבה, והנשמה היא המהות, זו שאמורה להשתמש בכלי, נותנת את הכיוון, הרכב הנוהג במרכבה. האדם כיצור המורכב משתי מהויות כל כך שונות, מצוי בקונפליקט, עולה בו אחת השאלות המהותיות ביותר לבן האדם: מי אני?
האם אני הגוף הפיזי? האם אני נמצא בתוך הראש שלי? הלב? איפה מצוי ה"אני"?
אולי אני משהו מופשט קצת יותר: אולי אני הוא מה שאני מרגיש, או אולי מה שאני חושב?
או אולי אני משהו הנמצא אפילו מעבר לרגשות והמחשבות, שהרי גם הם, כמו גם הגוף הפיזי, עוברים שינויים רבים לאורך החיים – אך עדיין, למרות כל השינויים הללו, אני תמיד נשאר אני!
אז מי אני בעצם?!
שאלה זו הניעה את האדם מאז ומתמיד לחפש אחר החכמה, המסתורין, הקדושה, הבלתי נראה – אחר אותם דברים שלא ניתן לתפוס בעזרת אחד מחמשת חושינו, שלא ניתן למדוד, דברים שלא ניתן לראות אף בעזרת המיקרוסקופ המשוכלל ביותר – אך עדיין אין זה אומר שהם פחות אמיתיים.
החכמים ההודים, כמו גם חכמים מתרבויות רבות אחרות, טענו שהתשובה לשאלה זו היא פשוטה – האדם הוא הנשמה הנצחית, זו מהותו האמיתית. אך האדם נרדם, הוא שכח מי הוא באמת, ואינו בהכרה בפוטנציאל המלא שלו. ומאחר ששכח מיהו באמת, הוא החל להזדהות עם הדבר היחיד שהצליח לראות באופן ברור לנגד עיניו – גופו הפיזי, ואולי אף עם המישור הרגשי והאינטלקטואלי שלו.
ניתן לדמות זאת לאדם אשר מרגע לידתו שמים מסכה על פניו, הוא גדל ולומד להכיר במסכה כפנים האמיתיות שלו, הוא מקבל אותה כחלק בלתי נפרד מעצמו ואינו מודע למה שהיא מסתירה מאחוריה. ההזדהות עם המסכה הופכת כה חזקה עד שגם אם יום אחד יאמרו לו שהמסכה היא רק מסכה, שהיא לא באמת הוא, ואולי אף יראו לו תמונות של פניו האמיתיים, אותו אדם יתקשה מאוד לקבל זאת ולהסכים לנסות להסירה.
כך גם אנחנו, מזדהים עם המסכה שקיבלנו, עם אותם גופים פיזיים, רגשיים ומנטליים המכסים את מהותנו האמיתית.
האם נעיז לחפור לעומק? לחפש מעבר לגלוי לעין? להתחיל בדרך לכיבוש הפוטנציאל המלא שלנו?
אך אם אכן חבוי בתוכנו אותו חלק נצחי המכונה נשמה, מדוע יש צורך בכל התהליך הזה המכונה גלגול נשמות?
התשובה לשאלה זו היא מורכבת ועמוקה. נתאר כאן את קווי המתאר שלה. לשם כך אנו צריכים להבין מושג מעניין נוסף – קארמה.
בהודו האמינו שהסיבה לכך שהאדם ממשיך ומתגלגל בעולם החומר נעוצה בשיעורים שעליו עוד ללמוד. ישנם עוד שלבים בסולם עליהם הוא צריך לטפס לפני שיוכל להגיע למה שהם מכנים "הארה", הכרה מלאה במהותו הנצחית.
לאדם יש תכלית בחייו, ישנו ייעוד, מה שמכונה בסנסקריט – סווה-דהרמה. המשמעות של אותו ייעוד או תכלית אינם דווקא להיות רופא או טבח, לגור בבית דירות או בווילה עם בריכה מפוארת. הייעוד אינו מסתכם בבחירת מקצוע או במעמד סוציו-אקונומי כזה או אחר. ייעודו של האדם הוא רחב הרבה יותר, ניתן לומר שייעודו של האדם הוא להיות האדם הנכון ביותר שהוא מזהה שהוא צריך להיות.
כלומר לבטא את מלוא הפוטנציאל שהוא מזהה בעצמו. לצמצם את הפער בין מה שאנו מזהים כנכון עבורנו להיות לבין מה שאנו מבטאים בפועל. זו מהותו של גלגול הנשמות. כדי לעזור לנו בכך קיים חוק טבע – קארמה. ניתן לדמות חוק זה למורה הגדול שעוזר לנו לכוון עצמנו ולהתקרב לייעודנו. כאשר אנו טועים והולכים נגד כיוון זה, הקארמה מסמנת לנו שאנו טועים. לפעמים היא עושה זאת בעדינות, אך לפעמים, כאשר תשומת הלב שלנו לא מפותחת מספיק, יש צורך באיתותים חזקים יותר על מנת שנתעורר ונחזור לדרך. ככל שאנו מתרחקים מהדרך, אנו "צוברים" יותר קארמה, והסימנים שנקבל יהיו חזקים וכואבים יותר ויותר. ככל שאנו מתקרבים למי שאנו אמורים להיות, אנו "מצמצמים" את הקארמה, עד לשלב אליו הגיעו רק החכמים והנעלים ביותר – שלב בו האדם חי את הפוטנציאל הפנימי שלו במלואו, שלב בו אין יותר קארמה, ובאותו רגע, על פי תורה זו, תהליך גלגול הנשמות – הסמסרה, מפסיק. האדם משתחרר מן החומר ועובר לעולמות הרוח.
האם כל זאת הוא רק פרי דמיונם הקודח של חכמי המזרח? האם יש לכך רלבנטיות לדרך בה אנו חיים כיום? האם אתם מזהים משהו מעקרונות אלו המתקיים בתוככם? מי אני? האם אני מבטא את מלוא הפוטנציאל שלי? האם אני מזהה כיוון, משמעות ותכלית בחיי?
היחידים שיוכלו לענות באמת על שאלות אלו הם אתם…
